Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 17/07/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

01/03/2012 בקיצור נמרץ - המחקרים הבולטים במחצית השניה של ינואר 2012

התועלת של פעילות גופנית בחולים עם פרפור פרוזדורים (American Heart Journal )

מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת American Heart Journal עולה כי אימונים גופניים במשך 12 שבועות הביאו לשיפור ביכולת הגופנית, ירידה בקצב הלב ושיפור איכות החיים של חולים עם פרפור פרוזדורים. ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי לפעילות גופנית תועלת בחולים עם אי-ספיקת לב ומחלת לב איסכמית. עם זאת, ההשפעות על פרפור פרוזדורים אינן ידועות.

המחקר כלל 49 חולים עם פרפור פרוזדורים קבוע, בגיל ממוצע של 70.2 שנים, מדד מסת גוף של 29.7. המשתתפים חולקו באקראי לאימונים אירוביים במשך 12 שבועות או לקבוצת ביקורת. היכולת הגופנית, מרחק הליכה לשש דקות, תפוקת לב, איכות חיים ורמות פפטידים נטריאורטיים. תפוקת לב נמדדה במנוחה ובמהלך בדיקת מאמץ ורמות ANP (Atrial Natriuretic Peptide) ו-NT-pro-BNP (N-termina pro-B-type Natriuretic Peptide) נמדדו לפני ואחרי תקופת האימונים. איכות החיים נקבעה על-סמך שאלון  MLHF-Q (Minnesota Living With Heart Failure).

החוקרים מדווחים על יכולת גופנית טובה יותר ושיפור במרחק ההליכה לשש דקות בקבוצת ההתערבות (p<0.001), ובתום המחקר, זוהו הבדלים משמעותיים בין קבוצת ההתערבות וקבוצת הביקורת (P=0.002). קצב הלב במנוחה ירד בקבוצת ההתערבות (94.8 ל-86.3 פעימות לדקה, P=0.049), אך נותר זהה בקבוצת הביקורת. תפוקת הלב נותרה ללא שינוי מתחילת המחקר עד לתומו. כמו כן, נרשם שיפור במדדי שאלון MLHF-Q בקבוצת ההתערבות .החוקרים מסכמים וכותבים כי 12 שבועות אימונים גופניים הובילו לעליה ביכולת הגופנית ומרחק הליכה לשש דקות, עם ירידה בקצב הלב במנוחה בחולים עם פרפור פרוזדורים.  American Heart Journal. 2011;162(6):1080-1087 

לידיעה במדסקייפ


פעילות גופנית מתונה מביאה להפחתת לחץ הדם בזמן מאמץ בנשים שמנות (Menopause)

במאמר חדש שפורסם בכתב העת Menopause מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש מהן עולה כי גם פעילות גופנית מתונה יחסית עשויה לסייע בהפחתת לחץ הדם בנשים שמנות, מבוגרות.

כאשר החוקרים חילקו את המשתתפות לקבוצה שהקפידה על פעילות גופנית וקבוצה ללא פעילות גופנית, הם מצאו כי פעילות בעצימות נמוכה – הליכה על הליכון או רכיבה על אופניים – הביאה לירידה בלחצי הדם בזמן מאמצים.

מדגם המחקר כלל 404 נשים בגילאי 45-75 שנים, שסבלו מעודף משקל או השמנת-יתר, והיו בעלות אורח חיים סדנטרי. בכל הנשים לחץ הדם הסיסטולי במנוחה היה מוגבר (120-159 מ"מ כספית), אך אף אחת לא אובחנה עם מחלה קרדיווסקולארית קודמת.

במהלך ששת חודשי המחקר, החוקרים חילקו באקראי את הנשים לאחת משלוש קבוצות פעילות גופנית, או לקבוצת ביקורת. קבוצה אחת הקפידה על פעילות גופנית, המקבילה להמלצות המקובלות עבור מרבית המבוגרים: כ-2.5 שעות של פעילות גופנית מתונה בשבוע. בקבוצה שנייה מדובר היה במחצית הכמות של פעילות גופנית, כאשר בקבוצה השלישית הנשים הקפידו על קרוב לארבע שעות שבועיות של פעילות גופנית מתונה.

