Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 21/04/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

28/09/2008 מחלת פאג'ט של העצם

תקציר

מחלת פאג'ט של העצם הינה מחלה שכיחה המתאפיינת באזורים של פירוק עצם מוגבר, עם פגיעה בעצם אחת או יותר בשלד. מחלת פאג'ט היא לרוב א-תסמינית, אך עשויים להופיע כאבי עצמות וסיבוכים אחרים, דוגמת אוסטיאוארתריטיס, שבר פתולוגי, עיוות של העצם, חירשות ותסמונות לחץ על העצב. לגורמים גנטיים חשיבות רבה במחלה זו: זוהו מוטאציות בארבעה גנים הקשורות במחלת פאג'ט ותסמונות נלוות. החשובה שבהן היא Sequestosome 1 (SQSTM1), חולים אלו מפתחים מחלת פאג'ט קשה עם חדירות גבוהה עם עליה בגיל. גורמים סביבתיים תורמים גם הם. מרבית המחקרים התמקדו בזיהום Paramyxovirus כטריגר אפשרי, אך העדויות בנושא סותרות. טריגרים אפשריים אחרים כוללים חסר תזונתי של סידן ועומס מכני חוזר על השלד. טיפול תרופתי במחלת פאג'ט של העצם מבוסס על נוגדי-ספיגה של העצם, וביספוספנטים משמשים כטיפול הבחירה כיום. טיפול בביספוספנטים ניתן לחולים עם כאבי עצמות על-רקע פעילות מטבולית מוגברת בעצמות המעורבות. הטיפול יעיל מאוד בהפחתת ספיגת עצם, והוכח כי מביא לשיפור רדיולוגי ומשיב היסטולוגיה תקינה. עם זאת, ההשפעות ארוכות הטווח לא נבדקו היטב. אין עדויות ברורות לפיהן ביספוספנטים עשויים למנוע התפתחות סיבוכים של מחלת פאג'ט של העצם, ודרושים מחקרים נוספים להערכת השפעות הטיפול על הפרוגנוזה בטווח הארוך.

 

אפידמיולוגיה

מחלת פאג'ט של העצם הינה מחלה שכיחה הפוגעת ב-1-2% מהמבוגרים הלבנים מעל גיל 55 שנים. המחלה מאופיינת באבנורמליות מקומית עם ספיגת עצם מוגברת, באתר אחד או יותר לאורך השלד. עיקר הפגיעה היא בעצמות השלד האקסיאלי, ואתרים שכיחים כוללים את האגן (70% מהמקרים), עצם הירך (55%), עמוד-שדרה מותני (53%), גולגולת (42%) ועצם השוקה (32%). שכיחות מחלת פאג'ט עולה משמעותית עם הגיל, ונתונים ממחקר מבריטניה מצביעים על כך שהמחלה פוגעת ב-8% מהגברים וב-5% מהנשים בעשור השמיני לחייהם. קיימים הבדלים אתניים וגיאוגרפיים בולטים בשכיחות המחלה. השכיחות הגבוהה ביותר של מחלת פאג'ט של העצם היא בבריטניה, אך המחלה שכיחה גם במדינות במערב ובדרום אירופה, ובמהגרים בריטים לאוסטרליה, ניו-זילנד ודרום אפריקה. מנגד, המחלה נדירה בסקנדינביה, הודו, סין, יפן ומדינות אחרות בדרום-מזרח אסיה. מכאן עולה כי גורמים גנטיים משחקים תפקיד חשוב בנטייה למחלה. גם לגורמים סביבתיים חלק משמעותי במחלה, לאור ירידה בשכיחות ובחומרת המחלה בבריטניה ובניו-זילנד ב-25 השנים האחרונות.  עם זאת, היארעות מחלת פאג'ט נותרה קבועה יחסית בארה"ב ובאיטליה במהלך תקופה זו, ובדרום איטליה חלה בשנים האחרונות עליה בחומרת המחלה. הסיבות לשינויים בשכיחויות אינן מובנות היטב.

