Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 18/08/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

31/01/2012 בקיצור נמרץ - המחקרים הבולטים במחצית השניה של דצמבר 2011

מה חשוב יותר - כושר גופני או ירידה במשקל ? (Circulation)

חדשות טובות לכל המכורים לחדרי כושר שאינם נראים בהכרח כמו דוגמנים: נראה כי כושר גופני חשוב יותר מירידה במשקל הגוף בכל הנוגע להפחתת שיעורי התמותה מכל-סיבה והפחתת שיעורי התמותה עקב מחלות לב וכלי דם. הנתונים מבוססים על מחקר שמצא כי שימור ושיפור הכושר הגופני מלווים בסיכון נמוך יותר לתמותה מכל-סיבה ותמותה בשל מחלות לב וכלי דם, זאת בניגוד לשינוי במדד מסת הגוף.

בנוסף, החוקרים מצאו כי בגברים בהם חלה התדרדרות בכושר הגופני במהלך מעקב ממוצע של 11 שנים, נרשם סיכון מוגבר משמעותית לתמותה קרדיווסקולארית, ללא תלות בשינוי בערכי BMI, כאשר נערכה השוואה אל מול גברים שנותרו בכושר גופני ירוד.

מניתוח רב-משתנים המתוקן לגורמי סיכון שונים, כולל שינויים בערכי BMI, בקרב גברים ששמרו על רמת הכושר הגופני נרשמה ירידה של 30% ו-27% בסיכון לתמותה ותמותה על-רקע מחלות לב וכלי דם, בהתאמה, בהשוואה לגברים בהם חלה התדרדרות ברמת הכושר הגופני. באלו בהם חל שיפור בכושר הגופני מתחילת המחקר, נרשמה ירידה של 39% ו-42% בסיכון לתמותה ותמותה עקב מחלות לב וכלי דם, בהתאמה, בהשוואה לחולים בהם חלה התדרדרות בכושר הגופני עם השנים. כל שיפור של   אחד Metabolic Equivalent   הביא לירידה מובהקת של 15% בסיכון לתמותה וירידה של 19% בסיכון לתמותה עקב מחלות לב וכלי דם.

מנגד, לא נמצא קשר מובהק בין שינויים בערכי BMI ובין תמותה מכל-סיבה, אך בקרב גברים שעלו במשקל, נרשמה עליה של 39% בסיכון לתמותה עקב מחלות לב וכלי דם, בהשוואה לגברים שירדו במשקלם, אם כי הקשר לא היה עוד מובהק לאחר תקנון לשינויים ב-Maximal MET.

בשורה התחתונה, החוקרים מסכימים כי פעילות גופנית הינה הגורם הבודד החשוב ביותר, הניתן לשינוי, המשפיע על הסיכון לתמותה על רקע מחלות לב וכלי דם.

Circulation 2011

 

 

השפעת חזרה לעישון על התוצאות לאחר תסמונת כלילית חדה (Am J Cardio)

במסגרת מחקר שפורסם בכתב העת American Journal of Cardiology ביקשו החוקרים להעריך את השפעות חזרה לעישון בקרב מעשנים שהפסיקו לעשן במהלך אשפוז בשל תסמונת כלילית חדה.  החוקרים מצאו כי חזרה לעישון לאחר תסמונת כלילית חדה כרוכה בעליה בשיעורי התמותה, כאשר חזרה לעישון תוך מספר ימים מהשחרור מבית החולים לוותה בעליה של פי חמש בסיכון לתמותה.

מדגם המחקר כלל 1,294 מעשנים פעילים, שהפסיקו לעשן במהלך אשפוז בשל תסמונת כלילית חדה (1,018 גברים ו-276 נשים, גיל ממוצע של 59.7 שנים). המשתתפים היו במעקב במשך 12 חודשים לאחר תאריך האשפוז. במהלך אשפוזם, ניתן לכל המשתתפים ייעוץ בנושא הפסקת עישון.