בשלוש קבוצות ההתערבות נרשם שיפור בלחץ הדם במאמצים. בקבוצה הפעילה ביותר, לחץ הדם הסיסטולי ירד בממוצע ב-14 נקודות. אך בקבוצה הכי פחות פעילה הפער לא היה גדול, עם ירידה ממוצעת של 11 נקודות בלחץ הדם הסיסטולי בזמן מאמץ.

אחד הממצאים העולים מהמחקר הוא כי בנשים עם קדם-יתר לחץ דם, בחלק גדול חלה עליה אבנורמלית בלחץ הדם בזמן מאמץ.

 

עם זאת, פעילות גופנית לא השפיעה על לחץ הדם במנוחה, ולא נקשרה עם ירידה במשקל. פעילות גופנית הביאה לירידה בלחץ הדם בזמן מאמצים ולשיפור היכולת הקרדיווסקולארית הכוללת.

לדברי החוקרים, רבים רואים בפעילות גופנית כדבר העשוי לדרוש זמן רב, אך בפועל, צעדים פשוטים, כמו הליכה מסביב לשכונה עשוי להספיק ואין הכרח ללכת דווקא לחדרי כושר.

 Menopause 2011

 

שימוש ב-SSRI קשור לסיכון מוגבר לפגיעה מנפילות בקרב מבוגרים עם דמנציה (BJCP) 

ע"פ מחקר המתפרסם ב-BJCP שימוש ב-SSRI בקרב מטופלים עם דמנציה השוהים בבתי אבות קשור לסיכון מוגבר לפציעה מנפילות.

החוקרים מסבירים ברקע למאמר שה"תרומה" של SSRI להעלאת הסיכון לנפילות בקרב דמנטיים לא הוערכה עד כה בצורה מדוייקת. מטרת החוקרים הייתה לקבוע אם קיים קשר של מנה-תגובה בין השימוש ב-SSRI לסיכון לפגיעה מנפילות באוכלוסיה של דמנטיים השוהים בבתי אבות.

החוקרים ביצעו תיעוד ומעקב אחר נתונים יומיים של 248 מטופלים דמנטיים השוהים בבתי אבות בין 2006-2008 שכללו גם שימוש בתרופות וגם דיווחי נפילות ופגיעות.

נמצא כי קיים קשר של מנה תגובה בין פגיעה מנפילות לשימוש ב-SSRI. הסיכון לפגיעה מנפילה עלה באופן מובהק ב-31% כאשר נעשה שימוש במנה יומית בשיעור של 0.25 מהימה היומית המוגדרת (DDD) . הסיכון לפגיעה עלה ב-73% כאשר ה-DDD היה 0.5 , והגיע ל-198% כאשר ה-DDD היה 1.0 .

הסיכון היה אף גבוה יותר כאשר נעשה שימוש במקביל בתרופות היפונטיות או מיישנות.

החוקרים מסכמים כי אפילו מינון נמוך של SSRI קשור לסיכון מוגבר לפגיעה מנפילות, עד לרמה של סיכון פי 3 במנה יומית סטנדרטית, במטופלים דמנטיים בבתי אבות. החוקרים ממליצים לקחת בחשבון מימצאים אלה בעת שמגדירים פרוטוקולי טיפול בקבוצה זו ולשקול אף שימוש בטיפולים שאינם פרמקולוגים.

BJCP. Published online January 18, 2012


התייבשות קלה עשויה להביא לבעיות קוגניטיביות וגופניות (Journal of Nutrition)

מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Journal of Nutrition עולה כי אף התייבשות קלה עשויה להשפיע על מצב הרוח והיכולת להתרכז. במחקר החדש מדווחים החוקרים כי התייבשות קלה הביאה לירידה במצב הרוח, החמרה בעייפות והופעת כאבי ראש.

