Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 26/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/09/2011 סיפור אישי

מחלות הן הצד המכביד של החיים. לכל אדם אזרחות כפולה. אזרחות בממלכת הבריאים ואזרחות בממלכת החולים.

 

נשענתי  על מוטות הברזל של מיטת בית החולים  בה בעלי שכב פרקדן. העור שלו, אשר בדרך כלל כהה, היה בהיר כמעט כמו עורי, והכל בזכות האורות הפלואורסנטיים  שדלקו בתקרה. האחות ישבה ליד המטה וקראה לנו תוצאות בדיקת הקרדיולוג  שהופיעו על מסך המחשב.

"לחץ ריאתי מוגבר, בצורה ניכרת", היא קוראת ללא רגש, כאילו זה תחזית מזג האוויר, "הלחצים שלך גבוהים מאד", היא מוסיפה, כאשר היא מציצה עליו מעל מסגרת משקפיה. " הרגיל הוא בסביבות 25  כמובן, ושלך  94 !".

אני עומדת ומחכה בתקווה שתגיד עוד משהו, עוד כמה מילות הסבר, משהו שירגיע, אך לשווא. היא קמה ופונה בכיוון תחנת האחות. "האם אוכל להביא לך משהו, דוקטור", היא אומרת לבעלי, "אולי מיץ  תפוחים או תות-בננה ?"

"לא תודה אני שבע ורווי".

אני מתיישבת ליד מיטת בעלי, אך מקשיבה לשיחת האחיות בתחנה. אינני מבין אפילו מילה אחת.  יש להם שפה משלהם, שפת עובדי הרפואה, שפה לגמרי זרה לי. זו המגרעת של להיות אשת רופא, חשבתי לעצמי. כולם יודעים שבעלי רופא הוא, ואין צורך להסביר שום דבר, כפי שהיו מסבירים לאנשים לא מקצועיים. גם כאשר הוא שוכב במיטה, בעלי עדיין רופא, אדם אותו מכבדים, מפלט, אליו רצים בעת צרה, ובשעת כאב, האיש לו יש את כל התשובות, ושאין סודות מלפניו. האיש שיודע לרפא את כל המכאובים. אך לא כן אני. אני ראיתי את האדם מאחורי המקצוע, הבחור איליו נישאתי לפני 30 שנה. ידידי הטוב ביותר, ואביו של בננו בן ה 22 שנה. איש שמחבב משחקי גולף, אוהב לדוג ולטייל בטבע. מומחה ליינות וטבח חובב ומעולה. מכור לכל מיני ספורט וחולם על נסיעה  לאירופה, לדרום אמריקה ולאלסקה – ברגע שיוצא לגמלאות. האיש איתו תכננתי להזדקן.

רק שעות לפני כן, בדרך לבית החולים יונתן הרגיע אותי. "הצינטור יראה בדיוק מה שראינו באקו-קרדיוגרם לפני כמה חודשים. עליה קלה בלחצים, והרופא ירשום תרופות שיורידו את הלחצים לרמות תקינות".

אך כאשר האחות קראה לנו את הממצאים, ראיתי את ההפתעה בפניו, ואני רעדתי כולי. איך  קרה, שאיש בן 55, ללא מחלות בעבר מלבד הצטננויות, שוכב במיטת חוליו בבית החולים ומנסה לעכל תוצאות שלגמרי סותרות את הציפיות שלו ושל אשתו?  כאשר יונתן הלך למקלחת כדי להתלבש, שאלתי את האחות מה צפוי לו.

"כדאי לך להיות מוכנה" – אמרה   "כי את זאת שצריכה לטפל בו". עמדתי נדהמת, אך בטרם שהספקתי לבקש הסבר, יונתן הופיע מהמקלחת לבוש כולו ומוכן שאסיע אותו הביתה. האחות הביאה לנו את מכתב השחרור, ואני אספתי את התיק – ועדיין בהלם ולא יודעת מה עומד לפני.  האם הכוונה הייתה שיהיה מרותק למיטה, שלא יוכל לעבוד עוד, שנצטרך לעבור דירה כי לא יהיה ביכולתו לטפס במדרגות – שלושת הקומות של דירתנו. יהונתן תמיד היה האיש החזק בביתנו,  תמיד הייתה זאת אני שפנתה אליו לעזרה והייתה תלויה בו. עכשיו הכל ישתנה – אך עדיין לא היה לי מושג, איך הכל ישתנה.

חזרנו הביתה בשקט ומהורהרים.  בשבועות לאחר מכן השיחות שלנו הו פסימיות. יונתן איש מעשה היה, וטרח שכל ענייניו יהיו מוסדרים. התלבטתי איך לעזור לו. ידעתי למלא את התפקיד של אם ושל בת זוג,  אך לדאוג לאדם שרגיל לדאוג לאחרים, זה היה תפקיד חדש בשבילי. איך אתמוך באדם שתמיד תמך בי ? איך אוכל לתת ליונתן מה שדרוש לו, ולהסתיר ממנו את הסבל הצפוי לו ?

