Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 25/11/2017  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/03/2007 סיפור אישי - ''וילכו שניהם יחדיו''

בת-שבע התקשרה: " איך אוכל לשפוט אם דוידי מיובש ?". במקום לענות על השאלה   עניתי "בת-שבע אני כבר בדרך אליך". בת-שבע, כלתי, הייתה לבד בבית עם ארבעת ילדיה. היא ועוד שני ילדים היו חולים.

את דוידי, בן החמש,  ראיתי יום לפני כן. היו לו שלשולים והקאות וכבר בערב הוא היה על סף צחיון. לכן מיהרתי לרכב. הנכדים גרים רגעים ספורים מביתנו ותוך עשר דקות עליתי את המדרגות לדירה של בני.

בת-שבע פתחה את הדלת וראיתי  שאינה מרגישה בטוב. דוידי היה במיטתו וכרגיל שקוע במחשבותיו. עיניו היו שקועות וריח של אצטון נדף מפיו. "בת-שבע" אמרתי "אני חייב לקחת אותו לבית חולים כי הוא מתייבש". עטפנו את דוידי במעיל כי אמצע דצמבר היה ולקחתי שקית עם המצרכים הדרושים לו. דוידי נתן לי את  ידו בלי אומר ובלי דברים, וירדנו במדרגות. מזל שדוידי  תפש את תפקיד הרופא כבר בגיל צעיר, ותמיד שיתף פעולה כאשר נדרשתי לבדוק אותו.

אולי יש לי נטייה להיות סנטימנטלי  במצבים מסוימים.  זה לא נורא, נכון ?  כאשר ירדנו במדרגות לא יכולתי אלא לחשוב על אברהם אבינו, כאשר לקח את בנו ...אתם יודעים לאן. התורה מתארת הליכתם במילים "וילכו שניהם יחדיו" והפרשן רש"י מעיר "בלב שווה". כך גם דוידי , לא שאל מה יעשו לי, האם ידקרו  אותי ?  הראש שלו היה  בספירות שונות לחלוטין. "סבא", הוא שאל לאחר שהתחלנו לנסוע  "האם אתה זוכר את שמות כל ראשי ממשלה שלנו?"  "בן גוריון היה הראשון" אמרתי. "ואחר כך" הוא שאל. אני כבר התחלתי להסס "אולי משה שרת" "נכון" הוא ענה לי  וכדי לא לבייש אותי השלים את כל הרשימה ללא היסוס. אך הבחינה טרם נגמרה. "עכשיו הנשיאים" הוא פקד. חשבתי לעצמי לילד הזה התייבשות של שלושה אחוזים וכל מה שמעסיק אותו הם שמות  ראשי ממשלה ונשיאים. לאחר שהוא גמר את הרשימות האלה עברנו לפילוסופיה או אולי נכון יותר, אנתרופולוגיה. "סבא" שאל דוידי "מתי התחלת להיות נמוך" ? קודם עניתי לו  ואחר כך שאלתי את עצמי מה גרם לשאלתו. עניתי לו "דוידי, תמיד הייתי נמוך". הוא יודע שהבן שלי, אביו, גבוה ממני.  ההיגיון שלו אמר לא יתכן  שמצב זה תמיד היה כך, בשלב מסויים בוודאי הייתי גבוה לפחות כמו אביו עכשיו. דוידי ענה לי בהברה אחת:, "אה". בשפה של דוידי, זה אומר אני מבין.

כאשר נכנסנו לשערי בית החולים דוידי שאל את שאלתו האחרונה בנסיעה לחדר מיון. "סבא" הוא שאל "האם אתה יודע מה ארצה להיות כשאני גדול"?   "לא, אולי תרצה להיות רופא ילדים ?

"אני רוצה להיות סבא" הוא ענה לי.

בחיי טרם קבלתי מחמאה כל כך מלבבת.

עלינו במדרגות לחדר מיון. הפעם דוידי שתק, אך הלכנו יד ביד. הוא היה בטוח ורגוע. כאשר ראיתי את רופא חדר המיון נעשה לי  טוב. כפות  ידיו היו גדולות ושקטות ובטוחות. דקירה אחת ואנחנו בפנים אמרתי לעצמי. לאחר לקיחת האנאמנזה הרכיבו את הציוד הדרוש לעירוי. הכנסת המחט הייתה חלקה. דוידי אמר "או" ואחר כך שוב שתק.

אם גמר סידורי הקבלה והכנסת העירוי הועברנו למחלקת ההשהיה. מחלקת ההשהיה הייתה ריקה למחצה ושקטה לגמרי. דוידי התכרבל על הצד ונרדם. אני ישבתי והתרכזתי בקצב טיפות העירוי. דוידי נטה לכופף את היד במרפק וזה הפסיק את הזרם. כל פעם שזה קרה ניגשתי אליו ויישרתי את המרפק.  כעבור שעה הגיע רופא עם תוצאות המעבדה. "הסתכל"  הוא אומר לי "    Base excess minus 14   הוא באמת היה יבש."   חשבתי לעצמי הדור הצעיר אינו מוכן לסמוך על כושר התצפית שלו. אתה לא יבש עד שה "אסתרופ" [לקרין : astrup]  מאשר את זה. זה שהעיניים שקועות פשוט לא משכנע. במשך השעות ראיתי שפניו של דוידי התמלאו שוב והרגשתי טוב יותר. לקראת הערב בא האב מהעבודה ואני נסעתי הביתה. בלילה שמר עליו הדוד נתן האהוב עליו. בבית החולים הוא לא הקיא כל הלילה ולא שלשל. בבוקר למחרת קבלתו לאשפוז, דוידי שוחרר.

כעבור כמה ימים ביקרתי אצל דוידי. "דוידי"  שאלתי אותו "איך היה בבית החולים ?"  "סבא, היה כיף בבית החולים." הוא ענה. "מה היה כיף" שאלתי. "הדוד נתן שכב על ידי בלילה ובבוקר התעוררנו וסיפרנו סיפורים."           

 

 

סגור חלון