המדגם כלל נשים בגיל ממוצע של 23 שנים, שלקחו חלק בשלושה ניסויים נפרדים. בשני מקרים, התייבשות הופיעה בעקבות הליכה על הליכון, עם או בלי נטילת טיפול במשתנים שכידוע מעודדים מתן שתן ועשויים להוביל להתייבשות.

הנשים עברו סדרת בדיקות להערכת הריכוז, הזיכרון ומצב הרוח, כאשר הן היו מיובשות וכאשר לא סבלו מהתייבשות.

בסה"כ, היכולת המנטאלית של הנשים לא הושפעה מהתייבשות קלה, אך נרשמה עליה בתפיסת קושי ביצוע משימות וירידה בריכוז.

עם זאת, הנשים היו עייפות יותר , עובדה שבאה לידי ביטוי בזמן פעילות גופנית קלה ובזמן ישיבה מול מחשב.

המסר העולה מהמחקר הוא ברור, יש להתמקד בהתייבשות ולהמשיך לשתות בזמן ארוחות ובין ארוחות. על הממצאים לשמש כתזכורת לנשים צעירות ובריאות, שלעיתים קרובות אינן  מקפידות מספיק  על שתיית מים.

כמה מים יש לשתות? עבור מרבית האנשים הבריאים, הכמות המומלצת הינה 6-8 כוסות (8 אונקיות) מים ביום. ההשפעה של התייבשות קלה צפויה להיות משמעותית יותר בקבוצות בסיכון-גבוה, דוגמת קשישים וילדים קטנים. הכרת הסימנים התייבשות עשויה לסייע בהימנעות ממצבים מסוכנים.

לא כל החולים נדרשים לשתות כמות מים דומה. למשל, בחולים עם אי-ספיקת לב וחולים עם מחלות כליה מסוימות יש להגביל את צריכת הנוזלים, ועליהם לשוחח עם הרופא המטפל שלהם באשר לכמות הנוזלים היומית המומלצת.

 Journal of Nutrition  

 לידיעה במדסקייפ

 

הטיפול ב-Fenofibrate בטוח בחולי סוכרת מסוג 2 עם הפרעה בינונית בתפקוד הכלייתי (Diabetes Care)

ממחקר חדש עולה כי Fenofibrate הינה אפשרות בטוחה לטיפול בחולים עם סוכרת מסוג 2 והפרעה בינונית בתפקוד הכלייתי.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הסיכון לעליה בריכוז קריאטינין בדם עם טיפול ב- Fenofibrate הינו אחת המגבלות של השימוש הנרחב בתכשיר זה. עם זאת, אעפ"י שניתן לצפות לעליה מתונה בריכוז קריאטינין במרבית החולים המטופלים ב- Fenofibrate, אין זה בהכרח מהווה מקור לדאגה.

ההנחיות הקליניות הנוכחיות בנוגע לשימוש ב- Fenofibrate במקרים של הפרעה בתפקוד הכלייתי משתנות בין מדינות שונות, כאשר בחלק מהמקרים ממליצים על מינונים נמוכים אף בחולים עם הפרעה קלה בתפקוד הכלייתי.

במחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון את ההשפעות של Fenofibrate על התוצאות הקרדיווסקולאריות ומחלת כליות סופנית, כפי שנקבע לפי ערכי eGFR, ב-9795 משתתפים במחקר FIELD Study.

המשתתפים היו בגילאי 50-75 שנים, עם ערכי GFR של 30 mL/min/1.73m2 ומעלה, שהיו בסיכון למחלת לב כלילית. הם חולקו באקראי לטיפול ב- Fenofibrate במינון קבוע של 200 מ"ג ליום, או פלסבו, למשך חמישה ימים.

אף אחד מהחולים לא נטל סטטינים בתחילת המחקר, אך החוקרים התירו טיפול בסטטינים ובתרופות אחרות להורדת שומנים בדם בכל זמן לאחר ההקצאה האקראית.

