Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 27/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

29/12/2011 בקיצור נמרץ, לקט המחקרים הבולטים במחצית השנייה של נובמבר 2011

האם הגבלה קלורית עשויה להביא לנסיגה בסוכרת מסוג 2? (Diabetologia)

ממחקר קטן שתוצאותיו פורסמו בכתב העת Diabetologia עולה כי הגבלה קלורית בלבד עשויה להביא לנרמול תפקוד תאי ביתא ושיפור הרגישות לאינסולין בחולים עם סוכרת מסוג 2. במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את ההשערה לפיה מאזן אנרגיה שלילי בלבד מביא לנסיגה בסוכרת מסוג 2, ע"י נרמול תפקוד תאי ביתא ורגישות לאינסולין.

מדגם המחקר כלל 11 משתתפים (9 גברים ושתי נשים) עם סוכרת מסוג 2, במשך פחות מארבע שנים, שנבחנו לפני ואחרי 1, 4 ו-8 שבועות של דיאטה בת 600 קילו-קלוריות ליום. החוקרים מדדו את תפוקת הסוכר הכבדית הבזאלית, הרגישות לאינסולין בכבד ובפריפריה ותפקוד תאי ביתא, כמו גם את תכולת טריגליצרול בכבד ובלבלב. לאחר שבוע אחד של הגבלת הצריכה האנרגטית, רמות הסוכר בצום התנרמלו (p=0.003). דיכוי אינסולין של תפוקת הגלוקוז בכבד עלה מ-43% ל-74% (p=0.003) ותכולת הטריגליצרול בכבד ירדה מ-12.8% בקבוצת חולי הסוכרת ל-2.9% לאחר שמונה שבועות (p=0.003). תכולת טריגליצרול בלבלב ירדה מ-8.0% ל-6.2% (p=0.03). תגובת אינסולין בשלב הראשון עלתה במהלך תקופת המחקר (p<0.001).  

12 שבועות לאחר השלמת ההתערבות התזונתית, העלייה הממוצעת במשקל הגוף עמדה על 3.1 קילוגרמים. רמות טריגליצרול כבדי נותרו נמוכות וללא-שינוי (P=0.80). רמות הסוכר בצום עלו באופן מתון (מ-102 מ"ג לד"ל ל-110 מ"ג לד"ל, p<0.01).

החוקרים מסכמים וכותבים כי הגבלת צריכת אנרגיה בלבד הובילה לנרמול תפקוד תאי ביתא ורגישות הכבד לאינסולין בסוכרת מסוג 2. הדבר היה מלווה בירידה במאגרי טריגליצרול בכבד ובלבלב. לאור זאת, נראה כי ההפרעות בבסיס סוכרת מסוג 2 הפיכות ע"י הפחתת הצריכה האנרגטית.

Diabetologia. 2011;54:2506-2514  

לידיעה במדסקייפ

 

ע''פ אנליזה ארוכת טווח של ה-DCCT טיפול אינטנסיבי מוקדם בחולי סוכרת סוג 1 מפחית הסיכון ארוך הטווח לפגיעה כלייתית קשה (NEJM)

מחקר חדש המתפרסם ב-NEJM מדווח על תוצאות 22 שנות מעקב של קבוצת המשתתפים במחקר ה-DCCT הידוע, שכזכור כלל חולי סוכרת סוג 1 . במחקר זה  קבוצת ההתערבות קיבלה טיפול אינטנסיבי מוקדם והמימצאים ארוכי הטווח מראים כי מטופלים אלה נהנים לאורך זמן מסיכון מופחת לפתח הפרעה קשה בתפקודי כליה (שנמדד באמצעות יחס( GFR בהשוואה למטופלים שהיו בקבוצת הטיפול הקונבנציונלית.

כזכור, התוצאות הקודמות של DCCT הראו כבר שטיפול אינטנסיבי שמפחית את ההמוגלובין A1C מפחית את הסיכון למיקרואלבומינוריה ולמקרואלבומינוריה.  מטרת האנליזה הנוכחית הייתה לקבוע אם הפחתה זו מתורגמת גם להפחתת הסיכון לפי מדידת רמות GFR .

