Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 21/04/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

16/12/2010 סיפור אישי: המראה מהמרפאה

מרכז הבריאות הקהילתי בו עבדתי משך 13 שנים בעצם היה חנות, בתוך קניון. מצד האחד נמצא משרד הרישוי ומהצד השני מאפיה. בחזית היה חלון ראווה מהרצפה עד לתקרה ווילון הפריד בין החלון לבין חדר ההמתנה. חדרי הבדיקה של הרופאים היו ללא חלונות והסתמכו על מערכת מיזוג האוויר כדי לספק אוויר. נוף לא היה. איך ידענו אם יורד גשם – רק כאשר החולים ניערו את המטריה בטרם כניסתם לחדר. צפצוף הציפורים שמענו רק כאשר דרור נכנס בטעות לאחד מהחורים בגג.

 

לפני שנתיים התחלתי לעבוד כרופא פרטי. המרפאה הראשונה שלי נמצאה בקומה החמישית וממנה ראיתי מגרש המשחקים של בית הספר ממול ובחג העצמאות – בארבעה ביולי - זכיתי לראות  זיקוקי די נור. אך אי אפשר היה לפתוח את החלונות, כדי ליהנות ממשב רוח קל. הקולות היחידים ששמענו דרך החלונות הסגורים היו קולות של אסונות: אמבולנסים, מכבי אש והליקופטרים שהובילו חולים לבית החולים הסמוך.

 

לפני שנה העברתי את המרפאה שלי לבנין בו נמצאו עוד משרדי רופאים ורופאי שניים. יש לי שני חלונות צרפתיים שאפשר לפתוח ולהקשיב לצפצופי הציפורים, להתרענן ברוח ולהתענג בריח של היערה. אך יש יתרון נוסף:- אני רואה את החולים שלי כאשר הם מגיעים וחונים במגרש החניה. רואה ואינו נראה. אני רואה אותם כאשר מגיעים וכאשר עוזבים. אני רואה את האמהות מנסות לשחרר את מושבי התינוקות, מוציאות את תיקי החיתולים. אני רואה את הילדים כאשר נותנים יד לאמא, ואחד לשני, כמו שורה של אפרוחים. אני רואה את רכבם של המשפחות, מי בגי'פ ומי ב minivan, ולפעמים גם אופנוע. מעניין לצפות בחולים ובהתנהגותם.

 

אתמול לדוגמא,  ראיתי את משפחת שמעוני כאשר כבר רציתי לסגור את המרפאה, חיכיתי להם וטיפלתי בהם. לפעמים המראה מביש:- ראיתי אם מדברת בטלפון הנייד בעת שנהגה ברכב ואחר כך אב שכיבה את הסיגריה שלו לפני שנכנס לבנין.

יכולתי להעיר לאם על הסכנה הכרוכה בשיחה בטלפון נייד בעת הנהיגה ולהזהיר את האב על הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בעישון. אך לא תמיד הטיפול במראה עיני כל כך פשוט. פעם, שמעתי צעקות רמות בוקעות ממגרש החנייה. הסתכלתי דרך החלון ומבעד עץ הדולב. הופתעתי לראות את האם של אחד מהחולים שלי. האישה צעקה על בת השנתיים.  "נו תצאי כבר מהרכב". הייתי המום. במרפאה האישה עושה רושם של אישה עדינה ושלווה כל כך. מה הייתי צריך לעשות במקרה זה ? פעם אחרת חולה איחר לביקור. התכוננתי למחוק את שמו מרשימת החולים של אותו הבוקר, אך לפני כן הצצתי החוצה – אולי הוא בדיוק בדרך. ומה אני רואה ? ההורים עמדו במגרש החנייה ומתווכחים בקולי קולות. האב מנופף בידיים והאם פרצה בבכי.

מה אכפת לי.  זה לא עניין שלי. אולי פשוט קמו על רגל שמאל ? אולי זה סתם ויכוח ללא אלימות. אך אולי זה כן עניין שלי. הילדים שלהם – הם הפציינטים שלי. הסביבה של החולים שלי – זה בוודאי צריך לעניין אותי.  מה עלי לעשות ? יש לי את הנתונים – האם הצועקת, הזוג שרב. לא אוכל להתעלם מהמראות האלה.

בינתיים אני מדבר באופן כללי. אני מדגיש עד כמה חשובה סביבה אוהבת ותומכת עבור הבריאות הנפשית של ילדים ואני מספר על מחקר שמצא כי אלימות במשפחה מעכבת את ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים.

מה שאני לא מספר הוא, מה שראיתי דרך חלון המרפאה שלי. לא סיפרתי להם שיש לי מראה מהמרפאה.

אולי די לחכימא, ברמיזה.

 

הסיפור מסופר בכתב העת Journal of the American Medical Association   מיום 20 לאוקטובר 2010.

 

סגור חלון