Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 27/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/02/2011 סיפור אישי: מקום אידיאלי למות - או אולי לא?

רוב החולים העומדים למות, מעדיפים למות בביתם, במיטתם, מוקפים בקרובי משפחה וידידים.

מדוע גם לבחור אחרת ?

אני חוקרת טיפול בית ועברתי את הלימודים הפורמליים. אך כאשר אבא נפל למשכב בגלל סרטן הוושט קבלתי חינוך מעשי. כאשר האבחנה נודעה לאבא, הוא שיער שימיו ספורים. הוא עזב את ביתו בעיר ועבר לקוטג' שלו בהרים עם מבט על הים. רחוק מהכביש הראשי, מקום בו נשמעים בעיקר ציוצי הציפורים, מקום המעניק לך את ההרגשה של קרבה לאדמה ולטבע. הילדים שלי, הנכדים של אבא, אהבו מקום זה בו אפשר להשתולל על הדשא באין מפריע. "את יודעת", אבא אמר לי כאשר ישב על הספסל והביט במפרץ ,"ימי ספורים".  הוא ציפה שאסכים איתו והתעצבן כאשר עניתי שיש לו עוד זמן רב לחיות ושיש לו עוד התחייבויות כלפי ילדיו וכלפי נכדיו אלה שנולדו ואלה שעומדים להיוולד. אבא בשלו, התקשר לכל מיני חברים ומכרים כדי להיפרד מהם. האחים שלי לקחו לידם את ניהול העסק של אבא. אמא עשתה הכל כדי לתמוך בו. שניהם התאמצו  להתרחק מבתי חולים ככל האפשר.

אמא התנגדה להצעה להעביר מיטת בית חולים הביתה ובמקום זה בחרה במיטה כפולה בעלת מזרון רך ועבה. את ראש המיטה הרמנו ב 15 מעלות כדי למנוע מאבא אספירציות של ההפרשות המרובות שנזלו מפיו. אני דאגתי לכך שהמבקרים המרובים יתרחצו היטיב לפני פגישתם עם אבא, כדי לא לזהם אותו. אמא הייתה מופקדת על הטיפולים – התרופות המרובות ועירוי הנוזלים.

בסוף החלטנו לא להשתקע בקוטג' הקיץ - לאכזבתם של הנכדים.  המקום פשוט לא התאים לכך. כולנו עברנו לגור בבית ההורים, מוכנים לפעולה בכל רגע. אבא שכב במיטתו בחדר השינה, ואנחנו, כל הילדים, ישבנו על הספה והכורסאות בחדר המגורים. בלילות לא התפשטנו. בשעה שלוש לקראת בוקר התאספנו במטבח לשיחות קצרות ולנטילת תרופות נגד כאבי הראש שלנו. חשבתי לעצמי זאת לא בדיוק האידיליה של מוות בבית שלמדתי עליה. כאשר האחים שלי לקחו אותו לשירותים רצתי כדי להסתתר במרתף ולצרוח.

כאשר הוא חזר וראה אותי הוא לחש לי – מחר נלך לקוטג' שלנו – רק את ואני. הבנתי את געגועיו למקום הנפלא הזה, אך שנינו ידענו שהרעיון אינו מעשי. במקום זה, נוכחתי לראות את ההתמוטטות של משפחתי. מרוב מתח, לא היה לנו תיאבון לאכול. כולנו ירדנו במשקל. ואשר לנכדים – שלושה נכדים מתוך שמונה ביקרו בחדר מיון תוך 10 ימים.

השיא הגיע יום אחד כאשר אבא התקשה בנשימה וביקש שיקחו אותו לבית חולים. ברגע זה אמא נכנסה למיטתם והרגיעה אותו. דודי אינני רוצה לקחת אותך לבית החולים. רק יניחו אותך על אלונקה וישכחו אותך. אני רוצה שתישאר כאן. אנחנו נטפל בך והיא ליטפה אותו כאשר דברה איתו.

כך עברו עוד כמה ימים בהם מצבו של אבא הלך והתדרדר ואנחנו חסרי אונים. יום אחד אבא הפסיק לאכול וכמה ימים מאוחר יותר הגיע הרגע הקשה מכולם – כאשר החלטנו שאמא תנתק את העירוי ותוך זמן קצר תיהפך לאלמנה.

מאז יכולתי לשקול את יתרונות אשפוז בבית חולים לעומת מגרעותיו. לא היו לנו החיים המסודרים האופיינים לבית חולים. הוילונות, מדי האחיות, מכונות הרומזות על הצלחה טכנולוגית מדומה, שפה מקצועית של הרופאים המסתירה את האמת מהקרובים. במקום זה היה עלינו להתמודד עם המוות בעצמנו. קיוויתי שהאונקולוג של אבא ייתן לנו הדרכה כלשהי. אפילו העובדת הסוציאלית לא עזרה ולא הסכימה להעביר את אבא להוספיס, כאשר שכב על ערש דוויי.

אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת, כי אני עובדת במערכת זו. אך אכן - כן הופתעתי. מערכת הבריאות שלנו אינה ערוכה להתמודד עם מוות בבית. אנחנו תמכנו אחד בשני וכולנו בהורים ובכל זאת לא הצלחנו במשימה לתמוך באבא ברגעיו האחרונים. אין פלא שמשפחות רבות מעדיפות שקרוביהן יסיימו את חייהם בבית החולים.

 

הסיפור הופיע בכתב העת Journal of the American Medical Association    מיום 8 לדצמבר 2010.

 

סגור חלון