 

פתופיזיולוגיה

בנגעי פאג'ט בעצם יש עדות לספיגת עצם מוגברת ע"י אוסטיאוקלאסטים, בליווי אבנורמליות אחרות דוגמת פיברוזיס של מח העצם, וסקולריות מוגברת של העצם, ויצירה מוגברת ובלתי-מאורגנת של עצם. קצב הפירוק המהיר במחלת פאג'ט מוביל ליצירת עצם שאינה מאורגנת, בעלת חוזק מכני ירוד, ולכן החולה בסיכון מוגבר לדפורמציות ושברים פתולוגיים. מחלת פאג'ט נחשבה למחלה של אוסטיאוקלאסטים, וממחקרים עולה כי ייתכן וקיים פגם באפופטוזיס של אוסטיאוקלאסטים. אעפ"י שמדובר בהשערה מעניינת, היא לא נבחנה לעומק. מהעדויות עולה כי גם לאוסטיאובלאסטים ולתאים מזנכימליים יש חלק במחלה.

 

הגורם למחלת פאג'ט אינו מובן לחלוטין, אך לגורמים גנטיים חשיבות רבה. ל-15% מהחולים סיפור משפחתי חיובי, והסיכון להתפתחות מחלת פאג'ט של העצם גבוה פי 7-10 בקרב קרובי משפחה מדרגה ראשונה של חולים עם המחלה, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. במשפחות רבות תוארה הורשה אוטוזומלית דומיננטית עם חדירות גבוהה, עד העשור השישי או השביעי לחיים. בשנים האחרונות זוהו מוטאציות בארבעה גנים הקשורים במחלה ובתסמונות נלוות. כאמור, הגן החשוב ביותר להתפתחות מחלת פאג'ט קלאסית של העצם הוא Sequestosome 1 (SQSTM1). מוטאציות בגן זה אחראיות ל-20-50% מהמקרים המשפחתיים ו-5-20% מהמקרים הספוראדיים. בחולים אלו המחלה מפושטת יותר בהשוואה לחולים ללא המוטאציה, והחדירות נעה בין 79% ו-100% עד העשור השביעי לחיים. בילדים עם המוטאציה החיים בניו-זילנד תועד עיכוב של 5-10 שנים בהתפתחות המחלה, בהשוואה להוריהם, מכאן עולה האפשרות כי גורמים סביבתיים משפיעים על התפרצות המחלה.

 

קיימות מספר תסמונות משפחתיות נדירות – Familial Expansile Osteolysis, Expansile Skeletal Hyperphophatasia ו-Early-Onset Familial Paget's Disease, ולכולן מאפיינים קליניים, היסטולוגיים ורדיוגרפיים משותפים עם מחלת פאג'ט. התסמונות מורשות באופן אוטוזומלי דומיננטי ונובעות ממוטאציות שונות.

 

Idiopathic Hyperphosphatasia, המוכרת גם כ-Juvenile Paget's Disease, הינה הפרעה רצסיבית המאופיינית באבנורמליות כללית של פירוק עצם ודפורמציות מפושטות, המתפתחת בילדות.

המנגנונים האחראיים לאופי המקומי של מחלת פאג'ט אינם ידועים, וכך גם הגורמים הקובעים אילו עצמות בגוף מעורבות. השלד האקסיאלי נושא המשקל והגפיים התחתונות הם האתרים השכיחים המעורבים במחלה.

 

מחקרים אפידמיולוגים זיהו מספר טריגרים סביבתיים אפשריים למחלת פאג'ט, כולל דיאטה דלה בסידן או חסר ויטמין D בילדות, זיהומים זואונוטיים, זיהומים ויראליים וחשיפה תעסוקתית לטוקסינים. הטריגר הסביבתי היחיד שנבדק הוא זיהום Paramyxovirus, שתחילה הוצע כגורם למחלת פאג'ט של העצם. מאז, ניסו חוקרים רבים למצוא עדויות ל-Paramyxovirus בדגימות דם ובעצמות של חולים במחלה, אך התוצאות היו סותרות. לאור זאת, תפקיד Paramyxovirus במחלת פאג'ט נותר שנוי במחלוקת. התומכים בתיאוריה הויראלית סבורים כי הכישלון של חלק מהמעבדות למצוא עדויות לנגיפים במחלה נובע מהרגישות הנמוכה של הטכניקות בשימוש. מנגד, המתנגדים לתיאוריה זו טוענים כי התוצאות החיוביות עליהן דיווחו חלק מהמעבדות נובעות מקונטמינציה או מבעיה ברגישות הבדיקות. מחקר רב-מרכזי שפורסם לאחרונה במטרה להעריך את הרגישות וקונטמינציה של בדיקות PCR לא מצא עדות לכך שבמעבדות שלא הצליחו לזהות נגיפים רגישות הבדיקה הייתה נמוכה יותר, ומצא עדויות לקונטמינציה במעבדה אחת בה זוהו נגיפים. ממצאים אלו זכו לאחרונה לחיזוק ממחקר נוסף.

