Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 18/08/2018  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

14/09/2008 הסתגלות פסיכולוגית למחלה כרונית

תקציר

הסקירה הנוכחית דנה בהיבטים הפיזיולוגיים, הרגשיים, ההתנהגותיים והקוגניטיביים של הסתגלות פסיכולוגית למחלה כרונית. הכותבים ערכו סקירה של הדיווחים שפורסמו בעשור האחרון וזיהו ארבעה נושאים חדשים ומבטיחים להבנת ההסתגלות הפסיכולוגית. תשומת הלב שהוקדשה בעבר לסיבות לחוסר ההצלחה לפתח הסתגלות בריאה עברה לזיהוי גורמים המסייעים לחולים לפתח הסתגלות כזו. במטרה לעודד הסתגלות פסיכולוגית , על החולים להישאר פעילים ברמה סבירה ככל הניתן, להכיר בתחושותיהם ולבטא אותן בדרך שתאפשר להם לקחת שליטה על חייהם, לקחת אחריות על הטיפול עצמי במחלה, ולנסות להתמקד בתוצאות החיוביות האפשריות של מחלתם. לחולים שיכולים להשתמש באסטרטגיות אלו יש את הסיכויים הטובים ביותר להסתגלות מוצלחת לאתגר הניצב מולם.

 

מבוא

מחלות כרוניות הן הפרעות הנמשכות תקופת זמן ארוכה ומשפיעות על היכולת של החולה לשמור על תפקוד נורמאלי. חלק מהמחלות הכרוניות (דוגמת Rheumatoid Arthritis) דורשות טיפול תרופתי ארוך-טווח ולרוב מאופיינות בהתקדמות של המוגבלות הגופנית והכאב. מחלות אחרות (דוגמת סוכרת) ניתנות לאיזון באמצעים תרופתיים, אך בעלות של היענות הדוקה למשטרי הטיפול . לפיכך, מחלה כרונית עשויה להוביל לשינויים בולטים בחיי החולה, עם השפעות שליליות על איכות החיים והרווחה.

לאחר אבחנה רפואית של מחלה כרונית, החולים ניצבים מול מצב חדש הקורא תיגר על שיטות ההתמודדות שלהם. כתוצאה מכך, הם חייבים למצוא דרכי התמודדות חדשות להסתגלות לשינוי במצבם. הכותבים משתמשים במונחים הסתגלות (Adjustment) והסתגלות פסיכולוגית (Psychological Adjustment) לסירוגין להגדרת איזון מחדש הנעשה בצורה בריאה ע"י חולים בתגובה למצב החדש.


במרבית המקרים, ההסתגלות הפסיכולוגית מוצלחת בסופו של דבר, אך בעבור 30% מהחולים, שלב ההסתגלות ממושך ולעיתים אינו מוצלח.

 

עד כה זוהו לפחות חמישה מרכיבים עיקריים בהסתגלות מוצלחת למחלה כרונית – ביצוע מוצלח של משימות אדפטיביות (הסתגלות למוגבלות, שמירה על רגשות מאוזנים, ושימור מערכות יחסים בריאות), העדר הפרעות פסיכולוגיות, השפעות חיוביות העולות על ההשפעות השליליות, רמה תפקודית טובה (למשל, עבודה) ושביעות רצון ורווחה בתחומים שונים בחיים.

 

