Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 24/03/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/12/2011 בקיצור נמרץ, לקט המחקרים הבולטים במחצית הראשונה של נובמבר 2011

מקומו של אספירין בטיפול בחולים עם תסמונת Lynch Syndrome (מתוך Lancet)

בעקבות תוצאות מחקר חדש מהן עולה כי אספירין מפחית במחצית את הסיכון להתפתחות ממאירות בחולים עם תסמונת Lynch Syndrome, קובעים כעת חוקרים במאמר שפורסם בכתב העת Lancet כי הטיפול מומלץ כחלק שגרתי לטיפול בתסמונת הנ"ל.

תכנית CAPP2 (Colorectal Adenoma/Carcinoma Prevention Programme 2) הינו המחקר האקראי, כפל-סמיות, הראשון להערכת מקומו של טיפול מניעתי באספירין, שקבע כיעד עיקרי את מקרי סרטן מעי גס ורקטום. המחקר נערך בין השנים 1999-2005, וכלל 861 משתתפים מ-16 מדינות, שחולקו לטיפול באספירין (600 מ"ג ביום) או פלסבו, למשך עד ארבע שנים. מניתוח הממצאים הראשון, בשנת 2007, לא עלו הבדלים בהיארעות סרטן מעי גס ורקטום בין שתי קבוצות הטיפול. עם זאת, מניתוח נוסף של הנתונים בשנת 2010 עלה הבדל מובהק בין שתי קבוצות המחקר, עם ירידה של 44% בהיארעות סרטן מעי גס ורקטום בקבוצת המטופלים באספירין, בהשוואה לקבוצת הפלסבו.

כאשר החוקרים התמקדו באופן ספציפי בחולים שנטלו אספירין למשך שנתיים לפחות (כ-60% מהקבוצה), ההבדל היה בולט עוד יותר, עם ירידה של 63% בהיארעות סרטן מעי גס ורקטום (10 מקרים בקבוצת המטופלים באספירין לעומת 23 מקרים בקבוצת הפלסבו).

אחד מהממצאים המפתיעים שעלו מהמחקר הוא כי למרות שחלה ירידה בהיארעות סרטן מעי גס ורקטום, לא נמצא הבדל בין הקבוצות בהיארעות פוליפים, שהם נגעים מקדימים לממאירויות. נראה כי החולים שנטלו אספירין עדיין פיתחו פוליפים, אך הפוליפים לא התקדמו לנגעים ממאירים, ככל הנראה הודות להשפעה של אספירין.

החוקרים טוענים כי הממצאים עולים בקנה אחד עם נתונים תצפיתיים קודמים מהם עולה כי הסיכון לסרטן מעי גס ורקטום קטן במחצית בקרב אלו הנוטלים אספירין בקביעות.

Lancet. Published online October 27, 2011


מה בין ערכי HbA1c ובין מחלות כבד? (Diabetes Care)

ממחקר חדש שפורסם בכתב העת Diabetes Care עולה קשר בין ערכי HbA1c (Hemoglobin A1c) ובין מספר סמנים להפרעות בתפקוד הכבד. להערכת החוקרים, ערכי HbA1c נמוכים עשויים לשמש סמן כללי למצב בריאותי ירוד, בדומה לרמות כולסטרול נמוכות.

במחקר מבוסס-אוכלוסיה החוקרים הדגימו עקומה בצורת J המאפיינת את הקשר בין ערכי HbA1c ובין רמות מוגברות של ALT ו-AST, וסטיאטוזיס כבדי. הממצאים מבוססים על נתונים אודות למעלה מ-12,000 משתתפים בסקר ה-NHANES III (National Health and Examination Survey III 1988-1994).

בהשוואה לערכי HbA1c בטווח 5.0-5.5%, רמה של מתחת ל-4.0% לוותה בעליה של פי 3.62 בסיכון לרמות ALT מוגברות.

בקרב נבדקים עם רמות של מתחת ל-4% נרשם סיכון מוגבר להפרעה ברמות GGT וסטיאטוזיס כבדי, אך קשר זה לא היה מובהק סטטיסטית.

לאחר שהוציאו מניתוח הנתונים חולים  עם אנמיה, עומס-יתר של ברזל או זיהומי HBV (Hepatitis B Virus) או HCV (Hepatitis C Virus), הקשרים לא נותרו עוד מובהקים.