התוצאות הראשוניות, שפורסמו בשנת 2006, לא הדגימו תועלת משמעותית ל- Fenofibrate על יעד הסיום העיקרי של אירועי מחלת לב כלילית, למרות ששיעור מקרי מחלה קרדיווסקולארית ואוטם לבבי לא-פטאלי היו נמוכים משמעותית. כמו כן, נרשמה ירידה בשיעור האשפוזים עקב תסמונת כלילית חדה ופרוצדורות רה-וסקולריזציה של העורקים הכליליים ועורקי התרדמה, בקבוצת המטופלים ב- Fenofibrate. Fenofibrate הביא גם לירידה מובהקת סטטיסטית בסיבוכים מיקרווסקולאריים של סוכרת מסוג 2, כולל נפרופתיה.

בסקירה החדשה שבה בוצעה אנליזה לפי ערכי eGFR, החוקרים מצאו כי בהשוואה לפלסבו, הטיפול ב- Fenofibrate הביא לירידה בסך האירועים הקרדיווסקולאריים (HR = 0.89) והתועלת לא הייתה שונה משמעותית בין חולים עם תפקוד כלייתי תקין, הפרעה קלה או בינונית בתפקוד הכלייתי.

 

יתרה מזאת, לא זוהתה קבוצה ספציפית בסיכון מוגבר למחלה קרדיווסקולארית, מחלת כליות בשלב סופני או תופעות לוואי עקב Fenofibrate. למעשה, בקבוצת החולים עם הפרעה בינונית בתפקוד הכלייתי נרשמה הירידה הגדולה ביותר בתמותה הכלילית.

 

לאור ממצאי מחקר FIELD ומחקרים אחרים, החוקרים סבורים כי ייתכן והגיעה העת לבחון מחדש ולעדכן את ההנחיות במטרה לזהות טוב יותר את החולים הצפויים לתועלת מטיפול ב- Fenofibrate אלו בסיכון מוגבר לסיבוכים על-רקע הטיפול.

לידיעה במדסקייפ

 Diabetes Care 2011


מהו מרווח הזמן ההולם בין בדיקות להערכת צפיפות העצם? (N Engl J Med )

במאמר חדש שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine מפרסמים חוקרים המלצות חדשות באשר למרווחי הזמן בין בדיקות להערכת צפיפות המינראלים של העצם, על-בסיס מדדי T-Score.

החוקרים ביקשו לבחון את הנתונים אודות 4957 נשים בגילאי 67 שנים ומעלה, ללא אוסטיאופורוזיס בתחילת המחקר, שהיו במעקב במשך עד 15 שנים. הם הגדירו מרווח בדיקות צפיפות עצם כזמן המשוער במהלכו 10% מהמשתתפות פיתחו אוסטיאופורוזיס לפני שהופיע שבר ירך או שבר חוליות קליני, או טיפול באוסטיאופורוזיס.

בדיקות מעקב נערכו לאחר 2, 6, 8, 10 ו-16 שנים. הסקירה כללה נתונים אודות גורמי סיכון לשברים, בהם גיל, מדד מסת גוף, טיפול באסטרוגן, שבר כלשהו לאחר גיל 50, עישון בהווה, נטילת טיפול פומי בסטרואידים בהווה או בעבר ודלקת מפרקים שגרונית.

הנשים סווגו לאחת מארבע קבוצות, בהתאם לטווח מדדי T-score (מדדי T-score הנמוכים ביותר בצוואר הירך או בירך: צפיפות עצם תקינה (מדד T-score של 1.00- ומעלה), אוסטיאופניה קלה (1.01- עד 1.49-), אוסטיאופניה בינונית (1.50- עד 1.99-) ואוסטיאופניה מתקדמת (2.00- עד 2.49-).

