Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 27/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/11/2011 סיפור אישי: רופא מושלם

התיישבתי בחדר ההמתנה של האונקולוג. לצערי, לא הייתה זו הפעם הראשונה שביקרתי אצל אונקולוג. כבר סבלתי פעמיים מאוסטיאוסרקומה – פעם ראשונה בילדותי ופעם שנייה בתקופת ההתבגרות. בגיל 27 הייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר לרפואה. קיוויתי שלא אזדקק עוד לאונקולוג, אך לשווא. התברר שיש לי סרטן שד דו-צדדי, ולא היה מנוס מלעבור את כל התלאות פעם נוספת. נדהמתי כמובן כשמסרו לי את האבחנה, אך מצד שני לא הופתעתי לחלוטין. אני מכירה את משמעות האבחנה, והתפללתי שאין לי גרורות – כי גרורות פירושן מכשול בפני כוונתי ללמוד רפואה והעדר ריפוי. חיכיתי עם החבר שלי בחדר ההמתנה. המתמחה – בחורה עליזה ונעימה - נכנסה לחדר והחלה לשוחח איתי על המחלה ועל לימודי הרפואה. היא מיד תפשה שאחת החרדות שלי היא שמא המחלה תמנע ממני ללמוד. הודות לשיחה איתה הרגשתי נוח יותר ושתינו צחקנו מכל מיני בדיחות.

 

ואז הוזמנו למשרד של המחלקה האונקולוגית, שבו ישבה אישה מבוגרת. לאחר השיחה עם המתמחה כבר הרגשתי בטוחה יותר וציפיתי לשיחה חמה וידידותית גם עם האונקולוגית, אך היא החלה להרצות לי. "הגוף שלנו מורכב מתאים...", היא דִקלמה באוזניי במטרה להסביר לי מה זה סרטן. הרמתי את ידיי ואמרתי, "אני עומדת ללמוד רפואה ואת זה אני כבר יודעת". האונקולוגית לא הגיבה, לא שאלה אותי לפרטים נוספים ולא ביררה אילו חרדות יש לי. היא רק הודיעה לי שיש צורך לקחת ביופסיה והסבירה את התכנית הטיפולית ואת הפרוגנוזה הלא-בטוחה. בקיצור, שיחה לא סימפטית וקרה מאוד. בתום השיחה היא שאלה אם יש לי שאלות, אך הרגשתי משותקת מבחינה נפשית ועניתי, "לא". כאשר יצאתי מהפגישה נכנסתי לחדר בדיקה ריק ופרצתי בבכי. העוזרת של האונקולוגית ראתה אותי וניסתה להרגיע אותי וכעבור רגעים אחדים ראיתי שהאונקולוגית ניגשת אל העוזרת שלה ושואלת אותה מדוע אני בוכה.

 

כעבור חצי שנה סיימתי את הטיפולים שבמהלכם עברתי כריתה של אונה אחת של הריאה ושל שני השדיים. התחלתי את לימודי הרפואה, אך הפגישה עם הרופאה האונקולוגית לא נתנה לי מנוח והחלטתי שלא להמשיך במרפאה זו ולעבור לבוסטון, שם התקבלתי גם ללימודי הרפואה. מאז חשבתי לא אחת על האונקולוגית ושאלתי את עצמי – האם גם אני וחבריי נהיה כמוה כאשר נהיה מומחים? ואם כן – מתי זה יקרה?

 

נכון, כאשר לומדים רפואה מלמדים אותך שהרפואה היא הוליסטית ומתייחסת לגוף ולנפש, אך לא תמיד מסר זה עובר גם דרך התנהגותם של המורים. אנחנו לומדים על פתוגנים, על מעגלים מטבוליים, על תמונות רנטגנולוגיות דוגמת "היפראינפלציה", אך לא מלמדים אותנו על משמעות הסבל שבקוצר הנשימה ובאנחות ועל החרדה הנלווית להיפוקסיה. עם הזמן הבנתי שגם אנו, הסטודנטים, משתנים לאט לאט, וכאשר חבר חולה, כבר לא שואלים אותו "מה שלומך?" אלא "מה הן התלונות שלך?". כאשר מודיעים לי שקרוב משפחה חלה בסרטן הערמונית או שתינוק של חברה נולד עם מום בלב, אני משתתפת בצערם, אך חושבת מיד גם מה אומרים הספרים על מחלות אלו. איך, אני שואלת את עצמי, אפשר לצרף אמפתיה ואנושיות למיומנות המקצועית, בשעה שהדגש בלימודים הוא כמעט רק על מיומנות? האם בכלל אפשר ללמוד להיות אמפתי? יש אומנם ניסיונות בכיוון זה ואנו לומדים אתיקה רפואית וכיצד לראיין חולה, כולל תולדות משפחה ופרטים סוציאליים ובהם סעיף הנקרא "החולה כבן אדם", אך בכול זה אין די. אומרים לי שאין זמן, כי רופא צעיר צריך ללמוד כל כך הרבה פתולוגיה ומחקרים חדשים. ויתירה מזו, חשוב שרופא ישמור על מרחק מהחולה ולא יהיה מעורב רגשית ולכן אין מקום להדגיש את הפן הרגשי של הטיפול בחולה במסגרת לימודי הרפואה, שהרי אי אפשר לתפקד באופן יעיל כשאתה מעורב רגשית במחלתו של החולה. ואכן, אני מרגישה זאת היטב כשאני מראיינת חולים עם תלונות דומות לאלו שהיו לי וצריכה להזכיר לעצמי לשמור מרחק, כי ההתרגשות מופיעה בעל כורחי.

