Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 20/10/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

28/07/2010 בקיצור נמרץ לקט המחקרים הבולטים במחצית השניה של יוני 2010

פעילות גופנית עשויה למנוע יתר לחץ דם, אולם רק עם כושר גופני גבוה מתוך Hypertension

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון יוני של ירחון Hypertension עולה כי הן כושר גופני והן פעילות גופנית קשורים ביחס הפוך להתפתחות יתר לחץ דם במהלך תקופת מעקב של כעשרים שנה. עם זאת, החוקרים מוסיפים כי הפעילות הגופנית הייתה קשורה למדידות לחץ דם תקינות רק כשרמת הכושר הגופני הייתה הגבוהה ביותר. כך מניתוח חדש של מחקר ה-Coronary Artery Risk Development in Young Adults (CARDIA).

החוקרים מציינים כי מחקרם זה הינו אחד המחקרים הבודדים אשר ביקשו לבחון יחד כושר גופני ופעילות גופנית. הם מסבירים כי חשוב להבחין בין השניים, מאחר ופעילות גופנית הינה התנהגות, בעוד שכושר גופני אירובי הינו מדד פיזיולוגי.

במחקרם זה ביקשו החוקרים לבחון שמא כושר גופני ופעילות גופנית קשורים בצורה בלתי תלויה להיארעות של יתר לחץ דם בתום עשרים שנות מעקב בקרב 4,618 גברים ונשים בגילאי 18 עד 30 שנים בתחילתו, אשר משתתפים במחקר ה-CARDIA.

בתחילת המעקב, הוערך הכושר הגופני על פי פרק הזמן הנדרש לנבדקים לבצע מבחן מאמץ מדורג ומוגבל על פי תסמינים, וכן הוערכה הפעילות הגופנית על פי דיווח עצמי.

נמצא שגם הכושר הגופני הבסיסי (יחס סיכון, 0.63) וגם רמת הפעילות הגופנית (יחס סיכון, 0.86) היו קשורים ביחס הפוך להיארעות של יתר לחץ דם כשנכללו יחד במודל בו בוצע תקנון לערפלנים כגון גיל, מין, גזע, עישון, לחץ הדם הסיסטולי, צריכת אלכוהול, רמת הכולסטרול מסוג HDL, צריכת הסיבים בתזונה, צריכת הנתרן בתזונה, רמת הגלוקוז בצום ומדד מסת הגוף (BMI). החוקרים מסבירים כי כושר גופני הינו למעשה תכונה המשקפת שילוב של פעילות גופנית מסוגים שונים, פוטנציאל גנטי ובריאות פונקציונאלית של מערכות גוף שונות. לדבריהם, שליש ממקרי יתר לחץ הדם (34%) ניתנים היו למניעה באם הנבדקים היו עוברים לקטגוריה גבוהה יותר של כושר גופני.

Hypertension 2010

 

כיצד משפיע דיכאון מג'ורי על תוצאות הטיפול בחולים עם מחלת כליות כרונית? (JAMA)

במחקר חדש שפורסם במהדורת 19 במאי של Journal of the American Medical Association זיהו החוקרים קשר בין דיכאון מג'ורי ובין סיכון מוגבר לתוצאות שליליות בחולים עם מחלת כליות כרונית, שאינם מטופלים בדיאליזה.

במחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון אם קיים קשר בין נוכחות דיכאון מג'ורי בהווה ובין תוצאות פחות טובות בחולים עם מחלת כליות כרונית בשלבים II-IV, שלא טופלו בדיאליזה.

היעד העיקרי של המחקר היה שיעורי הישרדות ללא-אירועים, שהוגדרו כשילוב תמותה, התחלת דיאליזה, או אשפוז. כל אחד מהאירועים הללו נבחן גם בנפרד כיעד משני.

נמצא שבהשוואה לחולים ללא דיכאון מג'ורי, בחולים עם תסמיני דיכאון תועד סיכון מוגבר לאירועים (61% לעומת 44%, בהתאמה, p=0.03).