במהלך המעקב בוצעו מדידות של רמות קריאטינין בסרום מידי שנה, כשהאנליזה הנוכחית התמקדה ביעד המטרה של הסיכון להפרעות ב-GFR -שהוגדר כיחס של GFR קטן מ-60 מ"ל/לדקה/1.73 מ"ר שטח גוף , במהלך שני ביקורי מעקב. הרמה הממוצעת ע"פ זמן של ההמוגלובין A1C במהלך ה DCCT- הייתה 7.3% בקבוצה האינטנסיבית ו-9.1% בקבוצה הקונבנציונלית. במהלך המשך המעקב רמות ההמוגלובין A1C בשתי הקבוצות נשארו דומות.   נמצא שהפרעת GFR התפתחה ב-24 מטופלים שהיו בקבוצה האינטנסיבית וב-46 בקבוצה הקונבנציונלית, כלומר הפחתת סיכון יחסית של 50% לטיפול האינטנסיבי . המחברים מציינים שאירועים אלה נצפו בעיקר במהלך המעקב ארוך הטווח  ושהתועלת של הטיפול האינטנסיבי המוקדם בהקשר זה לא נצפתה אלא רק לאחר שעברו יותר מ-10 שנים מתחילת הDCCT -.  החוקרים מסכמים שבסה"כ התוצאות מהוות הוכחה מוצקה לכך שניתן למנוע הפרעת GFR בחולי סוכרת סוג 1 באמצעות שליטה גליקמית טובה בשלב המוקדם של הטיפול.   NEJM published early online 12th November 2011

 

הוספת ניאצין במטופלים עם מחלה כלילית המשיגים יעד LDL כולסטרול לא תרמה לשיפור בתוצאות הקליניות (NEJM)

מחקר חדש מה-    NEJM מדווח כי הוספה של ניאצין במטופלים שהגיעו לרמות מטרה של LDL כולסטרול  אך עדיין סובלים מרמות נמוכות של HDL כולסטרול - אינה מוסיפה תועלת קלינית לאורך 3 שנות מעקב.

ברקע למחקר מסבירים המחברים שבמטופלים עם מחלה קרדיווסקולרית מוכחת, הסיכון הקרדיווסקולרי השארייתי , למרות הגעה ליעדי LDL כולסטרול באמצעות סטטינים, עדיין משמעותי. מטרת המחקר הייתה לבדוק אם טיפול בניאצין בשיחרור מושהה, המתווסף לטיפול קיים בסימבסטטין במטרה להעלות את רמות ה-HDL כולסטרול עדיף על המשך טיפול בסימבסטטין בלבד בהפחתת הסיכון לאירועים קרדיווסקולרים.

החוקרים ביצעו רנדומיזציה של מטופלים לקבלת ניאצין בשיחרור מושהה ברמות של 1500 עד 2000 מ"ג ליום, או פלצבו. כל המטופלים קיבלו סימבסטטין במינונים של 40 עד 80 מ"ג ליום וכן גם)  ezetimibe  איזטרול) במינון של 10 מ"ג ליום בהתאם לצורך במטרה לשמור את המטופלים על רמות LDL כולסטרול של בין 40-80 מ"ג/ד"ל.

היעד המרכזי של המחקר היה אירוע ראשון של תמותה ממחלת לב כלילית, אוטם לא פטאלי של שריר הלב, שבץ איסכמי, אישפוז בשל אירוע קורונרי חריף, או רהוסקולריזציה הקשורה לסימפטום קורונרי או מוחי.  

השתתפו בסה"כ 3,414 מטופלים שחולקו באופן רנדומלי לשתי קבוצות שווות בגודלן. המחקר נעצר לאחר 3 שנות מעקב משום שלא נמצא תועלת בקבוצת ההתערבות. לאחר שנתיים של טיפול בניאצין נמצאה עלייה מובהקת ברמות ה-HDL כולסטרול מרמה ממוצעת של 35 מ"ג/ד"ל ל-42 מ"ג/ד"ל, וירידה ברמות הטריגיליצירידים מ-164 מ"ג/ד"ל ל-122 מ"ג/ד"ל, וירידה מ-LDL כולסטרול של 74 מ"ג/ד"ל ל-62 מ"ג/ד"ל.

מבחינת היעד המרכזי של המחקר , 282 מטופלים השיגו אותו בקבוצת הניאצין (16.4%) לעומת 274 בקבוצת הביקורת (16.2%), כלומר לא היה הבדל.

המחברים מסכמים שבין המטופלים עם מחלת לב כלילית ורמות LDL כולסטרול הנמוכות מ-70 מ"ג/ד"ל לא הייתה כל תועלת קלינית נוספת מהוספת הניאצין לטיפול בסטטינים/אזטרול במהלך 36 חודשי המעקב, וזאת למרות השיפור המשמעותי ברמות ה   -HDL-  כולסטרול והטריגלצירידים.  