בדומה, ערכי HbA1c מתחת לאחוזון 1 לוו בעליה משמעותית בסיכון לערכי ALT גבוהים (פי 3.1) ו-ALT (פי 5.8), אך ללא עליה בסיכון לערכי GGT מוגברים או סטיאטוזיס כבדי.

מתוצאות המחקר עולה כי ערכי HbA1c נמוכים עשויים להעיד על מחלות רקע אחרות, כמו מחלות כבד. החוקרים לא הדגימו קשר בין ערכי סוכר נמוכים בצום ובין מחלות כבד, עדות לכך שייתכן והקשר עם ערכי HbA1c נמוכים אינו תלוי בהכרח במסלולי רמות סוכר בדם.

החוקרים ממליצים לרופאים להיות מודעים כי מצבים מסוימים, דוגמת אנמיה או עומס-יתר של ברזל, עשויים להפריע בהתייחסות לערכי HbA1c. באמצעות בדיקות חוזרות באמצעים שונים ו/או בדיקות רמות סוכר בצום, ניתן לשלול טעות מעבדה וגורמים נוספים העשויים לפגוע בתקינות התוצאות.

  Diabetes Care 2011


אין עדויות כי תרופות לטיפול ב-ADHD מעלות סיכון למחלות לב וכלי דם (N Engl J Med) 

ממחקר רטרוספקטיבי שכלל למעלה ממיליון ילדים ומבוגרים צעירים עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD או Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder) עולה כי תרופות המיועדות לטיפול בהפרעה הנפוצה אינן מובילות לעליה בסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים חמורים. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine.

לדברי החוקרים, 2.7 מיליון ילדים אמריקאים מטופלים בתרופות לטיפול ב-ADHD בכל שנה. למרות שמחקר קודם בארצות הברית וקנדה קשר מקרים של אירועים קרדיווסקולאריים עם תרופות אלו, דיווחי מקרים אינם מספקים הערכה מהימנה של הסיכון.

עם זאת, לאור החשש שהועלה בעקבות ממצאים אלו, בשנת 2008 איגוד ה-American Heart Association פרסם המלצה לפיה סביר לערוך בדיקות אק"ג בילדים בטרם מתן טיפול בתרופות אלו.

במחקר הנוכחי התמקדו החוקרים בנתונים ממוחשבים שנאספו בין השנים 1986-2005, וכללו מידע אודות למעלה מ-1,200,000 משתתפים בגילאי שנתיים עד 24 שנים (גיל ממוצע של 11 שנים) .   משך המעקב הממוצע עמד על 2.1 שנים כך שבסופו של דבר מדובר היה בלמעלה מ-2.5 מיליון שנות-מטופל. רשימת התרופות לטיפול ב-ADHD כללה Methylphenidate (ריטלין), Dexmethylphenidate, Dextroamphetamines, מלחי אמפטמין, Atomxetine ו-Pemoline (ניטן). התוצא העיקרי היה אירועים קרדיווסקולאריים חמורים, עם סיווג לפי אופי הטיפול התרופתי (נטילת טיפול בהווה, נטילת טיפול בעבר או אי-נטילת הטיפול התרופתי אי-פעם). האירועים שנבחנו כללו תמותה לבבית פתאומית, אוטם לבבי חד או שבץ מוחי. השיעור המתוקן של אירועים לבביים חמורים לא היה גבוה יותר משמעותית בקרב חולים שטופלו בהווה בתרופות ל-ADHD, בהשוואה לאלו שלא נטלו את הטיפול מעולם (HR = 0.75) או בהשוואת אלו שנטלו את הטיפול בעבר, מול אלו שלא נטלו את הטיפול מעולם (HR = 1.03).

בנוסף, לא נרשם סיכון מוגבר לאירועים קרדיווסקולאריים כאשר ערכו החוקרים השוואה בין חולים שטופלו בהווה ואלו שטופלו בעבר (HR = 0.70), ולא נמצאה עליה בסיכון לאחד האירועים האינדיבידואליים.

 החוקרים לא מצאו עדות לסיכון מוגבר למתן ספציפי של Methylphenidate (HR = 0.96), התרופה הנפוצה ביותר בשימוש בחולים עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות.

מה-FDA נמסר כי מדובר במחקר הראשון מבין שלושה שנועדו להעריך את הסיכון האפשרי לאירועים קרדיווסקולאריים מג'וריים בעקבות טיפול בתרופות נגד הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות. שני המחקרים הבאים יתמקדו במבוגרים בלבד.

