Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 26/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

31/01/2012 סיפור אישי: האם אתה עדיין מרגיש את זה ?

הוא הסתכל לי ישר לעיניים ושאל:-  "אתם הרופאים לא מרגישים את זה יותר, נכון?" עשרה אנשים נמצאו בחדר והקשיבו לשיחה. הם התאבלו על יקירתם, שברגע זה הלכה לעולמה כתוצאה מאלח דם חמור. הם דרשו תשובות, מדוע היא מתה. הייתי במבוכה מול השאלות ששאל אחיה של החולה. האם אנחנו, הרופאים מרגישים כאב כאשר אנחנו מאבדים חולה ?

אני עוסק ברפואה דחופה זה עשר שנים, וזו הפעם הראשונה שקרוב משפחה שואל אותי שאלה זו.

כאשר הייתי בסטג',  דווקא הוקסמתי מקרדיולוגיה, וחשבתי להתמחות במקצוע זה. זה היה מקצוע דינאמי, ולרוב הבעיות היו אלגוריתמים שעזרו לך לפתור את הבעיה. חולה שהותקף באוטם שריר הלב – או שהוא מת או שהוא הבריא. לא היו מצבי ביניים. או שאתה חייב להכניס סטנט או שזה לא מתאים. לאחר מכן עבדתי במחלקה גריאטרית, וגם מקצוע זה מאוד מצא חן בעיני – ועדיין מוצא חן בעיני עד עצם היום הזה. רופאים גריאטרים נותנים השראה. בדרך כלל הם אנשים בשלים ומושלמים. הם מחזיקים בידו של החולה, הם מעודדים אותו להחזיק מעמד והם תומכים בחולה הנוטה למות. הייתי במבוכה – מה אעשה בחיי ? האם עדיפה הפעלתנות של קרדיולוגיה או האנושיות של רפואה גריאטרית ?

אך הגורל החליט עבורי. כי במהלך הלימודים, עברתי גם ביחידה לטיפול נמרץ. והיתר – כמו שאומרים – זה היסטוריה.           

 

 פה מצאתי את שתי התכונות: מקצוע שהוא גם מלא פעילות ויחד עם זה דרושה גישה הוליסטית. אף לא רגע אחד משעמם עבור מתמחה צעיר:- אינטובציות, הכנסת עירויים, החייאה – ממש רפואה קיצונית. המורים שלי היו צריכים לדעת משהו על כל אבר שבגוף כדי להציל חיים ויחד עם זה היה עליהם לדעת להפעיל מכשירים מורכבים, מוניטורים, דיאליזה, מכונות לחמצון הדם ועוד כהנה וכהנה.

 

לאחר ששקלתי היטב בדבר, הצטרפתי כמתמחה ביחידה לטיפול נמרץ. הזמן עבר כל כך מהר, והיום אני רופא בכיר ביחידה. בינתיים הופיעו כמה שערות שיבה בראשי ונוספו עוד כמה קמטים במצחי. אני מקווה שבנוסף רכשתי קצת ניסיון. במבט לאחור אני מגיע למסקנה שנהניתי מאד בעשר השנים האחרונות. הרגשת האדררנלין שפורץ לתוך זרם הדם כאשר אתה מרגיש שעל ההחלטה הנכונה שלך תלויים חיי הפציינט, החוויה של לא רק פעילויות טכניות בלבד, אלא של פיזיולוגיה שמתרחשת לפני העיניים שלך ואתה חייב לכוון אותה בכוון הנכון, ושביעת רצון כשאתה מרגיש שהשתמשת באופן יעיל במכונות החדישות ביותר – כל אלה נותנים לך סיפוק.

 

לא תמיד היה קל, אך "קלות" בעיני המסתכל. יותר חשוב לשאול האם זה היה שווה? וכל פעם שאני שואל את עצמי, התשובה היא בהחלט שכן. שאלות כאלה עולות לא רק על   ערש דווי אלא לכל אורך החיים, ובמיוחד כאשר חלות תמורות בעבודה שלך. כעת אני בעל לאישה שאני מעריץ, אב לשני ילדים אותם אני אוהב מאד. אנשים שואלים אותי –  "מתי יש לך זמן למשפחה"? תשובתי : "אני עושה מאמץ כדי להקדיש להם זמן.  לאי- מיילים שלי אני יכול לענות גם כאשר המשפחה שכבה לישון". העבודה לא תשתלט עליך, אם אתה לא נותן לה להשתלט עליך.

 

אחת התופעות היפות ביחידה לטיפול נמרץ היא הרגשת השותפות. כולנו עמלים בכוחות משותפים  לאותה המטרה. הרגשה זו בלטה במיוחד במגפת שפעת ה SARS. כולנו הצטערנו צער עמוק, כאשר שני חברי הצוות שלנו נדבקו בוירוס, ואחד מהם אפילו הזדקק לטיפול ביחידה שלנו – ושלו. במגפה הזאת כולנו נלחמנו יחד, עבדנו יחד שעות רבות וסיכנו את חיינו. זכור לי היטב, שכאשר ניסיתי לצנרר – כלומר לבצע אינטובציה – לחולה ותוך כדי שיעול ההפרשות הדמיות שלו ניתזו על פני, - איך כולם דאגו שמא אדבק.

  

אחיו של המת שאל אותי פעם שנייה " אז תגיד לי, לכם אכפת כאשר חולה מת"? שקט הישתרר בחדר. כל העיניים מכוונות אלי. "חשבתי על זה" עניתי. "אני מצטער מאד על החלטות מוטעות שלי" עניתי ונזכרתי את הפעמים בהם החלטתי להוציא את צינור האינטובציה מוקדם מדי, פעולה שהזיקה לחולה. או הפעם שהכנסתי צינור ניקוז לחזה של חולה ודם התיז מהצינור – כנראה שפגעתי בכלי דם. אני זוכר את האישה שמתה דקות ספורות לאחר שניסיתי לצנרר ולא הצלחתי להחדיר את הצינור לכלי הנשימה שלה. אני נזכר בילדים אומללים שבוכים ליד מיטת המת, כי לא יוכלו עוד לטייל עם ההורים שלהם, או שלא יוכלו לספר להורים עד כמה שהם אוהבים אותם. זיכרונות כאלה לא ימושו לעולם. ואם אתה נוכח, ואינך רוצה לבכות, תעזוב את החדר כמה שיותר מהר.

 

"כן, אנחנו בהחלט משתתפים בצער של המשפחה" ,עניתי וניסיתי לנחם את המשפחה. האישה המתה הייתה רק בשנות החמישים לחייה. כל מה שניסינו כדי להוציא אותה מאי-ספיקת המערכות לא הועיל. לא תמיד עולה בידנו להציל את החולים שלנו. אך גם אם לא, אפשר לתת טיפול תומך, לשכך כאבים ולנחם את המשפחה. זאת העבודה שלנו – זה המקצוע של הרופא, כי הרפואה היא אמנות ומדע גם יחד.

 

הסיפור הופיע בכתב העת Journal of the American Medical Association מיום 19 באוקטובר 2011.

 

 

סגור חלון