NEJM, November 15, 2011 (10.1056/NEJMoa1107579

 

יצויין כי בפאנלים שונים שהתקיימו בעקבות הפירסום נמתחה ביקורת על הפסקת המחקר לאחר 3 שנים בטענה שפרק הזמן שנבדק היה קצר מידי, וכן שהפערים בין הקבוצות ברמות ה-HDL כולסטרול היו נמוכים מידי בכדי לאפשר השגת יעדים קליניים בפרק זמן כה קצר.


טיפול אינטנסיבי בסטטינים מביא לנסיגה בטרשת עורקים כליליים (NEJM)

במאמר חדש שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine עולה כי מינונים מקסימאליים של Rosuvastatin (קרסטור) ו-Atorvastatin (ליפיטור) הביאו לנסיגה משמעותית בטרשת עורקים כליליים.

במסגרת המחקר חולקו באקראי חולים לטיפול ב-Atorvastatin במינון 80 מ"ג ליום, או Rosuvastatin במינון 40 מ"ג ליום, במטרה להשוות את ההשפעה של שני משטרים אלו לטיפול אינטנסיבי בסטטינים על התקדמות טרשת של העורקים הכליליים, וכן להעריך את הבטיחות ופרופיל תופעות הלוואי של הטיפולים. בדיקות IVUS (Intravascular Ultrasonography) בוצעו בתחילת המחקר ולאחר 104 שבועות טיפול.

לאחר 104 שבועות טיפול, בקבוצת הטיפול ב-Rosuvastatin רמות LDL היו נמוכות יותר, בהשוואה לקבוצת הטיפול ב-Atorvastatin (62 מ"ג לד"ל לעומת 70 מ"ג לד"ל, p<0.001), ורמות HDL גבוהות יותר (50 מ"ג לד"ל לעומת 48 מ"ג לד"ל, p=0.01). מבחינת יעד היעילות העיקרי, PAV (Percent Atheroma Volume), נרשמה ירידה של 0.99% עם Atorvastatin ושל 1.22% עם Rosuvastatin (p=0.17). ההשפעה של התוצא המשני להערכת היעילות, נרמול נפח האתרומה הכולל (TAV או Total Atheroma Volume), התוצאות היו טובות יותר עם Rosuvastatin בהשוואה ל-Atorvastatin: 6.39- ממ"ק, בהשוואה ל-4.42- ממ"ק (P=0.01). לשתי התרופות פרופיל תופעות לוואי מקובל, עם היארעות נמוכה של הפרעות מעבדתיות ואירועים קרדיווסקולאריים.

החוקרים מסכמים וכותבים כי למרות שהמחקר לא הדגים הבדל מובהק סטטיסטית בין קבוצות הטיפול, בכל הנוגע לתוצא העיקרי (PAV), נראה כי טיפול אינטנסיבי בסטטינים, במינון-גבוה, הינה אפשרות בטוחה, המסייעת בנסיגה של הפלאק הטרשתי.

NEJM published early online on 15 November 2011

 

האם פעילות גופנית עדיפה על הכנסת תומכנים לטיפול במחלת עורקים היקפית פרוקסימאלית? (Circulation)

מתוצאות מחקר CLEVER (Claudication: Exercise versus Endoluminal Revascularization) עולה כי הוספת תכנית אימונים תחת השגחה, לטיפול תרופתי אופטימאלי, עשויה לשפר את יכולת ההליכה טוב יותר מרה-וסקולריזציה עם הכנסת תומכנים, בחולים תסמיניים עם מחלת עורקים היקפית פרוקסימאלית.

לדברי החוקרים, מדובר במחקר הראשון מסוגו להערכת התועלת היחסית של תכנית אימונים תחת השגחה, הכנסת תומכנים וטיפול תרופתי אופטימאלי, והראשון שהתמקד בחולים עם מחלת עורקי אבי העורקים-כסל (Aortoiliac), שמאז ומעולם נחשבה אידיאלית לרה-וסקולריזציה עם תומכנים.

במסגרת המחקר חולקו באקראי 111 חולים עם מחלה תסמינית של עורקי אבי העורקים-כסל, מ-22 מרכזים בקנדה וארצות הברית, לאחד משלושה משטרי טיפול: טיפול תרופתי אופטימאלי בלבד או בשילוב עם תכנית אימונים תחת השגחה, או רה-וסקולריזציה עם תומכנים.