מהתוצאות עולה כי ההערכות להיארעות המצטברת של אוסטיאופורוזיס כפונקציה של מרווח הבדיקות היו דומות הן עם ניתוח לא-מתוקן של הנתונים והן עם ניתוח מתוקן לגורמי הסיכון. בשני המקרים הם מצאו כי הזמן עד ש-10% מהנשים ללא אוסטיאופורוזיס יתקדמו לאבחנה של אוסטיאופורוזיס עלה עם מדדי T-score גבוהים יותר בירך. בנשים עם צפיפות עצם תקינה בתחילת המחקר מדובר היה ב-16.8 שנים עד להתפתחות אוסטיאופורוזיס, בהשוואה ל-17.3 שנים באלו עם אוסטיאופניה קלה, 4.7 שנים באלו עם אוסטיאופניה בינונית ו-1.1 שנים באלו עם אוסטיאופניה מתקדמת. החוקרים ממליצים לרופאים לקחת בחשבון בשיקוליו את הגיל של המטופלת בהחלטה על מרווח הזמן לביצוע בדיקות סקר לצפיפות מינראלים של העצם.

N Engl J Med. 2012;366:225-233


עליה בסיכון למחלות לב בחולים עם פסוריאזיס לאורך תקופה ארוכה (Am J Cardiol)

בחולים הסובלים מפסוריאזיס קיים סיכון מוגבר למחלת עורקים כליליים וממחקר חדש עולה עתה כי הסיכון למחלות לב גבוה יותר באלו הסובלים מהמחלה למשך תקופות זמן ארוכות יותר.

החוקרים מייעצים לחולים עם פסוריאזיס להקפיד על בדיקות סקר לזיהוי גורמי סיכון הפיכים למחלות לב וכלי דם.

במסגרת המחקר בחנו החוקרים את הנתונים אודות קרוב ל-9,500 משתתפים שעברו אנגיוגרפיה כלילית, כולל מעט למעלה מ-200 חולים עם פסוריאזיס. בהשוואה לחולים אחרים, בקבוצה זו תועדה שכיחות גבוהה יותר של הפרעות כולסטרול ועודף-משקל.

84% מהחולים עם פסוריאזיס אובחנו עם מחלת עורקים כלילית, זאת בהשוואה ל-75% מאלו ללא פסוריאזיס (p=0.005). לאחר תקנון לגורמי סיכון ידועים למחלות לב וכלי דם, נותר קשר בלתי-תלוי בין פסוריאזיס ובין נוכחות מחלת עורקים כלילית לפי אנגיוגרפיה (יחס סיכויים מתוקן של 1.8, p=0.006).

החוקרים מצאו גם כי בקרב החולים נרשם סיכון גבוה יותר למחלות לב במידה וסבלו מפסוריאזיס לתקופה ארוכה יותר. זוהה קשר בלתי תלוי בין משך מחלה של מעל שמונה שנים ובין מחלה מאושרת באנגיוגרפיה, לאחר תקנון לגורמי סיכון מוכחים למחלות לב וכלי דם (יחס סיכויים מתוקן של 3.5, p=0.02).

החוקרים מסכמים וכותבים כי אחת התובנות בנושא נוגעת לכך שפסוריאזיס אינה מחלה המוגבלת לעור.

 Am J Cardiol 2012


צריכת קפה קשורה לסיכון מופחת לפתח כבד שומני

 (Alimentary Pharmacology & Therapeutics )

ע"פ מחקר חדש מה-Alimentary Pharmacology & Therapeutics צריכת קפה קשורה לסיכון מופחת לפתח מחלת כבד שומני לא אלכוהולית (NAFLD ) . .  החוקרים מציינים ברקע ש-NAFLD, שמהווה את הביטוי הכבדי של הסינדרום המטבולי, היא הגורם השכיח ביותר למחלת כבד ראשונית.  

למרות שמחקרים אחרונים מצאו ששתיית קפה מגינה מפני התפתחות השלב הסופי של מחלת כבד כרונית, כמעט ולא נמצאו עד כה סימוכין שצריכת קפה עשוייה להיות גורם מגן נגד NAFLD  .

מטרת המחקר הייתה לחקור את האפקט של התנהגות תזונתית במטופלים עם NAFLD , באמצעות שימוש במחקרי ה-NHANES שהתקיימו בין 2001-2008 . 