במהלך המעקב, 813 חולים חזרו לעשן כרגיל (62.8%, עם חציון מרווח עד להישנות של 19 ימים). גורמים מנבאים בלתי-תלויים לחזרה לעישון כללו גיל מתקדם ומין נקבה).

במהלך תקופת המעקב נרשמו 97 מקרי תמותה (סיכויי תמותה לאחר שנה אחת של 0.075). מניתוח רב-משתנים עם ניתוח סטטיסטי עלה כי לאחר תקנון לנתונים דמוגרפים של החולים, ההיסטוריה הרפואית ומשתנים הנוגעים לאירוע הלבבי, חזרה לעישון זוהתה כגורם מנבא בלתי-תלוי לתמותה (יחס סיכויים של 3.1, p=0.004).

החוקרים מסכמים וכותבים כי חזרה לעישון לאחר תסמונת כלילית חדה כרוכה בעליה בשיעורי התמותה. להערכתם, ניתן לשלב התערבויות להפסקת עישון במסגרת התמיכה בחולים לאחר שחרור מבית החולים, להפחתת ההשפעות השליליות של חזרה לעישון בחולים אלו.

 Am J Cardiol. 2011 Sep 15;108(6):804-8

 


ההשפעה של טיפול כנגד קדם יתר לחץ דם על הסיכון לשבץ מוחי (Stroke)

בחולים עם קדם יתר לחץ דם, המקבלים טיפול תרופתי להפחתת לחץ הדם, נרשמה ירידה מובהקת סטטיסטית של 22% בסיכון לשבץ מוחי, כך עולה ממטה-אנליזה חדשה שפורסמה בכתב העת Stroke, the Journal of the American Heart Association.

הירידה בסיכון לשבץ מוחי שתועדה במחקר הינה ירידה ברורה, בעלת משמעות קלינית, שתועדה עם כל משפחות התרופות כנגד יתר לחץ דם שנבחנו במחקר. 

מהסקירה עולה כי בהשוואה לחולים שטופלו בפלסבו, בקרב חולים שטופלו בתרופות נגד יתר לחץ דם נרשמה ירידה של 22% בשיעורי היארעות שבץ מוחי (סיכון יחסי מובהק סטטיסטי של 0.78).

הירידה בסיכון לשבץ מוחי תועדה עם כל משפחות התרופות לטיפול נגד יתר לחץ דם. בחולים שחולקו באקראי לטיפול במעכבי ACE או חסמי תעלות סידן נרשמה ירידה של 25% בסיכון לשבץ מוחי, בהשוואה לטיפול בפלסבו, בעוד שבאלו שטופלו ב-ARB נרשמה ירידה של 15% בסיכון לשבץ מוחי.

החוקרים מסכמים וכותבים כי למניעת אירוע שבץ מוחי יחיד, יש לטפל ב-169 חולים בתרופות להפחתת לחץ דם, למשך תקופה ממוצעת של 4.3 שנים. לפי ההערכות, יש לטפל ב-642 חולים במשך חמש שנים בסטטינים למניעת אירוע אחד של שבץ מוחי. בהקשר זה, טיפול בתרופות כנגד יתר לחץ דם למעשה נמצא יעיל יותר מבחינת עלות-תועלת בהשוואה לטיפול בסטטינים למניעת שבץ מוחי בחולים עם קדם יתר לחץ דם. 

Stroke. Published online December 8, 2011


התועלת של מכשיר CPAP בחולים עם תסמונת מטבולית (New England Journal of Medicine)

שלושה חודשי טיפול במכשיר CPAP (Continuous Positive Airway Pressure) הביאו לשיפור במרכיבים שונים של התסמונת המטבולית, כך עולה מתוצאות מחקר חדש בחולים עם תסמונת מטבולית ותסמונת דום נשימה חסימתי בשינה. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine.