טיפול תרופתי אופטימאלי כלל Cilostazol במינון 100 מ"ג, פעמיים ביום, עם מרשם לתכנית הליכה ביתית קלאסית, בתמיכת אחות שהתקשרה למטופל ווידאה כי הם הבינו את חשיבות ההליכה. תכנית אימונים מבוקרת כללה אימונים בת שעה אחת, שלוש פעמים בשבוע, למשך 26 שבועות. הכנסת התומכנים נועדה לטפל בכל ההיצרויות מעל 50% באבי העורקים ועורקי הכסל, בעלות משמעות המודינאמית.

השינוי בשיא זמן ההליכה מתחילת המחקר ועד לאחר שישה חודשים היה מינימאלי בקבוצת הטיפול התרופתי האופטימאלי (שיפור של 1.2 דקות), והיה קטן יותר מהשיפור בשתי קבוצות  הטיפול הפעיל.

 

במרבית תחומי איכות החיים הספציפית למחלה, כפי שנקבע לפי שאלוני Walking Impairment Questionnaire ו-Peripheral Artery Questionnaire, השתפרה בקבוצת הפעילות הגופנית ורה-וסקולריזציה, בהשוואה לטיפול תרופתי אופטימאלי.

החוקרים כותבים כי לא ברור אם תוצאות אלו יובילו לשינוי בתפיסותיהם של הרופאים. כמו כן, להערכתם , ישנה חשיבות רבה לנושא השיפוי והתגמול עבור התערבויות אלו.

 Circulation, 2011

לידיעה במדסקייפ

 


השתלת כבד מוקדמת מפחיתה שיעורי תמותה עקב דלקת כבד על-רקע אלכוהול (N Engl J Med)

השתלת כבד מוקדמת מביאה לשיפור שיעורי ההישרדות כאשר חולים עם דלקת כבד על-רקע אלכוהול (Alcoholic Hepatitis) אינם מגיבים לטיפול תרופתי, כך עולה ממחקר צרפתי שפורסם ב-New England Journal of Medicine.

המאמר מעלה שאלות בנוגע לנוהל המקובל כיום, לפיו דרושה תקופת גמילה בת שישה חודשים בטרם ניתן לצרף חולים אלו לרשימת ההמתנה להשתלה. לחולים רבים אין זמן זה. כ-40% מהחולים אינם מגיבים לטיפול קונבנציונאלי, ושיעורי ההישרדות שלהם לאחר שישה חודשים נעים סביב 30%.

במסגרת המחקר, כל המתנדבים התבקשו להבטיח כי לא ישתו עוד אלכוהול לעולם, והיה עליהם לעבור תהליך סקירה קפדני. בין הקריטריונים הרפואיים נכללו חוסר-תגובה לטיפול תרופתי, דלקת כבד חמורה על-רקע אלכוהול כאירוע דה-קומפנסציה הראשון, והעדר הפרעות חמורות או פסיכיאטריות מקבילות. בנוסף, רק חולים שבני משפחתם ביקשו לתמוך בהם, ורצו בכל מאודם שהחולה יחלים ממחלתו, נכללו בתכנית.

שיעורי ההישרדות המצטברים לאחר שישה חודשים בקרב 26 החולים שעברו השתלה מקדמת, עמדו על 77%, זאת בהשוואה ל-23% בקרב 69 הביקורות התואמות שגם לא הגיבו לטיפול התרופתי (p<0.001). 90% ממקרי התמותה בקבוצת הביקורת אירעו במהלך החודשיים הראשונים לאחר שהחולים הפסיקו להגיב לטיפול.

לאחר שנתיים של מעקב, שיעורי ההישרדות עמדו על 71% עם כבד חדש, לעומת 23% ללא השתלת כבד (p<0.001).

מניתוח רב משתנים, תוך תקנון למרכז ההשתלות ולמדד MELD, עולה כי עם כבד חדש סיכויי ההישרדות של חולים לאחר שנתיים היו גבוהים פי שש.

N Engl J Med 2011

לידיעה במדסקייפ

 

חומצת שומן אומגה-שלוש מגנות מפני הפרעות קצב ואוטם לבבי פטאלי (Diabetes Care)

בחולי סוכרת לאחר התקף לב, הקפדה על המינון היומי המומלץ של חומצות שומן אומגה שלוש עשוי לספק הגנה מפני הפרעות קצב חדריות בעתיד והתקפי לב קטלניים, כך מפרסמים חוקרים במאמר חדש שפורסם בכתב העת Diabetes Care.