החוקרים חשים כי ממצאי המחקר מספקים מקור להרגעת המטופלים ובני משפחתם כי אין עליה בסיכון לתמותה פתאומית, אירועים לבביים או שבץ מוחי, בעקבות נטילת תרופות אלו.

  N Engl J Med. Published online November 1, 2011


לאורך זמן, גם צריכת אלכוהול מעטה מובילה לעליה בסיכון לסרטן שד (JAMA)

ממחקר חדש שפורסם בכתב העת JAMA עולה כי צריכה קבועה של כמות אלכוהול מתונה, 3-6 כוסות יין בשבוע, לאורך תקופת זמן ממושכת, מובילה לעליה קלה בסיכון לסרטן שד פולשני בנשים.

המחקר הפרוספקטיבי התצפיתי של למעלה מ-105,000 נשים, מבוסס על נתוני Nurses' Health Study, ובחן את הצריכה הממוצעת המצטברת במהלך 28 שנות מחקר. המשתתפות היו במעקב בין השנים 1980-2008, והשלימו שמונה שאלונים להערכת צריכת אלכוהול במהלך תקופה זו.

גילאי הנשים בתחילת המחקר עמדו על 30-55 שנים, הן היו ברובן לבנות (93.7%), עם צריכת אלכוהול יחסית דומה לזו של נשים אמריקאיות באוכלוסיה הכללית. במהלך 28 שנות המחקר, תועדו 7,690 מקרים של סרטן שד פולשני עם 2.4 מיליון שנות-אדם.

באופן לא-מפתיע, צריכת אלכוהול בכמויות גדולות לוותה בסיכון מוגבר לסרטן שד במהלך תקופת המחקר. עם זאת, החוקרים מצאו כי הסיכון היה מובהק סטטיסטית גם ברמות נמוכות של 5-9.9 גרם ליום (מקביל ל-3-6 כוסות בשבוע) עם סיכון יחסי של 1.15.

צריכת אלכוהול ממוצעת של 10-19.9 גרם ביום (6-12 משקאות בשבוע) הובילה לעליה של 22% בסיכון לסרטן שד פולשני. בקצה העליון של הסקאלה, שתיית 30 גרם ומעלה ביום הובילה לעליה של 51% בסיכון לסרטן שד פולשני, בהשוואה לנשים שלא שתו כלל אלכוהול.

מהנתונים עולה כי צריכה ממוצעת של 4.9 גרם אלכוהול ביום במהלך תקופת המחקר לא לוותה בעליה משמעותית בסיכון לסרטן שד, בהשוואה לנשים שלא שתו כלל אלכוהול (סיכון יחסי של 1.06).

מהמחקר עולה כי הצריכה המצטברת של אלכוהול במהלך תקופת הבגרות הינה הגורם המנבא הטוב ביותר של הסיכון לסרטן שד בנשים. עם זאת, לא ידוע אם ההשפעה של אלכוהול על הסיכון לסרטן שד פוחתת עם הפסקת צריכת אלכוהול. החוקרים סבורים כי הקשר בין צריכת אלכוהול ובין סרטן שד נוגעת ככל הנראה להשפעה של אלכוהול על רמות אסטרוגן בדם. 

 JAMA. 2011;306:1884-1890, 1920-1921


הוכחה נוספת לתועלת של מעכבי ACE ו-ARB בטיפול באי-ספיקה של מסתם הוותין (J Am Coll Cardio)

מניתוח רטרוספקטיבי שכלל למעלה מ-2,200 חולים שאובחנו עם אי-ספיקה בינונית או חמורה של מסתם הוותין במרכז רפואי יחיד בסקוטלנד, הסיכון המתוקן לתמותה מכל סיבה במהלך 4.5 שנים ירד בלמעלה מ-40% באלו שנטלו את הטיפול במעכבי ACE (Angiotensin Converting Enzyme) או ARB (Angiotensin Receptor Blocker), בהשוואה לאלו שלא נטלו את הטיפול התרופתי. הסיכון המתוקן לאירועים קרדיווסקולאריים ואירועים קליניים הקשורים בהפרעה בתפקוד המסתם ירד בלמעלה מ-20%.