מספר מודלים הוצעו באשר לאופן בו ניתן להשיג תוצאות אלו, כולל – מודל אדפטציה קוגניטיבית, השם דגש על קבלת המחלה ותפיסת שליטה על המחלה; מודל אישיות, השם דגש על חשיבות גורמים באישיות (דוגמת אופטימיות או נוירוטיות) בהסתגלות; ומודל סטרס והתמודדות, השם דגש על אסטרטגיות המשמשות להתמודדות עם משימות אדפטיביות בעקבות המחלה. המודל האחרון מכיר בכך שמחלה כרונית כרוכה במספר אתגרים, אך באותו זמן, מדגיש יותר ממודלים אחרים את תהליך ההערכה וההתמודדות המסביר מדוע חלק מהחולים מזהים בהצלחה ופועלים בהתאם בעוד שאחרים נכשלים בזאת. לאחרונה, מודל סטרס והתמודדות שולב עם מודל בקרה עצמית, שאפשר לחולים להתמודד עם המחלה באופן מניעתי. שני המודלים מדגימים את התפקיד הפעיל של החולים בהסתגלות לאתגרים הכרוכים במחלה, והם שימשו להערכת תהליכי הסתגלות במחלות כרוניות שונות, כולל סרטן, סוכרת, זיהום HIV, אסתמה ו-Rheumatoid Arthritis.

 

החוקרים סקרו את המחקרים שפורסמו בין השנים 1996-2005 בארבעה תחומים בהסתגלות למחלה כרונית. הם התמקדו בגישות המסבירות כיצד לפתח הסתגלות מוצלחת וסוקרים את ההיבטים הפיזיולוגים, הרגשיים, ההתנהגותיים והקוגניטיביים של התהליך.


ראשית, הם דנים בגורמים פתופיזיולוגיים, תוך התמקדות בציטוקינים, דוגמת אלו המפחיתים את הפעילות ומשפיעים על מצב הרוח, שהוכחו כמפריעים לניסיונות לעסוק בפעילויות החשובות לחולה. בהמשך הם יבחנו את דרכי ההתמודדות עם ההשלכות של פעילויות ציטוקינים אלו. שנית, הם בוחנים את חשיבות ההתמודדות עם רגשות בתהליך ההסתגלות. במשך זמן מה התייחסו בספק לחשיבות ההתמקדות ברגשות, אך גבר הקונצנזוס לפיו התמודדות עם תחושות שליליות הקשורות במחלה כרונית עשוי לתרום להסתגלות. שלישית, הם בוחנים את הטיפול העצמי בהסתגלות ומדגישים מחקרים שהצביעו על התועלת האדפטיבית בעקבות הנכונות והרצון של החולים לעסוק בכך. בסיום הם דנים בהשלכות החיוביות האפשריות של מחלות כרוניות, מאחר שחלק עיקרי בתהליך ההסתגלות כרוך בין היתר בשלב בו החולה מוצא תועלת במצבו. ממצאים אלו עשויים להסביר מדוע חלק מהחולים עם מחלות כרוניות מדווחים על איכות חיים דומה לזו של בריאים, חרף הפגיעה הגופנית על-רקע מחלתם.

 

הקושי לשמור על פעילות

תהליכים דלקתיים וזיהומיים עשויים להוביל למכלול תסמינים לא-ספציפיים, הקרויים לרוב "התנהגות חולנית" וכוללים חולשה, תחושת חולי, חוסר יכולת להתרכז, מצב רוח דיכאוני, לתרגיה, אנהדוניה ואנורקסיה. לפיכך, בנוסף להתמודדות עם הקשיים ההתנהגותיים, הקוגניטיביים והרגשיים של המחלה, החולים חייבים גם להתמודד עם מכשולים אלו לשמירה על אורח חיים פעיל.

ההשפעות הפסיכולוגיות של התהליכים הפתופיזיולוגיים הללו מתווכות ע"י ציטוקינים. מספר מחקרים מצאו כי ציטוקינים פרו-דלקתיים מעודדים תסמינים פסיכולוגיים. ציטוקינים פרו-דלקתיים תורמים לתשישות (אובדן אנרגיה, עצבנות מוגברת ותחושה דה-מורליזציה) המאפיינת חולים לאחר אוטם לבבי חריף. בסוכרת, רקמת השומן אחראית לייצור ריכוז מוגבר של ציטוקינים פרו-דלקתיים.