 

תמונה קלינית ואבחנה

לעיתים קרובות מחלת פאג'ט מתייצגת כממצא אקראי של רמות מוגברות של Alkaline Phosphatase בדם או הדמיה אבנורמלית בחולה העובר בירור למחלה אחרת. עם זאת, החולים יכולים להופיע עם מאפיינים ספציפיים דוגמת כאב עצמות ודפורמציות. כאב עצמות על-רקע מחלת פאג'ט מתואר באופן קלאסי ככאב המופיע במנוחה ובלילה, וכן עם הפעלת הגפה הפגועה. עם זאת, בפועל, קשה להבחין בין כאב עצמות של מחלת פאג'ט מכאב משנית לאוסטיאוארתריטיס או מחלת שריר-שלד נלווית, דוגמת ניוון של הדיסק. מאפיינים קליניים התומכים במחלת פאג'ט כוללים כאב הממוקם מעל האזור הפגוע בו יש עדות ביוכימית או במיפוי לפעילות מטבולית מתמשכת. ממצאים המכוונים לאבחנה אחרת כוללים כאב עם הנעת מפרק. שיפור בכאב בתגובה לניסיון טיפול בביספוספנטים תומך במחלת פאג'ט כמקור לכאב.

 

יש לחשוד בנוכחות שבר מדומה (Pseudofracture) בחולה עם דפורמציה בגפיים נושאות משקל המפתח באופן אקוטי כאב עצמות ממוקם. שברים מדומים מופיעים כמעט תמיד בחלק הקמור של העצם ואינם מגיבים היטב לטיפול בנוגדי-ספיגת עצם. דפורמציה של העצם הינה מאפיין של מחלת פאג'ט מתקדמת, ובחולים עם מחלה פעילה מטבולית, ייתכן חום באזור העצמות המעורבות.

למחלת פאג'ט מספר סיבוכים אפשריים נלווים, כולל חירשות, שברים פתולוגיים, אוסטיאוארתריטיס משנית, תסמונות לחץ על עצבים קרניאלים והיצרות תעלת השדרה. למרות שמרבית המצבים הללו שכיחים בקשישים ללא מחלת פאג'ט של העצם, מחקרים אפידימיולוגיים מצאו כי חולים עם המחלה מצויים בסיכון גבוה פי 3 לצורך בניתוח להחלפת ירך על-רקע אוסטיאוארתריטיס, בהשוואה לביקורות בגיל דומה, ובסיכון גבוה פי 1.7 לצורך בניתוח להחלפת ברך. סיבוכים אחרים שכיחים הרבה יותר במחלת פאג'ט כוללים אובדן שמיעה (עליה של פי 1.6 בסיכון), טנטון (פי 1.5), סחרחורות (פי 1.3), כאבי גב (פי 2.1), אוסטיאוארתריטיס (פי 1.7) ושברים (פי 1.2). אוסטיאוסרקומה הינה סיבוך נדיר של מחלת פאג'ט. ההתייצגות היא עם שילוב כאב עצמות מוגבר שאינו מגיב היטב לטיפול תרופתי, נפיחות מקומית, ובחלק מהמקרים, שבר פתולוגי. ההיארעות האמיתית של אוסטיאוסרקומה במחלת פאג'ט אינה ידועה. ההיארעות ככל הנראה עומדת על 0.10-0.15%. בשנים האחרונות חלה ירידה בהיארעות אוסטיאוסרקומה על-רקע מחלת פאג'ט בבריטניה, אך ממצא זה נובע ככל הנראה מהירידה בשכיחות החולים במחלה זו באותה תקופה. היפרקלצמיה עשויה להופיע בחולים עם מחלת פאג'ט של העצם שאינם ניידים. התרחיש הקליני השכיח ביותר הוא כתוצאה מהתייבשות כאשר החולה מרותק למיטה בשל מחלה אחרת בו-זמנית או לאחר ניתוח. אי-ספיקת לב עם תפוקת לב גבוהה עשויה להופיע כסיבוך של המחלה בעקבות זרימת דם מוגברת דרך העצם הפגועה, מנגנון דומה אחראי להתפתחות פאראפלגיה, שעשויה להופיע כסיבוך של מחלת פאג'ט של עמוד השדרה.