החוקרים סקרו את הרשומות אודות 1014 חולי סוכרת, בגילאי 60-80 שנים, עם התקף לב במהלך עשר השנים הקודמות. המשתתפים חולקו באקראי לאחת מארבע קבוצות: חולים שקיבלו מרגרינה המכילה EPA (Eicosapentaenoic Acid) ו-DHA (Docosahexaenoic Acid) במינון של 400 מ"ג ליום, חולים שטופלו במרגרינה שהכילה ALA (Alpha-Linolenic Acid) במינון 2 גרם ליום, חולים שקיבלו מרגרינה עם שלוש חומצת השומן וחולים שקיבלו מרגרינה עם פלסבו.

במהלך 40 חודשי מעקב, בקבוצת המטופלים בשילוב שלוש חומצת השומן נרשמה היארעות נמוכה ב-84% של הפרעות קצב חדריות, בהשוואה למטופלי פלסבו. בקבוצה זו נרשמה ירידה של 72% בהיארעות שילוב של הפרעות קצב ואוטם לבבי פטאלי. 

Diabetes Care. 2011;34:2515-2520

לידיעה במדסקייפ


מינוני-יתר חוזרים של פרצטמול עלולים להיות קטלניים (Br J Clin Pharmacol.)

במאמר שפורסם בכתב העת British Journal of Clinical Pharmacology מדווחים חוקרים על מחקר חדש ממנו עולה כי הישנות נטילת מינון מעט גבוה מהמומלץ של אצטאמינופן (המוכר גם כפרצטמול או אקמול) עלולה להיות קטלנית. בעת אשפוזם, בחולים עם מינון-יתר של פרצטמול נרשמה שכיחות גבוהה של הפרעות בתפקוד הכבד והמוח, צורך בדיאליזה או סיוע נשימתי, והם היו בסיכון מוגבר לתמותה, בהשוואה לאלו שנטלו מינון-יתר חד-פעמי.  חולים אלו לא נטלו מינון-יתר, חד-פעמי, במטרה להתאבד, אך עם הזמן הנזק מצטבר וההשפעה עשויה להיות קטלנית.

בבריטניה, רעילות כבדית הינה הסיבה המובילה לכשל כבדי חד. עם זאת, עד כה לא הייתה ידועה ההשפעה של מינוני-יתר חוזרים או פניה מאוחרת לבית החולים על התמותה או הצורך בהשתלת כבד דחופה.

מבין 663 משתתפים שאושפזו עקב נזק כבדי חמור על-רקע פרצטמול בין השנים 1992-2008, 161 (24.3%) נטלו מינוני-יתר חוזרים. בהשוואה לאלו שנטלו מינון-יתר פעם אחת, אלו עם מינוני-יתר חוזרים היו מבוגרים יותר, ונטו יותר להפרעות שימוש באלכוהול.

כאשר נשאלו מדוע חזרו על נטילת מינון גבוה מהמומלץ של התרופה, החולים עם מינוני-יתר חוזרים של פרצטמולמסרו לרוב כי הקלה בכאב הייתה המטרה העיקרית (58.2%).

אעפ"י ששיעורי התמותה היו גבוהים יותר בקבוצת החולים עם מינוני-יתר חוזרים של פרצטמול, בהשוואה למינון-יתר חד-פעמי (37.3% לעומת 27.8%, p=0.025), דפוס מינוני-יתר חוזרים לא זוהה כגורם המנבא תמותה.

החוקרים כותבים כי יש לעקוב מקרוב אחר חולים שפנו בשל מינוני-יתר חוזרים או אלו שפנו מאוחר לאחר נטילת מינון-יתר, ולשקול מתן טיפול ב-NAC (N-Acetylcysteine), ללא תלות בריכוז פרצטמול בדמם.  מאחר שמדובר בקבוצות בסיכון מוגבר להתפתחות כשל רב-מערכתי, יש לשקול העברתם בהקדם למרכזים המתמחים בטיפול בכבד.