מונוציטים ומקרופאגים אחראיים לייצור ציטוקינים פרו-דלקתיים עם הגיל, שעשויים לתרום לדיכאון ולהתנהגות חולנית. בסרטן, ציטוקינים אלו תורמים לתסמיני עייפות, בעיות ריכוז וזיכרון, דיכאון וחרדה.

מחקרים הוכיחו כי אימונותרפיה עם ציטוקינים מעודדת תסמינים אלו. במתן עירויי ציטוקינים פרו-דלקתיים המטופלים דיווחו על חולשה (70-100%), תסמיני דיכאון (21-58%), ודיכאון על-פי הקריטריונים המקובלים לאבחנה (9-45%), וכן אנורקסיה, כאב, האטה קוגניטיבית, בלבול, לתרגיה, מאניה, מתח פנימי, חרדה וירידה בהתנהגות מכוונת-מטרה.

 

עדויות מצביעות על-כך שציטוקינים מתווכים חוסר-פעילות ומצוקה על-רקע מחלה. בחולים עם Rheumatoid Arthritis שאינם מגיבים לטיפול קונבנציונאלי, ניתן להקל על פעילות המחלה באמצעות חסימת ציטוקינים פרו-דלקתיים. מיד לאחר חסימת TNF-Alpha, חל שיפור משמעותי בתפקוד הגופני, באיכות החיים ובחולשה. זוהי עדות לאופן בו גורמים פיזיולוגיים מהווים מכשול להסתגלות פסיכולוגית למחלה כרונית.

 

לרוב, תחושת החולי והעדר פעילות הקשורות במחלה נחשבות אדפטיביות, בעיקר בזמן דלקת וזיהום חריף. על-ידי מנוחה שומרים אנרגיה ומעודדים החלמה, ולכן מופיעה תגובת הסתגלות הדומה לרצון לאוכל בתגובה לרעב, כאב בתגובה לפציעה. עם זאת, עשויות להיות גם השלכות שליליות למנגנונים האדפטיביים הללו. בסוכרת, רעב עשוי להקשות על ההסתגלות לדיאטה בריאה, בעוד שכאב על-רקע Rheumatoid Arthritis עשוי לעכב פעילות גופנית בריאה. לכן, התסמינים (דוגמת חולשה וכאב), הנחשבים חיוביים בזמן מחלה פעילה, עשויים להפוך למכשול בהסתגלות הפסיכולוגית למחלה כרונית.

 

כאב כרוני אינו מוביל רק להתנהגות להימנעות מכאב, אלא גם לפעולות חוזרות ואף מוגזמות, שני אלו עלולים להוביל למוגבלות. יתרה מזאת, חולים עם מחלות כרוניות אחרות ניצבים בפני האתגר הכרוך בהתאמת קצב הפעילות שלהם ומציאת איזון חדש בחייהם. רק לפני מספר עשורים, ההמלצה הנפוצה שניתנה לחולים עם מחלות דלקתיות כרוניות דוגמת Rheumatoid Arthritis הייתה למנוחה.


כיום, מאמינים כי פעילות הדרגתית, המותאמת לכל חולה בהתאם ליכולותיו ולחומרת המחלה, מביאה לשיפור בתוצאות הגופניות, חוסר פעילות בתגובה למחלה חריפה היא תגובה טבעית ולרוב מועילה. אך אחד האתגרים הניצבים בפני חולים עם מחלות כרוניות הוא לעסוק בפעילויות אלו שעשויות להביא לשיפור במוגבלות התפקודית ובמצב הרגשי למרות התסמינים הנובעים מפעילות הציטוקינים ומקשים על הפעילות.

 

בקרת רגשות – להרגיש או לא להרגיש

חולים עם מחלות כרוניות סובלים לרוב מחרדה, דיכאון ותחושות שליליות אחרות. האופן בו חולים אלו מתמודדים עם רגשות אלו עשוי להשפיע על אופן ההסתגלות למחלתם. "בקרת רגשות" הינו מונח הכולל תהליכים מודעים ולא-מודעים של התנסות, עיבוד והתאמה של הרגשות. שתי קבוצות עיקריות של בקרת רגשות הן הימנעות ודיכוי רגשות וביטוי והכרה ברגשות. למרות שהקטגוריה הראשונה מלווה באי-הסתגלות ובעליה בסיכון להתקדמות המחלה, מצטברות עוד ועוד עדויות לפיהן הכרה וביטוי רגשות עשוי לעודד הסתגלות טובה.