החוקרים עשו שימוש בנתונים של 4 מחזורים של סקר ה-NHANES , שהוא שאלון צריכה תזונתית המכיל 62 רכיבים תזונתיים. נמצא שמתוך 62 מרכיבים תזונתיים שבהם נעשה שימוש באנליזות, ל-38% היו תוצאות מובהקות . ניתוח רב משתנים שעשה שימוש בנתונים דמוגרפיים, פרמטרים קלינים, ורכיבי תזונה מצא 5 גורמים שהיו קשורים קשר בלי תלוי ב-NAFLD באופן מובהק סטטיסטי:

מוצא אפרו-אמריקאי ,  מין זכר,  השמנת יתר (של BMI>30 ), צריכת קפה (קשר הפוך (  ושתיית מיים (קשר הפוך).

החוקרים מסכמים בכך שהאנליזה מראה שקפאין קשור באופן בלתי תלוי עם סיכון מופחת ל- NAFLD  מה שרומז על אפקט הגנתי של צריכת הקפאין.

Alimentary Pharmacology & Therapeutics. 2012;35(1):76-82

 

גם פרפור פרוזדורים שקט מעלה את הסיכון לשבץ מוחי (N Engl J Med)

במאמר חדש שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine מדווחים חוקרים על מחקר חדש המוכיח לראשונה כי פרפור פרוזדורים שקט בחולים עם קוצב לב מלווה בעליה משמעותית בסיכון לשבץ מוחי. אירועים שקטים וקצרים אלו של פרפור פרוזדורים מתנהגות כמו פרפור פרוזדורים טיפוסי. מה שעדיין לא ידוע הוא אם ניתן להפחית את הסיכון עם טיפול בנוגדי-קרישה.

הפרעות קצב מהירות שמקורן בפרוזדורי הלב, בהעדר פרפור פרוזדורים קליני, נפוצות בחולים עם קוצבי לב ומלוות בעליה משמעותית בסיכון לשבץ מוחי או תסחיף סיסטמי. מתוצאות מחקר ASSERT (Asymptomatic AF and Stroke Evaluation in Pacemaker Patients and the AF Reduction Atrial Pacing Trial) עולה כי באוכלוסיה זו של חולים עם קוצבי לב, עם יתר לחץ דם, אך ללא היסטוריה של פרפור פרוזדורים, אירועי טכיקרדיה פרוזדורית של מעל 6 דקות אובחנו בכשליש מהחולים במהלך כשלוש שנות מעקב.

יתרה מזאת, הפרעות קצב אלו לוו בעליה של פי 2.5 בסיכון לשבץ איסכמי ותסחיף סיסטמי. בתת-קבוצה של חולים עם מדדי CHADS2 של 2 ומעלה.  הפרעות קצב מהירות, שמקורן בפרוזדורי הלב, הביאו לעליה בסיכון האבסולוטי לשבץ מוחי ל-3.78% לשנה.

מדגם המחקר כלל חולים בגיל 65 ומעלה, עם היסטוריה של יתר לחץ דם שדרש טיפול תרופתי, ועברו השתלת קוצב לב בשמונת השבועות הקודמים. במחקר לא נכללו חולים עם היסטוריה של פרפור פרוזדורים, או רפרוף פרוזדורים שנמשכו למעלה מחמש דקות, או טיפול מכל-סיבה באנטגוניסטים לוויטמין K.  המחקר כלל 2580 חולים שהיו במעקב במשך שלושה חודשים לזיהוי אירועים תת-קליניים של הפרעות קצב ממקור פרוזדורי, שהוגדרו כאירועים של קצב עלייתי של מעל 190 פעימות לדקה, במשך למעלה משש דקות. החולים היו במעקב למשך תקופה ממוצעת של 2.5 שנים. היעד העיקרי של המחקר היה שבץ מוחי איסכמי או תסחיף סיסטמי. חולים עם קוצבי לב חולקו באקראי להמשך קיצוב עלייתי או ללא קיצוב זה.

 

לאחר שלושה חודשים, הפרעות קצב מהירות ממקור פרוזדורי אובחנו ב-261 משתתפים (10.1%). אירועים אלו לוו בעליה משמעותית בסיכון לפרפור פרוזדורים קליני ולשבץ מוחי או תסחיף סיסטמי, וגם לאחר תקנון לגורמי סיכון לשבץ מוחי עדיין היה מדובר בגורם מנבא לסיכון לשבץ מוחי.