החוקרים כותבים כי מהממצאים עולה כי טיפול ב-CPAP לווה בירידה בערכי לחץ דם סיסטולי ודיאסטולי, ברמות השומנים בדם, בערכי HbA1c, במדד מסת הגוף ובהשמנה בטנית.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי 70-80% מהחולים עם תסמונת דום נשימה חסימתי בשינה סובלים גם מתסמונת מטבולית וכי ידוע כי דום נשימה חסימתי בשינה הינו גורם סיכון בלתי-תלוי ליתר לחץ דם ועמידות לאינסולין. בעוד ש-CPAP הינו טיפול מוכח לדום נשימה חסימתי בשינה, השפעתיו על התסמונת המטבולית אינן ידועות. עד כה נערכו מחקרים מעטים בנושא, עם תוצאות סותרות.

במסגרת המחקר הנוכחי, שהיה אקראי, מבוקר-פלסבו, כפל-סמיות, נכללו 99 חולים שעברו שלושה חודשי טיפול ב-CPAP או טיפול דמה, עם חודש אחד הפסקה בין שתי ההתערבויות.

מהתוצאות עולה כי בהשוואה לטיפול דמה, טיפול ב-CPAP לווה בירידה משמעותית בערכי לחץ דם סיסטולי (הבדל של 3.86- מ"מ כספית) ודיאסטולי (הבדל של 2.49- מ"מ כספית);  ערכי HbA1c (הבדל של 0.21- אחוז), רמות טריגליצרידים (הבדל של 18.65- מ"ג לד"ל), LDL (הבדל של 9.55- מ"ג לד"ל), non-HDL וכולסטרול כללי (הבדל של 13.26- מ"ג לד"ל), מדד מסת הגוף והשמנה תת-עורית וויסארלית (הבדל של 0.73- סנטימטרים בהיקף הבטן).  מבחינה קלינית, התועלת שהודגמה עשויה להביא לירידה משמעותית בסיכון למחלות לב וכלי דם.

New England Journal of Medicine

  לידיעה ב-Heart

 

מהי חשיבות איזון קפדני של רמות הסוכר בדם בחולי סוכרת עם מחלת כליות כרונית? (Arch Intern Med)

הן איזון הדוק של רמות הסוכר בדם והן איזון לקוי של רמות הסוכר מלווים בתוצאות שליליות בחולי סוכרת עם מחלת כליות כרונית, כך מדווחים חוקרים במאמר חדש שפורסם בכתב העת Archives of Internal Medicine. החוקרים כותבים כי קיים קשר בין ערכי HbA1c של מעל 8.0% ובין סיכון מוגבר לתמותה, אך כך גם היה עם ערכים של מתחת ל-6.5%. 

באופן לא מפתיע, נמצא קשר בין איזון לקוי של ערכי הסוכר בדם ובין התקדמות מחלת כליות, הופעת מחלת כליות סופנית, אירועים קרדיווסקולאריים ואשפוזים מכל-סיבה.

במהלך חציון מעקב של קרוב לארבע שנים, 3,665 משתתפים הלכו לעולמם ו-401 פיתחו מחלת כליות סופנית. מניתוח רב-משתנים עולה כי בחולים עם ערכי HbA1c של מעל 9%, נרשמה עליה של 35% בסיכון לתמותה, בהשוואה לחולים עם ערכים של מתחת ל-7%. הקשר בין ערכי HbA1c ובין התמותה הינו בצורת U, כאשר הסיכון מתחיל לעלות שוב כאשר הערכים יורדים אל מתחת ל-6.5%.

בחולים עם ערכי HbA1c מעל 9% נרשם סיכון מוגבר לאוטם לבבי, שבץ מוחי, התקף לב, מכלול אירועים קרדיווסקולאריים, התקדמות מחלת כליות (המוגדרת כהכפלת ערכי קריאטינין) ואשפוזים מכל סיבה. העלייה בסיכון הייתה דומה בחולים עם מחלה בשלב 3 או מחלה בשלב 4. לא נמצא קשר בין ערכי HbA1c נמוכים ובין עליה בסיכון לסיבוכים אלו.