מחקרים מצאו כי אי-הסתגלות למחלות כרוניות קשורה לעיתים קרובות לסגנון בקרת רגשות המושתת על הימנעות וחוסר ביטוי רגשות. דוגמאות כוללות חולים המתקשים בזיהוי ותיאור רגשות  (Alexithymia), חוסר מודעות לרגשות (Repression), הימנעות מביטוי רגשות (בקרת רגשות, דיכוי) ותחושת אמביוולנטיות בנוגע לביטוי רגשות. למרות שלעיתים קרובות מייעצים לחולים להתמודד ולבטא רגשות, מחקרים לא העלו תוצאות ברורות בנושא. עם זאת, מחקרים אלו אינם מוכיחים כי בקרת רגשות משפיעה על ההסתגלות; באותה מידה ייתכן כי המצוקה במהלך מחלה כרונית משפיעה על בקרת הרגשות.

 

מחקרים בצפון אמריקה ובתרבויות מערביות מצאו כי השימוש הקבוע בסגנונות הימנעות וחוסר ביטוי רגשות הינו חיסרון להסתגלות פסיכולוגית והישרדות. בתרביות אסיאתיות בהן לא נוהגים לבטא רגשות, נמצא יתרון לחוסר ביטוי רגשות, עדות לחשיבות הפרט והתרבות אליה שייך.

 

ביטוי רגשות הינו לעיתים קרובות מרכיב בהתערבויות פסיכולוגיות המיועדות לחולים כרונים. יש עדויות משכנעות לפיהן התערבויות לחשיפת רגשות עשויות לשפר את ההסתגלות הפסיכולוגית והגופנית, ולעיתים גם מדדים אובייקטיבים של פעילות המחלה. ההשפעות החיוביות זוהו לאחר חשיפת הרגשות (לרוב בכתב, אך גם בעל-פה) מצד חולים מרקעים תרבותיים שונים ומעמדים סוציו-אקונומיים מגוונים.

 

חוקרים ניסו להסביר את ההשפעות השליליות של הימנעות וחוסר ביטוי רגשות באמצעות מנגנונים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. למרות שהכחשה וחוסר ביטוי רגשות עשויים לשמש ככלי טוב בתחילה להתמודדות עם הסטרס המלווה את האבחנה של מחלה כרונית, כשלון בהכרת וביטוי התחושות עשוי להותיר את התחושות הללו ללא מענה. התחושות הלא-פתורות הללו עשויות להשפיע לרעה על המצב הבריאותי של החולה. דיכוי הרגשות עשוי גם לדחות חיפוש ופניה לעזרה כאשר התסמינים מחמירים וכאשר כבר פונים לעזרה רפואית, דיכוי הרגשות עשוי לפגוע בתקשורת בין החולה והרופא ובהיענות לטיפול.

 

לחילופין, הוצעו מספר מנגנונים המסבירים מדוע הכרה וביטוי רגשות עשוי להועיל לחולים. למרות ההיבט החיובי בהכרה וביטוי של רגשות שליליים, מחשבות חוזרות על התחושות השליליות ללא ביטוי שלהם אינו נחשב בריא. ביטוי רגשות עשוי להקל על המצוקה הרגשית ולהשיב את המאזן הפסיכופיזיולוגי, תוך יצירת הזדמנויות לתמיכה חברתית וקרבה לאחרים.