 

מבין 51 החולים עם התוצא העיקרי, 11 אובחנו עם הפרעת קצב מהירה ממקור פרוזדורי לאחר שלושה חודשים. עם זאת, אף אחד לא אובחן עם פרפור פרוזדורים קליני במהלך תקופה זו.

 

לאור הממצאים עולה השאלה עד כמה נפוצים אירועי פרפור פרוזדורים שקטים באוכלוסיית חולים ללא קוצבי לב, ואם הם עשויים להיות אחראיים לחלק מאירועי שבץ מוחי ממקור לא-ידוע.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי הפרעות קצב תת-קליניות, מהירות, ממקור פרוזדורי, ללא פרפור פרוזדורים קליני, הן נפוצות בחולים עם קוצבי לב ומלוות בסיכון מוגבר לשבץ מוחי או תסחיף סיסטמי.

 N Engl J Med. 2012;366:120-129, 178-180.


התועלת של ניתוח בריאטרי בחולים עם סוכרת מסוג 2 (Br J Surg )

במאמר חדש שפורסם בכתב העת British Journal of Surgery מדווחים חוקרים כי ניתוח בריאטרי (מעקף קיבה, ניתוח שרוול או ניתוח טבעת) מביא להפוגה מלאה רק בשליש מהחולים עם סוכרת מסוג 2, ויש לראות בו כאמצעי לשיפור איזון רמות הסוכר בדם, ולא כאמצעי לריפוי.

בהתאם לקריטריונים העדכניים המקובלים מטעם ה-ADA (American Diabetes Association), המגדירים הפוגה בסוכרת בנוכחות ערכי HbA1c של מתחת ל-6% ורמות סוכר בדם בצום של מתחת ל-100 מ"ג לד"ל למשך לפחות שנה לאחר ניתוח בריאטרי, ללא תרופות היפוגליקמיות, החוקרים מצאו כי שיעורי ההפוגה היו נמוכים יותר משמעותית, מכפי שדווח בעבר.

החוקרים התבססו על נתונים אודות 1006 חולים, 209 מהם עם סוכרת מסוג 2 בעת ניתוח קיבה, וחציון מעקב של 23 חודשים לאחר הניתוח. שיעורי ההפוגה המלאה, בהתאם לקריטריונים החדשים מטעם ה-ADA עמדו על 40.6% לאחר מעקף קיבה (65/160 חולים), 26% לאחר ניתוח שרוול (5/19 חולים) ו-7% לאחר ניתוח טבעת (2/30 חולים). עם זאת, החוקרים מסבירים, כי שיעורי ההפוגה לאחר מעקף קיבה היו נמוכים יותר משמעותית עם ההגדרה החדשה, מכפי שהיה לפי ההגדרה הישנה (40.6% לעומת 57.5%, P=0.003). שיעורי ההפוגה לאחר שתי הפרוצדורות האחרות לא היו שונים משמעותית בהתאם לקריטריונים הישנים או החדשים.

מהנתונים עולה עוד כי בממוצע, חולים נותרו שמנים לאחר הניתוח (ערכי BMI לפני הניתוח של 48 ק"ג למטר בריבוע, לעומת ערכי BMI של 35 ק"ג למטר בריבוע לאחר הניתוח). לאחר הניתוח, 24.9% מהחולים לאחר מעקף קיבה המשיכו בטיפול פומי לסוכרת, זאת לעומת 63% מהחולים לאחר ניתוח שרוול ו-83% מהחולים לאחר ניתוח טבעת.

 

ערכי HbA1c היו נמוכים יותר משמעותית לאחר הניתוח בשלוש קבוצות המחקר, עם רמה ממוצעת של 6.2% (בהשוואה ל-8.1% לפני מעקף קיבה), 6.8% (בהשוואה ל-7.5% לפני ניתוח שרוול) ו-6.3% (בהשוואה ל-7.7% לפני ניתוח טבעת).