Br J Clin Pharmacol. Published online November 22, 2011 , 

לידיעה במדסקייפ


עדויות נוספות בנוגע לקשר בין צריכת נתרן ובין הסיכון למחלות לב וכלי דם (JAMA)

מסקירה חדשה להערכת הקשר בין צריכת נתרן ואירועים קרדיווסקולאריים בקרוב ל-29,000 מבוגרים עולה כי הסיכון למחלות לב וכלי דם גבוה יותר במשתתפים עם צריכה נמוכה של נתרן, וכן כי הסיכון על-רקע צריכת נתרן גבוהה תואר רק עם צריכה גבוהה בהרבה מהסף המומלץ כיום לפי ההנחיות התזונתיות. ממצאי הסקירה פורסמו במהדורת 23 בנובמבר של כתב העת JAMA.

יש לציין שהחוקרים לא זיהו קשר מובהק סטטיסטית עד שהפרשת נתרן עלתה על 6.5 גרם ליום, סף הגבוה מהמומלץ לפי ארגון הבריאות העולמי. 

בהשוואה להפרשת נתרן מתונה, החוקרים מצאו קשר בין הפרשת נתרן גבוהה ובין אירועים קרדיווסקולאריים ובין הפרשת נתרן נמוכה ואירועים קרדיווסקולאריים, המדגישים את הצורך בקביעת טווח בטוח לצריכת נתרן במסגרת מחקרים אקראיים ומבוקרים.

החוקרים מדווחים כי בהשוואה להפרשה ממוצעת של 4-5.99 גרם ליום, במשתתפים עם הפרשה של מעל 7 גרם ליום, הסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים היה גבוה יותר, אך כך היה גם במשתתפים עם הפרשה של פחות מ-3 גרם ליום.

 

החוקרים מסכימים כי דרושים בהקדם מחקרים נוספים להערכת השפעות הגבלת צריכת נתרן. הם אינם קוראים לערוך שינויים בהמלצות התזונתיות בשלב זה.

JAMA 2011; 306:2229-2238

 לידיעה במדסקייפ


הטיפול בסטטינים בטוח ויעיל בטווח הארוך (Lancet)

תוצאות מעקב ארוך טווח במחקר Heart Protection Study מבטיחות כי הטיפול הסטטינים הינו בטוח ויעיל בחולים בסיכון גבוה למחלות כלי דם, כך פורסם במאמר חדש המופיע בכתב העת Lancet.

הירידה הממוצעת בערכי LDL במהלך חמש השנים הראשונות לטיפול בסטטינים עמדה על 38 מ"ג לד"ל, עם ירידה של 23% בשיעור האירועים הוסקולאריים המג'וריים (p<0.0001). התועלת נותרה ברובה ללא שינוי במהלך 11 שנות מעקב, ללא שיפור נוסף בשיעור האירועים הוסקולאריים המג'וריים או תמותה וסקולארית. לא נמצאה עדות לנזק נוסף.

החוקרים סבורים כי ממצאים אלו מספקים תמיכה נוספת להתחלה מיידית של טיפול ארוך-טווח בסטטינים בחולים בסיכון מוגבר לאירועים וסקולאריים.

המחקר מבוסס על תקופת הארכה של מחקר HPS, שנערך בבריטניה. בין יולי 1994 ועד מאי 1997, החוקרים חילקו באקראי למעלה מ-20,000 גברים ונשים בסיכון-גבוה, בגילאי 40-80 שנים, לטיפול ב-Simvastatin  במינון 40 מ"ג ביום, או פלסבו, למשך כחמש שנים. בעת המעקב האחרון בשנת 2001, החוקרים הורו למשתתפים להמשיך בנטילת הטיפול בסטטינים, אלא אם זוהתה התווית-נגד כלשהי. התועלת האבסולוטית של הטיפול המשיכה לעלות במהלך חמש שנות המחקר שנה אחר שנה, אך התייצבה בשנים שלאחר המחקר.

המשתתפים היו במעקב במשך 5.3 שנים, בממוצע, עם מעקב לאחר המחקר שארך 11 שנים. ממצאים חשובים נוספים העולים מהמחקר כוללים את השיעורים הדומים של אבחנה ראשונה של ממאירות במהלך תקופת המחקר ותקופת ההארכה, עם 17% בקרב המטופלים בסטטינים ו-17% בקבוצת הפלסבו. במשתתפים בגילאי 70 ומעלה, בתחילת המחקר, לא נרשמה עליה במחלות ממאירות של דרכי המין והשתן, מערכת העיכול, המערכת הנשימתית, המערכת ההמטולוגית, או כל מחלה ממארת אחרת.

Lancet. Published online November 23, 2011

סגור חלון