 

בסה"כ, כאשר נאלצים להתמודד עם מחלה כרונית, נראה כי עדיף לחולים לבטא את רגשותיהם ולא לדכא אותן, כל עוד דרך זו עוזרת להם להשיג תובנה לגבי מצבם. עדויות באשר לחשיבות בקרת רגשות בהסתגלות למחלה כרונית מצביעות על כך שהכרת והתמודדות התחושות השליליות הקשורות במחלה כרונית אינן בהכרח רעות להסתגלות. למרות שתכונות של דיכוי רגשות מצביעות על אופי יציב של אדם וקשה לשנותן, התערבויות המכוונות ללימוד דרכים יעילות יותר לשליטה ברגשות הוכחו כמועילות בהסתגלות למחלה כרונית.

 

טיפול עצמי – שיפור מצב הרוח והתנהגות בריאותית

טיפול במחלה כרונית כרוך באחריות רבה, כולל נטילת תרופות, שינויי אורח חיים ושינויי התנהגות למניעת סיבוכים ארוכי-טווח. מחקרים רבים מצאו כי חולים השומרים על תזונה נכונה, פעילות גופנית, או היבטים אחרים של טיפול עצמי, זוכים לשיפור בתסמינים, ביכולת התפקודית ובסיבוכים (דוגמא – נשאי HIV, חולי אסתמה או COPD, Rheumatoid Arthritis, סוכרת ואי-ספיקת לב). עם זאת, אופן ההשפעה של טיפול עצמי על ההסתגלות הפסיכולוגית אינו-ידוע . מחקרים מצאו היענות ירודה לטיפול; רק 15-25% מהחולים משפרים את הרגלי החיים שלהם לאחר האבחנה, עדות לקושי, בעיניהם, בשילוב הטיפול במחלה במסגרת חייהם. חולים רבים חוששים מפני השינוי בהרגלי החיים, ומדווחים על חוסר היענות רב יותר לדיאטה ופעילות מאשר לטיפול תרופתי או פגישות מעקב. הסיבה לקושי בטיפול עצמי עשויה לנבוע ברובה מכמות הזמן והמאמץ הנדרש, והחולים אינם תמיד זוכים לתועלת מיידית מבחינת שיפור בתסמינים או תחושת רווחה.

מחקרים רבים שמו דגש על חשיבות דיכאון מג'ורי כגורם סיכון לחוסר היענות להמלצות לטיפול עצמי, כאשר חולים הסובלים מדיכאון מדווחים לעיתים קרובות על חוסר ביטחון בכל הקשור לטיפול עצמי. דיכאון מפריע לטיפול העצמי בסוכרת, COPD ו-HIV. גם צורות שונות של חרדה פוגעות בטיפול העצמי, אך קשר זה לא נבחן לעומק.

גם כאשר החולים אינם עונים על הקריטריונים להגדרת דיכאון (או חרדה), הם עלולים לסבול ממצוקה פסיכולוגית כזו או אחרת, אליה ניתן להתייחס כאל סימן להסתגלות ירודה. חלק מהגורמים העיקריים למצוקה כוללים חששות מפני סיבוכים ארוכי-טווח, אשמה או פחד מפני בעיות שיצוצו במהלך הטיפול העצמי וחשש מפני השפעות שליליות של המחלה. בדומה לדיכאון מג'ורי, מחקרים מצאו קשר בין מצוקה קלה ובין טיפול עצמי ירוד בחולים עם מחלות כרוניות שונות, כולל COPD, סוכרת, HIV ואסתמה. מחקר בחולי סרטן מצא כי טיפול עצמי ירוד ניבא איכות חיים ירודה ועליה בהפרעות במצב הרוח לאחר שמונה חודשים.

 

מחקרים חדשים בחנו את הקשר בין הסתגלות ירודה וטיפול-עצמי ירוד. אחרים בחנו את הקשר בין הסתגלות טובה ובין טיפול עצמי. מחקרים אלו הצביעו על קשר דו-כיווני בין תחושת רווחה ובין היענות למשטרי טיפול עצמי. חולים שיכולים לשמור על מצב רווח טוב נכונים יותר לערוך שינויים בהרגלי החיים, וכתוצאה מכך, חל שיפור בתחושת הרווחה.