 

לרוב האבחנה של מחלת פאג'ט מאושרת באמצעות מאפיינים רדיולוגיים אופייניים של אוסטיאוסקלרוזיס המופיעה לסירוגין עם אזורי אוסטיאוליזיס והתפשטות של העצם. רמות Alkaline Phosphatase בדם גבוהות ב-95% מהחולים הלא-מטופלים עם מחלת פאג'ט, אך ריכוז תקין אינו שולל את האבחנה מאחר שרמות Alkaline Phosphatase עשויות להיות תקינות בחולים מסוימים.  מיפוי עצמות רגיש יותר מבדיקות רנטגן לאבחון מחלת פאג'ט של העצם ומסייע בהערכת היקף המחלה. בחולים לא-מטופלים ניתן למצוא רמות מוגברות של Alkaline Phosphatase Bone-Specific, Procollagen Type-I N-terminal Propeptide וסמנים ביוכימיים מיוחדים אחרים, אך אין למדדים אלו יתרון משמעותי על מדידת הריכוז הכולל של Alkaline Phosphatase באופן שגרתי. מקרים חריגים הם מצבים בהם החולים סובלים בנוסף ממחלת כבד, במקרים אלו ריכוזי Procollagen Type-I N-terminal Propeptide מהווים מדד מדויק יותר של הפעילות המטבולית בהשוואה לריכוז הכולל של Alkaline Phosphatase. למרות שכמעט תמיד ניתן לאבחן מחלת פאג'ט באמצעות שילוב בדיקות רנטגן, מיפוי עצמות וביוכימיה, לעיתים נדרשת ביופסיה כאשר קיים ספק באבחנה.

 

טיפול- עקרונות הטיפול

האינדיקציה העיקרית לטיפול תרופתי במחלת פאג'ט של העצם היא כאב עצמות, הממוקם לאתר מעורב, כאשר סבורים כי הגורם הוא פעילות מטבולית מוגברת. כאב עצמות על רקע מחלת פאג'ט מגיב היטב לטיפול בביספוספנטים וקלציטונין, המעכבים את ספיגת העצם (טיפול Anti-Resorptive), אך ניתן גם לטפל סימפטומטית עם משככי כאבים ו-NSAID (Non-Sterodial Anti-Inflammatory Drugs). מחקרים הוכיחו כי טיפול בביספוספנטים מפחית ספיגת עצם, משפר כאב עצמות, מעודד החלמה של נגעים אוסטיאוליטיים ומשיב את ההיסטולוגיה התקינה של העצם בחולים עם מחלת פאג'ט. על-בסיס תצפיות אלו, עלתה האפשרות כי ביספוספנטים עשויים למנוע את סיבוכי המחלה. עם זאת, מעולם לא נערכו מחקרים באיכות טובה להוכחת יעילות ביספוספנטים כאמצעי למניעת סיבוכים של מחלת פאג'ט.


נערכו מעט מחקרים ארוכי-טווח, במחקר תצפיתי אחד זוהתה התקדמות של המחלה ב-28% מהחולים במהלך מעקב של חמש שנים, למרות טיפול בביספוספנטים מדור ראשון (Etidronate), למרות שבחלק קטן מהמקרים הצליחו להשיג נרמול של הפעילות המטבולית. נראה כי כיום הטיפול בביספוספנטים פוטנטים (דוגמת Zoledronic Acid) שיפר את יעילות השגת האיזון המטבולי של המחלה, למרות שעדיין יש לבחון את ההשפעה של תרופה זו על סיבוכים בטווח הארוך. במספר דיווחים פורסם כי ביספוספנטים נמצאו יעילים בשיפור פאראפלגיה בחולים בודדים עם מחלת פאג'ט של עמוד השדרה ובשיפור תסמיני היצרות תעלת השדרה, אך לא נערך מחקר להשוואת טיפול זה מול שיטות טיפול אחרות בסיבוכים אלו. מרבית הרופאים מתייחסים להיפרקלצמיה כאל אינדיקציה דפיניטיבית לטיפול בביספוספנטים, אך מצב זה מופיע לעיתים רחוקות.

