Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 27/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

30/11/2009 Herpes simplex אצל נשים הרות וצאצאיהם.

לפי אומדנים שונים בין 25% ועד 65% מהנשים ההרות נדבקו בנגיף של הרפס סימפלקס זן 1 או זן 2. רק  באחוז קטן של הלידות נדבק התינוק. אך כאשר התינוק נדבק באחד מנגיפים אלה, התוצאה היא הרסנית. הדבקה ניאונטלית, דהיינו הדבקה תוך 28 יום לאחר הלידה, וללא טיפול אנטיויראלי תגרום למחלה עם תמותה של 60%, ואפילו כאשר ניתן טיפול אנטיויראלי אינטנסיבי, החולים יישארו עם מוגבלות ניכרת.

 

גם אומדני ההדבקה של יילודים שונים אחד מהשני:- באזור אחד בארצות הברית מספר מקרי הרפס סימפלקס לאחר הלידה הופיע אצל 8 מתוך 100,000  יילודים ואילו באזור אחר חלו לא פחות משישים  יילודים מתוך 100,000  לידות. 

 

על פי רוב ההדבקה היא בעת שהעובר עובר דרך דרכי הלידה, אם כי הדבקה תוך-רחמית והדבקת היילודים לאחר הלידה תוארו גם כן. הסיכון להדביק את היילוד גבוה במיוחד כאשר האם עצמה נדבקה רק לקראת סוף ההיריון, ואילו כאשר האם נושאת את הנגיף כבר זמן רב, הסיכון להדבקת היילוד פחות בהרבה. לכן 80% של הילודים שנדבקו בנגיף של הרפס סימפלקס, נולדו לאמהות שהן עצמן נדבקו לא מזמן.

 

בדרך כלל האם שנדבקה בהרפס סימפלקס, היא ללא סימנים קליניים, אך אפשר למצוא את הנגיף בהפרשותיה. בשיטה רגישה דוגמת שיטת ה PCR אפשר למצוא את הנגיף ב-2% ועד 15% מן הנשים בעת הלידה אך פחות מאחוז אחד של היילודים נדבקים מנגיף זה בלידה. העובדה שרק מעטים מהיילודים נדבקים בנגיף רומז על הימצאות נוגדנים בשליה המונעים הידבקות התינוק בצורה יעילה מאד.

           

מאחר וסימנים קליניים של הרפס אצל נשים הרות הם דלים ולא אופייניים, המחלה אינה מאובחנת נכונה על ידי הרופאים. כאמור שיטת ה PCR היא השיטה הרגישה ביותר; שיטות אחרות הן בידוד הנגיף על ידי תרבית ההפרשות או צביעת ההפרשות על ידי נוגדנים פלואורסנטיים המכוונים לחלבוני הנגיף. 

 

זיהום תוך רחמי הוא למזלנו מאורע נדיר. במקרים אלה הנגיף מחולל נזק הדומה לזה של נגיפים אחרים בחיים העובריים:- מיקרוצפליה או הידרוצפלוס, ו chorio-retinitis. פעולת המציצה בעת עריכת ברית המילה – בלי שימוש של צינור זכוכית – הוכח כאחד הגורמים להרפס באבר המין של הרך הנימול. 

 

הדבקה בעת הלידה גורם לאחד משלושה פרזנטציות קליניות:-

1. זיהום הנמצא על העור והריריות בלבד, הוא הפרזנטציה ב- 45% של המקרים. למקרים אלה בועיות על העור ועל הריריות בלבד. מערכת העצבים המרכזית והאיברים האינטרה- אבדומינליים אינם נגועים.  גם למקרים אלה חיוני לתת טיפול אנטי-וירלי סיסטמי, שמא הזיהום יתפשט. על פי רוב הפרוגנוזה לטווח ארוך היא טובה. לעיתים קרובות במקרים אלה יופיעו התפרצויות של בועיות על העור והריריות במשך הילדות.

2. זיהומים של מערכת העצבים מהווים כ 30% מכל מקרי הרפס הניאונטליים. הם מתבטאים על ידי ישנוניות, ירידה בתיאבון והתכווצויות. לפעמים מופיעות  גם בועיות על העור. הבדיקה הרגישה ביותר לאבחון התערבות של מערכת העצבים היא מציאת ה DNA של נגיף הרפס סימפלקס בנוזל השדרה. הנגיף HSV 2 אלים יותר מאשר  נגיף HSV !.  הזיהום גורם לעיכוב בהתפתחות, פירכוסים, עיוורון, ופיגור שכלי.  טיפול מוקדם  ואינטנסיבי משפר את הפרוגנוזה, אך עדיין כ- 50% מן החולים נשארים עם נזק נוירולוגי ניכר.

3. התוצאות הגרועות יותר הן של הסוג השלישי של זיהום בנגיף של הרפס, והוא הזיהום המפושט שפוגע באיברים רבים, דוגמת הכבד, הריאות והמוח. במקרים אלה התמותה מגיעה עד 30%, אפילו כאשר נותנים טיפול אנטיויראלי.

 

מאחר וטיפול מוקדם כל כך חיוני, דרושה ערנות מרבית כדי לאבחן את המחלה מהר ככל האפשר. לכן עבור כל תינוק שטרם מלאו לו ארבעה שבועות ובו מופיעים בועות על העור או המראה את הסימנים של אלח דם – ספסיס – או מחלה של מערכת העצבים, יש להזמין בדיקת PCR לנגיף של הרפס בנוזל השדרה ובדיקת DNA לנגיף של הרפס. 

 

הטיפול במתן אציקלוביר (acyclovir)  לתוך הוריד צמצם את התמותה מכ- 85% עד ל- 31% בתינוקות הלוקים במחלה המפושטת, ומ- 50% ל- 6% אצל תינוקות בהם המחלה פוגעת במערכת העצבים בלבד. המינון היה 20 מ"ג לקילו משקל כל שמונה שעות לתוך הוריד משך שלושה שבועות. כאשר המחלה פוגעת רק בעור ובריריות אפשר להסתפק בטיפול של שבועיים. מינון זה גבוה וגורם לדיכוי של רמת הנויטרופילים בדם ב 20% של המטופלים. דיכוי זה הוא חולף ואינו גורם לתחלואה ממושכת.

 

מניעת זיהום ב- HSV   על ידי חיסון  עדיין לא נכנס לשימוש, אך תרכיב חיסון נמצא בשלבי פיתוח ויש תקווה שנוכל לחסן נגד מחלה זו  בעתיד.  

 

הסקירה הופיעה בשבועון New England Journal of Medicine   מיום אחד לאוקטובר 2009.  

 

Maternal and  neonatal herpes simplex virus infection

Corey L, Wald A.

 N Engl J Med 2009;361:1376-85

 

 

 

סגור חלון