 

אני כותבת את הדברים כדי להמליץ על תכנית לימודים פחות פורמאלית, אשר תשים דגש על טיפוח אמפתיה מצד הרופאים כלפי החולים שלהם. במה שונה סטודנט שמעולם לא חלה במחלה רצינית מסטודנט שעבר את מה שאני עברתי? ללא ספק יש הבדל. כרגע אני בריאה, אך כאשר אנו לומדים על הפיזיולוגיה של הנשימה, וחברה פונה אליי ואומרת, "האם ידעת שאפשר לחיות עם ריאה אחת בלבד?" אני עונה, "כן, אני יודעת זאת היטב". מה שאותה חברה לא יודעת זה שכבר שנה אני חיה עם קצת יותר מריאה אחת בלבד. אני לא מרבה לספר על כך, כי להיות חולה נחשב היום חיסרון, אך לחיות עם ריאה אחת יכול ללמד אותך יותר מטיפול במאה חולים שעברו כריתת ריאות. במילים אחרות – מבחינת לימודי הרפואה, להיות חולה זה יתרון ולא חיסרון.

נקודה נוספת היא שאפשר, במידה מסוימת, ללמוד אמפתיה. כאשר אנחנו מבקשים מן החולה, למשל, לתאר את אופי הכאב – האם הוא צורב, דופק או נותן הרגשת נימול – לא די לרשום את תשובתו, אלא יש לנסות ולדמיין את אופי הכאב. הניסיון להיכנס לנעליו של החולה מאפשר להבין טוב יותר את מצוקתו. "אני רק יכולה לדמיין לעצמי" אנחנו נוהגים לומר וכוונתנו שאיננו מבינים ממש, אך בעזרת הדמיון, אם הוא מופעל ברצינות, אפשר ללמוד הרבה.

 

האונקולוגית הראשונה שלי בניו יורק איבדה כנראה את יכולת הדמיון שלה. ייתכן שזה קרה לה בתקופת לימודי הרפואה, שכן אחרת, איך ייתכן שהיא לא מבינה שאדם המתבשר שיש לו סרטן, חש צורך לבכות? לימודי רפואה אינם מלמדים מהו צער וכיצד מתמודדים איתו. ייתכן שאי אפשר ללמוד בכיתה מהו צער, אך כל אחד יודע זאת במידה כזו או אחרת וחשוב שגם יזכור זאת, בייחוד למראה חולים במצוקה וינהג כלפיהם באמפתיה ולא בריחוק.

 

המדריך שלי בבית הספר לרפואה הוא אונקולוג המומחה בטיפול בהקרנות ודווקא הוא ניחן ביכולת רבה מאוד לאמפתיה. כשהוא ראה אותי בסוף השנה שוב עם ראש מלא תלתלים, פחות רזה, פחות חיוורת ולא כל כך מפוחדת, הוא איחל לי מזל טוב בהמשך דרכי וישב לדון אתי בתכנית העבודה שלי כמתנדבת זמנית במרפאה האונקולוגית ב-Malawi שבאפריקה. ביקשתי את עצתו כדי להיות אונקולוגית מוצלחת, ותשובתו הפתיעה אותי: "התמקדי בכושר שלך לתקשר עם אנשים. את הרפואה תלמדי בין כה וכה, אך את האנושיות – אם לא תלמדי עכשיו, ספק אם תוכלי לרכוש מאוחר יותר. כשהסטודנטים הופכים לרופאים כבר אי אפשר ללמד את זה, כי זה מאוחר מדי."

עכשיו, כשאנו סטודנטים, זה אפוא הזמן ללמד את עצמנו ואת עמיתינו שהדרך לרפואה טובה מחייבת אותנו להבין את סבלו של הזולת ולא רק את אופי מחלתו.

 

הסיפור מתורגם מתוך המדור A piece of my mind ב-Journal of the American Medical Association מיום 12 באוקטובר 2011.

 

הערת העורך:

אני נזכר בפתגם אנגלי "חשוב יותר לדעת לאיזה חולה יש את המחלה מאשר לדעת איזה מחלה יש לחולה."

 

סגור חלון