הזמן הממוצע עד ליעד הסיום העיקרי עמד על 206.5 ימים  בחולים עם אירוע דיכאון מג'ורי, לעומת 273.3 ימים  באלו ללא דיכאון מג'ורי (p=0.003). ממצאים אלו הצביעו על יחס סיכון מתוקן של 1.86

נוכחות דיכאון מג'ורי בתחילת המחקר זוהתה כגורם סיכון בלתי-תלוי להתקדמות לדיאליזה (HR = 3.51,  ) ואשפוזים (HR = 1.90,  ).

החוקרים מסכמים וכותבים כי הממצאים מספקים תמיכה נוספת לצורך במחקרים אקראיים ומבוקרים להערכת הבטיחות והיעילות של טיפול בנוגדי-דיכאון באוכלוסיה בסיכון, ולבחון אם השפעה חיובית על דיכאון תביא לשיפור בתוצאות מחלת כליות ואיכות חיים.

JAMA. 2010;303:1946-1953

 

האם תכשירים מסוימים מקבוצת חסמי הרצפטור לאנגיוטנסין II מגבירים את הסיכון להתפתחות סרטן? מתוך Lancet Oncology

במטה-אנליזה חדשה שפורסמה בגיליון יוני של ירחון Lancet Oncology וכללה מחקרים קליניים מבוקרים, נמצא כי חולים שטופלו בתכשירים מסוימים מסוג  Angiotensin-2 receptor blockers (ARB) הראו סיכון מעט מוגבר לאבחנה של סרטן לעומת נבדקים בקבוצות הביקורת. בעוד שקשר זה היה מובהק סטטיסטית, החוקרים מדגישים כי יש להתייחס אל ממצאיהם אלו עם מידה של זהירות בשל מגבלות המחקרים שנבדקו.

החוקרים מציינים כי במחקרים שסיפקו מידע אודות אבחנות חדשות של סרטן בקרב המשתתפים, חולים שהוקצו אקראית לקבל טיפול בתכשיר מסוג ARB הראו עלייה צנועה, אם כי משמעותית סטטיסטית, בסיכון לאבחנה של סרטן (7.2% לעומת 6.0%; RR, 1.08; p=0.016). החוקרים מסכמים כי בניתוח-על זה, נמצא כי חולים שהוקצו אקראית לקבל טיפול בתכשיר מסוג ARB במסגרת מחקרים קליניים מבוקרים בהקצאה אקראית, הראו סיכון מוגבר לקבל אבחנה של סרטן במהלך תקופת המחקר בהשוואה לנבדקים בקבוצות הביקורת. לדבריהם, ההשפעה הייתה קטנה באופן יחסי, עם עלייה מוחלטת של 1.2%, אולם זו הגיעה לכדי מובהקות סטטיסטית.  החוקרים מבקשים להזהיר כי לא ברורה עדיין המשמעות הקלינית של העלייה שנצפתה בסיכון במהלך תקופת מעקב בת 4 שנים, לאור היארעות של 41% של סרטן בשלב כלשהו בחיים. בנוסף, הם מבקשים להזכיר את מגבלות המחקר, אשר התבסס באופן בלעדי על מחקרים שפורסמו ואשר לא נועדו לבחון את היארעות הסרטן כיעד העיקרי של המחקר.