החוקרים מסכמים וכותבים כי התועלת העיקרית של טיפול ניתוחי אינה בשיפור איזון רמות הסוכר בדם באופן ישיר, אלא הפחתת סיבוכים מיקרווסקולאריים ומאקרווסקולאריים על-רקע סוכרת. ממצאי המחקר מדגישים את הצורך במעקב הדוק אחר חולים עם סוכרת מסוג 2 לאחר ניתוח בריאטרי, במטרה לבחון את הטיפול התרופתי, ניטור סיבוכי סוכרת והבטחת השגת איזון הולם של ערכי הסוכר בדם.

 Br J Surg. 2012:88:100-103


טיפול התנהגותי לעומת טיפול תרופתי כנגד פעילות יתר של שלפוחית השתן (J Am Geriatr Soc)

מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Journal of American Geriatric Society, עולה כי בגברים עם פעילות יתר של שלפוחית השתן (Overactive Bladder), לטיפול התנהגותי ולטיפול תרופתי תועלת ברורה, כתוספת לטיפול בחסמי-אלפא.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרים להשוות את התועלת של טיפול התנהגותי אל מול טיפול בתרופות אנטי-מוסקריניות בגברים עם תסמיני פעילות-יתר של שלפוחית השתן, ללא חסימה של מוצא שלפוחית השתן, ללא הטבה תחת טיפול בחסמי-אלפא.

מחקר MOTIVE (Male Overactive Bladder Treatment in Veterans) היה מחקר אקראי, מבוקר. המחקר כלל 143 מתנדבים בגילאי 42-88 שנים, שהמשיכו לסבול מתסמיני דחיפות במתן שתן ולמעלה משמונה אירועי מתן שתן ביממה, עם או בלי אי-נקיטת שתן, לאחר תקופת הרצה בת ארבעה שבועות במהלכה טופלו בחסמי-אלפא.

המשתתפים חולקו באקראי לטיפול התנהגותי בן שמונה שבועות (תרגילי שרירי רצפת האגן, טכניקות דיכוי דחף, התרוקנות מאוחרת) או טיפול תרופתי (התאמה פרטנית של הטיפול ב-Oxybutynin בשחרור-ממושך, במינון 5-30 מ"ג ליום).

המשתתפים השלימו יומנים בני שבעה ימים ומדד דחיפות שימש להערכת השינויים בתדירות התרוקנות במהלך 24 שעות, נוקטוריה, דחיפות ואי-נקיטת שתן. יעדים משניים כללו את הדירוג לפי מדד American Urological Association Symptom Index.

ממוצע ההתרוקנויות היומי ירד מ-11.3 ל-9.1 (18.8%-) עם טיפול התנהגותי ומ-11.5 ל-9.5 (16.9%-) עם טיפול תרופתי. מניתוח הממצאים עולה כי הממוצעים לאחר הטיפול היו דומים (p<0.01). לאחר טיפול, 85% מהמשתתפים דירגו את מצבם כהרבה יותר טוב או כטוב יותר; למעלה מ-90% מהם היו שבעי רצון לחלוטין או שבעי רצון במידה מסוימת, ללא הבדלים בין קבוצות הטיפול.

 

טיפול התנהגותי הביא לירידה גדולה יותר בנוקטוריה (ממוצע של 0.70- לעומת 0.32- אירועים ללילה, p=0.05). בקבוצת הטיפול התרופתי נרשמה ירידה גדולה יותר במדד הדחיפות המקסימאלי (ממוצע של 0.44- לעומת 0.12-, p=0.02). יתר ההבדלים בין הקבוצות לא היו מובהקים סטטיסטית.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול התנהגותי וטיפול אנטי-מוסקריני נמצאו יעילים, כתוספת לטיפול בחסמי-אלפא בגברים עם פעילות-יתר של שלפוחית השתן, ללא חסימת מוצא שלפוחית השתן. למעשה, הם מוסיפים, טיפול התנהגותי יעיל לפחות כמו טיפול אנטי-מוסקריני.

 J Am Geriatr Soc. 2011;59(12):2209-2216

 

סגור חלון