 

המחקרים הללו מציעים קשר שונה מזה שהוצע עד היום בין טיפול עצמי ובין הסתגלות. מחקר להערכת הקשר בין דיכאון וטיפול עצמי התבסס על ההנחה כי דיכאון מקדים היענות ירודה לנקיטת שינויים באורח החיים, אך מחקרים חדשים יותר אינם תומכים ואינם שוללים הנחה זו. אחרים מצאו כי הסתגלות טובה מנבאת השתתפות מוגברת בטיפול העצמי ולהיפך. לקשר זה עשויות להיות השלכות חשובות על ההתערבויות לטיפול עצמי, עם גישות שונות משמעותית (מחינוך ועד טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) אך שמים דגש על שיפור כישורים דוגמת פתרון-בעיות וקביעת-יעדים. חולים רבים מכירים ומעריכים את הכישורים הללו, עדות לחשיבותם בהתערבויות טיפול עצמי. עם זאת, למרות שמצב רוח טוב מעודד טיפול עצמי במחלה, שיפור מצב הרוח עשוי להשפיע משמעותית על התערבויות לטיפול עצמי מאחר שחולים רבים מדווחים על תחושות אי-נוחות באשר למחלה, לעיתים רק לאחר שהם התמודדו עם המחלה מספר שנים.

  

עיבוד קוגניטיבי

למרות שאיכות החיים הקשורה בבריאות של חולים עם מחלות כרוניות הינה לרוב ירודה בהשוואה לביקורות בריאים, ההבדל פחות בולט מבחינת הבריאות הנפשית. החולים יכולים לבחור במספר שיטות קוגניטיביות להתמודד עם ההשפעות השליליות של המחלה על תחושת הרווחה שלהם.

 

התמודדות עם מחלה אינה חוויה שלילית כולה. חולים דיווחו על תוצאות טובות יותר בעקבות התמודדות עם מגוון מחלות (סרטן שד, Rheumatoid Arthritis, טרשת נפוצה, אוטם לבבי, HIV/AIDS ופיברומיאלגיה), עם שיפור בהערכת החיים, הגברת תחושת הייעוד, שינוי בסדרי העדיפויות בחיים, ושיפור מערכות יחסים בינאישיות. כ-60-85% מהחולות עם סרטן שד, 83% מנשאיות HIV, 73% מהחולים עם Rheumatoid Arthritis ו-58% מהחולים לאחר אוטם לבבי דיווחו על שינוי חיובי אחד לפחות כתוצאה ממחלתם.

 

חוקרים מצאו קורלציה בין דיווחים על שינויים חיוביים ובין נתונים דמוגרפים , דוגמת גיל צעיר ומיעוטים, אך ללא שונות בין המינים. בהתאם להשערה התיאורטית לפיה נדרש אירוע אינטנסיבי לעורר צמיחה או חיפוש תועלת, חלק מהמחקרים בנושא סרטן הציעו כי איום גופני המוגבר (למשל מחלה בשלב מתקדם, או תסמינים גופניים בולטים) ותחושת מתח מוגברת, מלווים בשיעור מוגבר של דיווחים על שינויים חיוביים בגישה לחיים.

 

מחקרים פרוספקטיבים שבחנו את הקשר בין צמיחה או מציאת תועלת במחלה כרונית ובין הסתגלות פסיכולוגית העלו תוצאות מעורבות. הועלתה האפשרות כי ההשפעות תלויות בזמן ובמשך המעקב. ממחקרים בנושא עולה כי במקרים בהם מחפשים אחר היתרון במחלה בשלב מוקדם בתהליך ההסתגלות עשויה להעיד על סוג של הימנעות.