בחולים עם מחלת כליות בשלב 3, הסיכון למחלת כליות סופנית היה גבוה ב-22% עם ערכי HbA1c בטווח 7-9% וגבוהים ב-152% עם רמות גבוהות מכך. בחולים עם מחלה בשלב 4, נראה כי לאיזון רמות הסוכר תפקיד פחות חשוב, עם עליה של 3% בסיכון למחלת כליות סופנית בערכים של 7-9%, ועליה של 13% עם ערכים גבוהים יותר.

 Arch Intern Med 2011;171:1920-1927

 

טיפול חליפי בטסטוסטרון משפר תסמונת מטבולית בגברים (International Diabetes Federation World Diabetes Congress)

מתן טיפול חליפי בטסטוסטרון לרמות תקינות בגברים בגיל העמידה וקשישים עם היפוגונאדיזם, הביא לשיפור משמעותי בכל המרכיבים של התסמונת המטבולית לאחר 24 חודשים, כך מדווחים חוקרים במהלך הכנס מטעם ה-International Diabetes Federation World Diabetes Congress.  ההשפעה החיובית נותרה למשך לפחות שישים חודשים.

מדגם המחקר כלל 147 גברים עם היפוגונאדיזם, בגילאי 38-83 שנים, כולם פנו למרפאה אורולוגית עם רמות טסטוסטרון בטווח 0.14-3.51 ננוגרם למ"ל. הגברים טופלו ב-Testosterone Undecanoate במינון 1000 מ"ג, שניתן בזריקה פעם בשלושה חודשים, למשך לפחות 48 חודשים.

בתום 48 חודשי המחקר, הירידה הממוצעת בהיקף המותניים הייתה די משמעותית ועמדה על 8.0 סנטימטרים, כאשר בחלק מהמקרים מדובר היה בירידה פרוגרסיבית ועקבית עד 60 חודשים.

בנוסף, נרשמה ירידה של 12.9 קילוגרם במשקל הגוף, מ-106.6 ק"ג ל-93.7 ק"ג.

בנוסף, חלה ירידה משמעותית בלחץ הדם הסיסטולי והדיאסטולי (ירידה של 15.2 ו-13.3 מ"מ כספית, בהתאמה), עם ירידה מ-155/94 מ"מ כספית ל-140/80.8 מ"מ כספית, לאחר 48 חודשים.

שיפור משמעותי נרשם גם עם פרופיל השומנים של החולים, כאשר רמות הכולסטרול בדם ירדו מ-297.7 ל-194.5 מ"ג לד"ל, רמות טריגליצרידים ירדו מ-290.4 ל-194.2 מ"ג לד"ל, ורמות LDL ירדו מ-160.4 ל-118.3 מ"ג לד"ל.  ירידות נרשמו גם בערכי סוכר, CRP ואינזימי כבד

International Diabetes Federation World Diabetes Congress

לידיעה במדסקייפ

 

אכילה מופרזת ודיאטה עתירה במלח הם גורמי סיכון מרכזיים לשבץ מוחי (Lancet Neurology)

האיכות הכוללת של הרגלי התזונה והמאזן בין צריכת הקלורית וההוצאה האנרגטית הם גורמי סיכון חשובים יותר לשבץ מוחי ממוצרי המזון וחומרי התזונה הספציפיים, כך עולה מתוצאות מחקר סקירה חדש שפורסמו בכתב העת Lancet.

באופן כללי, שני גורמי הסיכון העיקריים לשבץ מוחי הם אכילה מופזת ועודף מלח.

מהסקירה עולות ההשפעות הבאות של מוצרי מזון ומשקאות ספציפיים על הסיכון לשבץ מוחי:

·         דגים: 3 מנות ביום מלוות בירידה של 6% בסיכון לשבץ מוחי.

·         פירות וירקות: מעל 5 מנות ביום מלוות בירידה של 26% בסיכון לשבץ מוחי.

·         בשר: כל מנה יומית מלווה בעליה של 24% בסיכון לשבץ מוחי.