 

טיפול נוגד-ספיגה (Antiresorptive)

ביספוספנטים הן הטיפול הנפוץ ביותר למניעת ספיגת עצם בחולים עם מחלת פאג'ט ונחשבים כיום לטיפול הבחירה. רופאים רבים מאמינים כי אמינו-ביספוספנטים דוגמת Pamidronate, Risedronate ו-Zoledronic Acid עדיפים על ביספוספנטים ישנים, דוגמת Etidronate ו-Tiludronate במחלת פאג'ט, מאחר שהם יעילים יותר בהפחתת ספיגת עצם. מחקרים שונים לא מצאו הבדל משמעותי בהשפעות של ביספוספנטים שונים על שליטה בכאב במחלת פאג'ט, פרט למחקר שפורסם לאחרונה, לפיו Zoledronic Acid נמצא מעט יותר יעיל מ-Risedronate בשליטה בכאב, וכן היו לו השפעות חיוביות במספר היבטים נוספים הקשורים באיכות החיים. ניתן לטפל בביספוספנטים באופן פומי או תוך-ורידי. טיפול תוך-ורידי מבטיח היענות, אך שיטה זו דורשת הרכבת עירוי ואמינו-ביספוספנטים דוגמת Pamidronate ו-Zoledronic Acid מלווים בתגובה דמוית-שפעת ב-10-25% מהמטופלים. תגובה זו מופחתת לאחר העירוי השני ועירויים נוספים. טיפול פומי בביספוספנטים נמצא גם יעיל אך נדרש צום של 30 דקות (Risedronate) או 120 דקות (Etidronate ו-Tiludronate) לאחר מתן המינון לספיגה טובה, ודווח על תופעות לוואי דוגמת דיספפסיה (אמינו-ביספוספנטים) או שלשולים (Tiludronate ו-Etidronate).

צריכה נמוכה של סידן בתזונה וחסר ויטמין D הם מצבים שכיחים בקשישים עם מחלת פאג'ט וחשוב לתקן חסר זה לפני התחלת טיפול בביספוספנטים, למניעת סיבוכים דוגמת היפוקלצמיה. אוסטיאומלציה מקומית דווחה בחולים שטופלו ב-Etidronate בעקבות מחלת פאג'ט ותופעת לוואי זו עשויה להופיע גם בחולים המקבלים טיפול תוך-ורידי ב-Pamidronate. לא ניתן למנוע פגם זה במינרליזציה באמצעות טיפול במטבוליטים פעילים של ויטמין D ונראה כי מדובר בהשפעה ישירה של ביספוספנטים על המינרליזציה של העצם, ולא תוצאה של חסר ויטמין D. עד כה לא דווח על פגמים במינרליזציה בעקבות מתן Tiludronate, Risedronate, Alendronate, או Zoledronic Acid בחולים עם מחלת פאג'ט של העצם.

 

תופעות לוואי נדירות אחרות של ביספוספנטים כוללות אובאיטיס, פריחות עוריות, הפרעה בתפקוד כלייתי ואוסטיאונקרוזיס של הלסת, שתוארה בעיקר בחולים המקבלים טיפול ארוך טווח במינון גבוה של ביספוספנטים בעקבות ממאירות, בשילוב עם כימותרפיה וסטרואידים. מצב זה מופיע לרוב לאחר ניתוח שיניים ומאופיין באזור של עצם חשופה שאינו מחלים. הסיכון לאוסטיאונקרוזיס של הלסת נמוך מאוד בחולים המטופלים בביספוספנטים על-רקע מצבים שפירים. קלציטונין משמש כיום לעיתים רחוקות במחלת פאג'ט בשל משך הפעולה הקצר שלו והשפעה נוגדת-ספיגה חלשה יחסית, אך הוא נמצא יעיל בשליטה בכאב. תופעות הלוואי השכיחות ביותר כוללות בחילות ואודם.


טיפולים תומכים אחרים

למרות שטיפול נוגד-ספיגה הינו יעיל מאוד בשיפור כאב עצמות על-רקע פעילות מטבולית מוגברת, חולים עם מחלת פאג'ט של העצם לעיתים קרובות סובלים מסיבוכים דוגמת דפורמציה של העצם ואוסטיאוארתריטיס, שאינם מגיבים היטב לטיפול בביספוספנטים. במצבים אלו, נדרשים לעיתים קרובות משככי כאבים ונוגדי-דלקת לשליטה בתסמינים. גישות לא-פרמקולוגיות אחרות, דוגמת אקופונקטורה, פיזיותרפיה, הידרותרפיה וגירוי חשמלי של עצבים, עשוי לשמש לשליטה בכאב, וניתן להשתמש במכשירי עזר דוגמת מקל הליכה והגבהות נעליים להתמודדות עם בעיות מיוחדות דוגמת קיצור גפה ודפורמציה. היעילות של שיטות אלו לא נבדקה באופן ספציפי בחולים עם מחלת פאג'ט של העצם, אך מכשירים אלו מלווים בשיפור איכות החיים.