מציאת תועלת במחלה או צמיחה והתפתחות בעקבות המחלה הכרונית הינה אחת השיטות הקוגניטיביות שעשויות לשמש בהתמודדות עם ההשפעות השליליות של המחלה. בעת האבחנה, החולים עשויים לשנות את הסטנדרטים הפנימיים שלהם באשר להגדרת בריאות או היבטים אחרים של איכות החיים (היערכות מחדש), התאמת הערכים והעדיפויות (קביעת סדר עדיפויות חדש), או הגדרה מחדש של הנושאים החשובים בעיניהם .לשמירה על איכות חיים מתקבלת על הדעת. מרבית המחקרים התמקדו בהיערכות מחדש ותומכים בהשערה לפיה חולים משנים את הסטנדרטים הפנימיים שלהם בנוגע להיבטי איכות החיים במהלך הזמן או כתוצאה מהטיפול הרפואי.

 

לממצאים אלו חשיבות רבה על התערבויות פסיכולוגיות דוגמת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי כולל שיטות שונות לעידוד גישות ריאליסטיות אך אופטימיסטיות למחלה. יש לעודד חולים לזהות יתרונות לאחר התפתחות מחלה או להביא לשיפור בתפקוד, מרכיבים חשובים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

 

דיון

להסתגלות פסיכולוגית למחלה כרונית חשיבות אדירה. ההערכה היא כי כ-50% מהציבור  סובלים ממצב גופני כרוני, הדורש התערבות רפואית כלשהי. כ-35% מהמבוגרים הצעירים מדווחים על מצב כרוני אחד לפחות, עם שכיחות גבוהה יותר של מחלות כרוניות בקשישים. לצד העלייה בגיל הממוצע של האוכלוסייה, צפויה עליה בשכיחות מחלות כרוניות. יתרה מזאת, ההתפתחות המהירה של הידע הרפואי הובילה לעליה במספר המחלות הכרוניות שבעבר נחשבו מסכנות-חיים באופן מיידי (סרטן, AIDS) או התאפיינו בהתדרדרות מהירה (אסתמה, סוכרת).

חולים רבים יצליחו בסופו של דבר לאמץ שינויים הכרוכים במחלה הכרונית, בעיקר אם יוכלו לזהות את הדרישות בטווח הארוך להסתגלות למחלה כרונית ואת ההבדלים בהתמודדות עם מחלה חריפה.

 

כמובן, לא ניתן לכפות הסתגלות פסיכולוגית. התערבויות הכופות חשיבה חיובית עלולות להיות מסוכנות בשל חוסר הסתגלות של חולים המתכחשים למגבלות הכרוכות במחלתם. בנוסף, הדגש העיקרי על האוטונומיה של החולה והשתתפות פעילה בטיפול במחלה אינו צריך להוביל להערכת-יתר של אחריות החולה. לסיום, מרבית המחקרים בנושא הסתגלות למחלות כרוניות נערכו באוכלוסיה לבנה, מהמעמד הבינוני, עם מחלות כרוניות ספציפיות, לכן לא ניתן להכליל את הממצאים לקבוצות אתניות, חולים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, או מצבים כרוניים אחרים.

 

למרות שמחקרים הוכיחו כי הסתגלות פסיכולוגית למחלה כרונית הינה אפשרית, טיפול עשוי להגדיל את העומס המוטל על החולים בטווח הקצר. החולים צריכים להתמודד עם המציאות של חיים כחולה כרוני ולנקוט במאמצים לשנות את חייהם בהתאם לנסיבות החדשות שנכפו עליהם. במקרים המעטים בהם החולים סובלים מבעיות פסיכולוגיות קשות, יש לשקול עזרה מקצועית. התערבויות פסיכו-סוציאליות נועדו לסייע לחולים עם קשיי הסתגלות. באשר ליתר החולים, הרופא המטפל צריך לעודד אותם להשתתף בפעילויות מהנות, להכיר בתחושותיהם בנוגע למחלתם, לבחון את הגבולות של טיפול עצמי ולמצוא משמעות בדברים קטנים.

 

The Lancet 2008; 372:246-255

 

סגור חלון