היו ימים שהרגשתי כאילו אני הולכת על חבל דק, ובפחד שמא אגיד הדבר הלא נכון, ושנינו ניפול ולא נוכל לקום עוד. כל יום הוא חזר מהמרפאה וסיפר לי על מחקרים חדשים שהופיעו באינטרנט בקשר למחלתו ואנחנו ניתחנו איך ממצאים אלה יכולים להשפיע על מהלך מחלתו. יום אחד היינו מלאי תקווה ולמחרת  מיואשים. צריך לקוות לטוב, אמרתי לעצמי ולהתכונן למצב גרוע.

חיינו בעולם של בדיקות דם, של איזון תרופות, אך בעת ובעונה אחת, יונתן המשיך לעבוד ללא הרף. שקלנו את היתרונות  של בדיקה חודרנית נוספת, מול החסרונות של בדיקה זו. התלבטנו אם להסכים לניתוח. "לחץ דם ריאתי מוגבר" היה אורח חדש בבתנו, אך בהדרגה התרגלנו לחיות איתו.

בנוסף לכל, לא יכולתי להחליט מה לספר לבן שלנו. האם לספר לו שימיו של אבא ספורים – כלומר הפרוגנוזה היא שיחיה עוד חמש או עשר שנים. לבן הדאגות משלו. הוא רק סיים תואר ראשון והתחיל ללמוד לקראת תואר שני. אז מה עלי לעשות? בשבילי הייתה רק וודאות אחת – ששום דבר לא ודאי,  לא ברור, ורק הזמן יראה.

"בואי נטוס לסנטה פה" אמר יונתן בוקר אחד, לפני שהלך לעבודה. "בסוף החודש יש לי שבוע חופשה.  אולי תתקשרי לסוכנת הנסיעות ותבררי טיסות ובתי מלון."  נשמע נחמד" עניתי.

חיבקתי אותו כאשר היה בדרך החוצה, ואחר כך התיישבתי  ליד השולחן כדי לגמור את הקפה. רבצה עלי עייפות נוראה, עייפות שנבעה מהמתח המתמיד והדאגה. נזכרתי בפסוק "תשב אנוש עד דקה" כי כך הרגשתי. אין דבר שמלמד אותך צניעות יותר מאשר לעמוד מול המוות ולהיאבק איתו. פתאום הרגשנו הרגשת דחיפות, שיש לעבוד מהר, שצריך להספיק עוד ועוד, כי אין אנחנו יודעים מה יביא המחר. יונתן אינו איש שמתרגש. הוא איש המעשה. ההחלטה לטוס לסנטה פה במצב הנוכחי הייתה אופיינית לו.

"הבוקר היה לי חולה עם מחלה דומה לשלי" אמר יונתן כשר הגיע הביתה יום אחד. אמנם הוא היה מבוגר ממני – כבר באמצע שנות השישים. "

"מה באמת" עניתי

"כן " המשיך "יונתן "הוא מקבל אותן התרופות, אך יש לו בעיות בריאותיות נוספות. יונתן המשיך לספר אך לא הזכיר את תוחלת החיים של האיש.

 

רבים מחולי יונתן נמצאים בטיפולו כבר שנים רבות. יונתן איש מדע ועקב אחרי ההתפתחויות ברפואה,  אך אין זה מונע ממנו להיות גם רופא אישי, אנושי, וקשוב לחוליו  של החולה ומלא אמפתיה. הוא אהוב על הפציינטים  שלו וכן על  עמיתיו. כאשר אני מביטה על המעבר שלו מרופא לחולה בעצמו, אני מחפשת את הדרך הכי טובה לתמוך בו.

"אל תדאגי מותק" הוא אומר לי," ותשכחי מה שאמר המומחה על תוחלת החיים שלי. אי אפשר להיפטר ממני כמו י שאי אפשר גם להפטר מהצטננות עקשנית".

שנינו מחייכים. ההומור שלו לרגע משכיח מאיתנו את החרדה בה אנו חיים. פתאום הבנתי איך אני חייבת לתמוך ביונתן. הרי יונתן רופא בכל רמ"ח איבריו. ועם ההערה המצחיקה שלו הוא עשה במה שהוא מצטיין – מתן  תקווה ועידוד. לכן איך אני אתמוך בו – אני חייבת לתת לו להרגיע אותי ולעודד אותי, הרי זה מה שלמד, וזה המקצוע שלו.

 

הספור הופיע ב Journal of the American Medical Association   מה 17 באוגוסט 2011.

 

סגור חלון