לדברי החוקרים, מחקרים קודמים הדגימו תוצאות סותרות, וכעת הם מצאו עדות לכך שמתן מעכבי ACE או ARB בחולים עם אי-ספיקה בינונית או חמורה של מסתם הוותין (Aortic Regurgitation) עשויה להביא לשיפור שיעורי ההישרדות ולהפחית את הסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים. הם מציינים כי ההנחיות הנוכחיות אינן תומכות במתן מרחיבי כלי דם לחולים עם ההפרעה המסתמית בלבד.

מתוצאות המחקר עולה כי יחס הסיכון המתוקן לתמותה, מהשוואת מתן טיפול במעכבי ACE או ARB לאי-מתן הטיפול התרופתי, עמד על 0.56. באשר לשיעורי האשפוזים או שיעורי התמותה על-רקע קרדיווסקולארי, יחס הסיכון עמד על 0.77. יחס הסיכון לאשפוזים עקב אי-ספיקת לב, תמותה עקב אי-ספיקת לב או החלפת מסתם הוותין עמד על 0.74 מהשוואת חולים שטופלו במעכבי ACE או ARB עם אלו שלא קיבלו את הטיפול התרופתי האמור.  התועלת בטיפול הייתה בולטת עוד יותר בניתוח נפרד של הנתונים (Propensity Matching), כאשר יחסי הסיכון המקבילים עמדו על 0.39, 0.57 ו-0.73, בהתאמה.

מדובר בנתונים הרטרוספקטיביים היחידים בנוגע למתן מעכבי ACE ו-ARB בחולים עם אי-ספיקה של מסתם הוותין. החוקרים קוראים לערוך מחקרים פרוספקטיביים, אקראיים –מבוקרים בנושא.  

J Am Coll Cardiol 2011;58:2084–2091


דיאטה ופעילות גופנית מקלות על כאב על-רקע אוסטיאוארתריטיס (מתוך הכנס השנתי מטעם ה-American College of Rheumatology)

שילוב דיאטה אינטנסיבית ופעילות גופנית עשוי להקל משמעותית על הכאב במבוגרים הסובלים מאוסטיאוארתריטיס של הברכיים, ולהביא לשיפור בתפקוד ובמהירות ההליכה, כך עולה ממחקר חדש שהוצג בכנס השנתי מטעם ה-American College of Rheumatology.

מחקר IDEA (Intensive Diet and Exercise for Arthritis) נועד להעריך את ההשפעה של ירידה אינטנסיבית במשקל הגוף, עם או בלי פעילות גופנית, על התקדמות המחלה.

מדגם המחקר כלל 454 מבוגרים בעלי עודף-משקל והשמנת-יתר (72% נשים), עם ממוצע מדד מסת גוף של 33.6 ק"ג למ"ר וגיל ממוצע של 65.6 שנים. המשתתפים חולקו באקראי לאחת משלוש קבוצות: דיאטה אינטנסיבית במטרה להביא לירידה של 10% במשקל הגוף ומעלה; פעילות גופנית מתונה בלבד; או שילוב תזונה ופעילות גופנית. במהלך ששת החודשים הראשונים המשתתפים נפגשו כל שבוע, ולאחר מכן, אחת לשבועיים. בתום המחקר, בקרב משתתפים בקבוצת התערבות תזונתית בלבד נרשמה ירידה ממוצעת של 9.5% במשקל הגוף, בקרב אלו בקבוצת הפעילות הגופנית נרשמה ירידה של 2.2%. עם זאת, בקבוצת ההתערבות המשולבת נרשמה ירידה של 11.4%, בממוצע. אף אחד מהמשתתפים לא שב לערכים בתחילת המחקר, גם לא לאחר 18 חודשים.

לאחר 18 חודשים, בקבוצת ההתערבות המשולבת נרשמה ירידה של 51% בכאב, זאת בהשוואה לירידה של 27% ו-28%, עם דיאטה או פעילות גופנית, בהתאמה. לאחר 18 חודשים, 40% מהמשתתפים בקבוצת ההתערבות המשולבת דירגו את רמת הכאב כ-0 או 1, בהשוואה ל-20% מהמשתתפים בקבוצת פעילות גופנית בלבד או דיאטה אינטנסיבית בלבד.  המסר העולה מהמחקר הוא כי על רופאים להסביר למטופליהם כי הם צפויים לשיפור ניכר בכל הנוגע לכאב ולתפקוד בעקבות שילוב של דיאטה ופעילות .

 מתוך הכנס השנתי מטעם ה-American College of Rheumatology

 לידיעה במדסקייפ

סגור חלון