Lancet Oncology 2010

אנו מביאים כאן את חלקים מהערתו של פרופ' יאיר יודפת מהחברה ליל"ד אשר התייחס למאמר בסקירתו החודשית באתר החברה: " ....השאלה היא האם הסיכון הוא אמיתי? האם הוא קיים בכל חוסמי המערכת רנין-אנגיוטנסין? האם רק ל – ARBs? והאם רק לתרופות מסויימות במשפחת תרופות זאת? הממצא במטה-אנליזה זאת שתרופות ממשפחה זאת קשורות בסיכון מתון למקרים חדשים של סרטן מבוסס בעיקר על טלמיסרטן (שגב אינו בשימוש בארץ, הערת המערכת) כך שלא ניתן לגזור מכך על יתר התרופות ממשפחה זו... החברה האמריקאית ליל"ד הוציאה מיד עם פירסום מחקר זה הודעה בה קבעה שאין להסתמך על תוצאות מטה-אנליזה שנקודות הקצה לא נועדו לבחון נושא זה, שהטיפול ב – ARBs הוכיח את עצמו במחקרים רבים ולכן אין להפסיק או למנוע טיפול בהם בהתאם להתוויות. "

 

האם טיפול פומי בביספוספנטים עשוי לצמצם את הסיכון לסרטן שד? מתוך Journal of Clinical Oncology

ב-21 ליוני 2010 פורסמו ב- Journal of Clinical Oncology שני מחקרים שבחנו את הקשר בין טיפול פומי בביספוספנטים ובין הסיכון לסרטן שד בנשים לאחר המנופאוזה.

במחקר הראשון בדקו החוקרים נתונים על משתתפות ממחקר ה- Women's Health Initiative (WHI), על מנת להעריך את הקשר בין טיפול פומי בביספוספנטים והסיכון לסרטן שד. החוקרים כללו את כל הנשים שהשתתפו ב-WHI, פרט לנשים שאובחנו קודם לכן עם סרטן שד או נשים שנטלו Tamoxifen או Raloxifen, כך שלבסוף נכללו 154,768 נשים. החוקרים מדווחים כי 2,816 משתתפות נטלו טיפול פומי בביספוספנטים בעת ההצטרפות למחקר, מהן 90% נטלו Alendronate.

מתוצאות המחקר עולה כי לאחר מעקב ממוצע בין 7.8 שנים נמצא קשר בין טיפול פומי בביספוספנטים ובין היארעות נמוכה יותר של סרטן שד פולשני (HR 0.68,  p<0.01). כמו כן נמצא קשר בין טיפול פומי בביספוספנטים ובין היארעות נמוכה יותר של סרטן שד חיובי לרצפטור לאסטרוגן (HR 0.70, 0=0.02).

לאור התוצאות מסכמים החוקרים כי נמצא קשר בין טיפול פומי בביספוספנטים ובין היארעות נמוכה יותר של סרטן שד, אך מדגישים כי מדובר במחקר תצפיתי, ויש לאשר את הממצאים במחקר פרוספקטיבי. המחקר השני אשר פורסם באותו הגיליון, הינו מחקר ישראלי שנערך בראשותו של פרופ' גד רנרט מביה"ח כרמל בחיפה והפקולטה לרפואה ע"ש רפופורט בטכניון. החוקרים בדקו נתונים על 4,039 משתתפות ממחקר "סרטן השד בצפון ישראל" (Breast Cancer in Northern Israel Study), שהינו מחקר מקרה-ביקורת שנערך לבדיקת היארעות סרטן שד בישראל ונמשך בימים אלו.

מתוצאות המחקר עולה כי נמצא קשר בין טיפול פומי בביספוספנטים למשך יותר משנה טרם האבחנה, ובין סיכוי נמוך יותר לסרטן שד (OR 0.61,). לאור תוצאות המחקר מסכמים החוקרים כי לאחר תקנון לגורמי סיכון שונים לסרטן שד, נמצא קשר בין טיפול פומי בביספוספנטים ובין ירידה של 28% בסיכון היחסי לסרטן שד. לפיכך הם כותבים כי טיפול פומי בביספוספנטים עשוי לסייע למניעת סרטן שד בנשים לאחר המנופאוזה וממליצים לערוך מחקרים נוספים בנושא.

למאמר הראשון ב- Journal of Clinical Oncology

למאמר השני ב- Journal of Clinical Oncology

למאמר המערכת ב- Journal of Clinical Oncology

 

סגור חלון