 

ניתוח אורתופדי

לעיתים קרובות נדרשת התערבות כירורגית לטיפול בסיבוכים של מחלת פאג'ט. האינדיקציה השכיחה ביתר לטיפול כירורגי היא החלפת מפרק בעקבות אוסטיאואתריטיס. אינדיקציות נוספות כוללות קיבוע שברים, אוסטיאוטומיה לתיקון דפורמציה של העצם, ניתוח לתיקון היצרות תעלת שדרה וניתוח פרופילקטי בחולים עם שברים מדומים כואבים. קיבוע כירורגי של שבר על-רקע מחלת פאג'ט עשוי להיות קשה טכנית בשל הגדלת העצם, דפורמציה, עצם נוקשה ווסקולריות מוגברת. הטיפול הכירורגי במחלת פאג'ט של העצם מצוין לשיפור איכות החיים של החולים, בעיקר אלו עם אוסטיאואתריטיס מתקדמת. טיפול בביספוספנטים ניתן בד"כ לפני ניתוח אורתופדי אלקטיבי, במטרה לנסות להפחית את אובדן הדם במהלך הניתוח, אך ההשפעה של טיפול בביספוספנטים על אובדן הדם מעולם לא נבדקה היטב. ניתוח אורתופדי נדרש לעיתים בחולים המפתחים אוסטיאוסרקומה, אך הפרוגנוזה גרועה גם עם טיפול כירורגי אגרסיבי, עם סיכויי הישרדות של כ-6% לאחר חמש שנים.

 

מעקב אחר פעילות המחלה והשפעות הטיפול

מדידת רמות Alkaline Phosphatase בסרום משמשת להערכת פעילות המחלה ולמעקב אחר השפעות הטיפול בנוגדי-ספיגה. סמנים מיוחדים אחרים לספיגת עצם הם מעט יותר רגישים, אך עלותם גבוהה יותר ואין עדויות המצביעות על יתרון קליני משמעותי בשימוש בסמנים אלו במקום רמת Alkaline Phosphatase. חלק מהרופאים בוחרים לתת טיפול בנוגדי-ספיגה באופן רוטיני כאשר ריכוזי Alkaline Phosphatase מוגברים ולנסות לשמור על ערכים בתחום התקין, עם טיפול חוזר כאשר הריכוזים עולים מעל לנורמה. רופאים אחרים בוחרים לטפל רק כאשר החולים מדווחים על תסמינים הקשורים למחלת פאג'ט. לא זוהתה תועלת קלינית בחולים שקיבלו טיפול אינטנסיבי בביספוספנטים להחזרת רמות Alkaline Phosphatase לתחום הנורמה בהשוואה לחולים שקיבלו טיפול רק בנוכחות כאבי עצמות.

 

כיוונים עתידיים

ההתקדמות בעשורים האחרונים הובילה לפיתוח ביספוספנטים חדשים דוגמת Zoledronic Acid, שהם פוטנטים יותר פי 10,000 מ-Etidronate בעיכוב ספיגת עצם. מחקרים מצאו, כי Zoledronic Acid עשוי להביא לירידה ברמות Alkaline Phosphatase לערכים נורמאליים בחלק גדול מהחולים עם מחלת פאג'ט של העצם- ולמשך תקופה ארוכה. כמעט ואין עדויות באשר למתן טיפול מונע במטרה למנוע סיבוכים של מחלת פאג'ט.

 

נשאים של המוטאציות שצוינו מצויים בסיכון גבוה למחלת פאג'ט של העצם מאוחר יותר בחייהם, ויהיה מעניין לבחון אם התערבות מוקדמת באמצעות טיפול בנוגדי-ספיגה תוכל למנוע התפתחות נגעים בעצמות וסיבוכים של המחלה. למרות שביספוספנטים נחשבים לטיפול הבחירה במחלת פאג'ט, יש תרופות אחרות בשלבי פיתוח שעשויות לשמש בטיפול במחלה.

 

The Lancet 2008; 372:155-163


סגור חלון