·         חלב דל-שומן: מלווה בסיכון מופחת לשבץ מוחי בהשוואה לחלב מלא.

·         שוקולד: צריכה רבה מלווה בירידה של 29% בסיכון לשבץ מוחי.

·         קפה: 3-4 כוסות ביום מלוות בירידה של 17% בסיכון לשבץ מוחי.

·         תה: צריכה של 3 כוסות ביום, או יותר, מלווה בירידה של 21% בסיכון לשבץ מוחי.

·         משקאות ממותקי-סוכר: צריכה רבה מלווה בעליה בשכיחות השמנה, סוכרת, תסמונת מטבולית ומחלת לב כלילית.

·         דגנים מלאים: צריכה רבה מלווה בירידה של 21% בשיעורי ההיארעות של אירועים קרדיווסקולאריים.

·         אורז: אין קשר עם הסיכון לשבץ מוחי.

החוקרים כותבים כי דרושים מחקרים נוספים לשיפור איכות העדויות הנוגעות לקשר של חומרי מזון שונים ודפוסי תזונה עם הסיכון לשבץ מוחי. העדויות הזמינות כיום בנושא הן תת-אופטימאליות לקביעת מסקנות מהימנות באשר לסיבתיות. 

Lancet Neurology. 2012;11:66-81

 

מה בין קצב הלב במנוחה ובין הסיכון לתמותה עקב מחלות לב? (JAMA)

עליה בקצב הלב במנוחה במהלך תקופה של עשר שנים מלווה בעליה משמעותית בסיכון לתמותה עקב מחלת לב איסכמית, כמו גם בעליה קטנה יותר, אך מובהקת סטטיסטית, בשיעורי התמותה מכל-סיבה. בחולים בהם נרשמה ירידה בקצה הלב במנוחה, לא תועדה כל תועלת בכל הנוגע לתמותה עקב מחלת לב איסכמית.

מדגם המחקר כלל למעלה מ-13,000 גברים ו-15,000 נשים ללא מחלות לב וכלי דם. המשתתפים נאספו ממחקר Nord-Trondelag County Study והחוקרים העריכו את הקשר בין שינויים ארוכי-טווח ובין הסיכון לתמותה עקב מחלת לב איסכמית. קצב הלב במנוחה נמדד פעמיים, תחילה בתחילת המחקר ושוב לאחר כ-10 שנים.

בהשוואה לחולים עם קצב לב במנוחה של מתחת ל-70 פעימות לדקה בשתי המדידות, באלו עם עליה בקצב הלב במנוחה מדופק של מתחת ל-70 פעימות לדקה בתחילת המחקר לדופק של מעל 85 פעימות לקה במהלך ביקור המעקב האחרון, שיעורי התמותה עקב מחלת לב איסכמית היו גבוהים כמעט כפליים (יחס סיכון מתוקן של 1.9). שיעורי התמותה עקב מחלת לב איסכמית באלו ששמרו על קצב לב במנוחה של מתחת ל-70 פעימות לדקה במהלך עשר שנים, נרשמו 8.2 מקרים ל-10,000 שנות-אדם, בעוד ששיעורי התמותה עקב מחלת לב איסכמית באלו בהם חלה עליה בקצב במנוחה מתחת ל-70 פעימות לדקה אל מעל 85 פעימות לדקה, שיעורי התמותה עמדו על 17.2 מקרי תמותה ל-10,000 שנות-מטופל.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי לממצאי המחקר השלכות קליניות, מאחר שניתן להעריך בקלות את קצב הלב במנוחה כסמן פרוגנוסטי. קל לאסוף מידע אודות קצב הלב במנוחה ולעקוב אחר השינוי בקצב הלב במנוחה, וכך ניתן לזהות חולים א-תסמיניים בהם תתכן תועלת לאמצעי מניעה ראשונית, אך דרושים מחקרים נוספים בנושא.

 JAMA 2011; 306:2579-2587

 

סגור חלון