Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 24/04/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/03/2012 בקיצור נמרץ - המחקרים הבולטים במחצית הראשונה של פברואר 2012

הסיכון של הפסקה זמנית של הטיפול בקומדין בחולים עם פרפור פרוזדורים (Eur Heart J)

בחולים עם פרפור פרוזדורים תחת טיפול ארוך-טווח בקומדין (Warfarin), הפרעה לטיפול התרופתי הביאה לעליה של יותר מכפליים בסיכון לתמותה או תרומבואמבוליזם במהלך 90 הימים הבאים. מהממצאים עולה החשיבות של הערכה זהירה ופרטנית של המאזן בין הסיכון לתרומבוזיס והסיכון לדימום לפני השהיית הטיפול בקומדין.

החוקרים מציינים כי חולים עם פרפור פרוזדורים לעיתים קרובות אינם מקפידים על נטילת הטיפול בקומדין, או מפסיקים את הטיפול בעקבות רושם להתייצבות קצב סינוס או בשל ניתוח.

במטרה לבחון את משמעות הדבר, החוקרים בחנו את הנתונים אודות קרוב ל-50,000 חולים שטופלו בקומדין בעקבות אשפוז בשל פרפור פרוזדורים בין השנים 1997-2008. כ-35,000 חולים הפסיקו את הטיפול למשך חציון של 36 ימים (72%),  ותועדו 8,255 מקרי תמותה או אירועים תרומבואמבוליים (יעד הסיום המשולב) במהלך הפסקת הטיפול.

שיעורי ההיארעות נבחנו במרווחים עוקבים של 90 ימים מהפסקת הטיפול והדגימו צבר מוקדם של מקרים. באופן ספציפי, תועדו 2717 מקרים במהלך תשעים הימים הראשונים, שתורגמו לשיעורי היארעות של 31.6 ל-100 שנות-מטופל. במהלך שלושת המרווחים של 90 ימים, תועדו 835, 500 ו-427 אירועים, עם שיעורי היארעות מקבילים של 17.7, 12.3 ו-11.4 אירועים ל-100 שנות-מטופל.מהשוואת שיעור האירועים במהלך שלושת המרווחים הראשונים של 90 ימים למרווח הרביעי, החוקרים חישבו כי יחס שיעורי ההיארעות לתוצא הסיום המשולב במהלך 90 הימים הראשונים להפסקת הטיפול עמד על 2.5 .

לאור הממצאים, החוקרים מסכמים וכותבים כי הפסקת הטיפול בקומדין היא דבר נפוץ ומביאה לעליה חדה בהיארעות תרומבואמבוליזם או תמותה לאחר הפסקת הטיפול.

Eur Heart J 2011


התועלת של טיפול בסטטינים בחולים עם מפרצת של אבי העורקים החזי (Am J Ca )

ממחקר תצפיתי חדש שפורסם בכתב העת American Journal of Cardiology עולה כי בחולים המטופלים בסטטינים בעת אבחנה של מפרצת של אבי העורקים החזי התוצאות ארוכות הטווח טובות יותר, בעיקר מאחר שקיים סיכון נמוך יותר כי יידרשו לתיקון המפרצת.

מהממצאים עלה כי ישנה תועלת ברורה לסטטינים בחולים אלו.

במסגרת המחקר בחנו החוקרים את הנתונים אודות 649 חולים עם מפרצת אבי העורקים החזי, כולל 147 שנטלו סטטינים בעת אבחנת המפרצת.

במהלך המעקב, שארך 3.6 שנים (חציון), 30 חולים שטופלו בסטטינים הלכו לעולמם, זאת בהשוואה ל-167 מהחולים שלא נטלו סטטינים (20% לעומת 33%, HR = 0.68, p=0.049).

שיעור יעד הסיום העיקרי, מדד משולב של תמותה, קרע , דיסקציה או תיקון של המפרצת, עמד על 59% עם סטטינים, בהשוואה ל-75% ללא טיפול בסטטינים (HR = 0.72,  p=0.006).

 

החוקרים מודים כי אינם יודעים מה עומד בבסיס התועלת של הטיפול בסטטינים בחולים אלו. עם זאת, ייתכן כי לסטטינים השפעה מגנה פליאוטרופית. לתרופות אלו תכונות נוגדות-דלקת, וייתכן כי משפיעות על מספר תהליכים המעורבים בהתפתחות המפרצות.

 

החוקרים קוראים לערוך מחקרי פרוספקטיבי להערכת התועלת של הטיפול בסטטינים בחולים עם מפרצת של אבי העורקים החזי.

 Am J Cardiol 2012

 

 

החשיבות הפרוגנוסטית של אנמיה בחולים עם אי-ספיקת לב מתקדמת או הפרעה חמורה בתפקוד הכלייתי (J Am Coll Cardiol)

ממחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of the American College of Cardiology עולה כי אנמיה אינה מהווה גורם מנבא לתמותה בחולים עם אי-ספיקת לב ואי-ספיקת כליות מתקדמת או חולים עם מחלת לב מתקדמת.

החוקרים ערכו ניתוח סטטיסטי להערכת ההשפעה הפרוגנוסטית של אנמיה בכ-4,000 חולים עם אי-ספיקת לב מ-21 מרכזי אי-ספיקת לב בנורבגיה. אי-ספיקת כליות חמורה הוגדרה בנוכחות eGFR (Estimated Glomerular Filtration Rate) של 45 ml/min/1.73 m2 ומטה ואי-ספיקת לב מתקדמת הוגדרה כמדד NYHA (New York Heart Association) של IIIb ו-IV.

מהתוצאות עולה כי אנמיה בתחילת המחקר אובחנה ב-24% מהחולים וזוהתה כמדד מנבא חשוב לתמותה מכל-סיבה (Adjusted HR = 1.30, p=0.004). אנמיה בסיסית לא ניבאה תמותה ב-752 חולים עם ליקוי כלייתי חמור (Adjusted HR = 1.08, p=0.662) וב-528 החולים עם אי-ספיקת לב מתקדמת (Adjusted HR = 0.87, p=0.542). ב-1,743 החולים שהגיעו לביקורים הבאים, אנמיה ממושכת ניבאה באופן בלתי-תלוי פרוגנוזה גרועה יותר (Adjusted HR = 1.47, p=0.008), בניגוד לאנמיה זמנית או הופעה חדשה של אנמיה .

החוקרים מסכמים וכותבים כי מתוצאות המחקר עולה כי אנמיה בסיסית אינה גורם מנבא לתמותה מכל-סיבה בחולים לא-מאושפזים עם אי-ספיקת לב והפרעה חמורה בתפקוד הכלייתי או מחלת לב מתקדמת. אנמיה ממושכת לאחר טיפול אופטימאלי באי-ספיקת לב עשויה להעיד על פרוגנוזה גרועה יותר, ללא תלות בתפקוד הכלייתי או ברמה התפקודית לפי NYHA.

 J Am Coll Cardiol. 2012;59(4):371-378


האם הבדל בלחצי הדם בין הזרועות מעיד על סיכון למחלות כלי דם ותמותה? (Lancet)

מסקירה סיסטמית חדשה שתוצאותיה פורסמו בכתב העת Lancet עולה כי הבדל של 10 מ"מ כספית או 15 מ"מ כספית ומעלה בלחצי הדם הסיסטוליים בין הזרועות, עשוי לסייע בזיהוי חולים בהם נדרשת הערכה וסקולארית מקיפה.

לדברי החוקרים, ישנה חשיבות לזיהוי מוקדם של מחלת כלי דם היקפית , כך שניתן יהיה לנקוט בהתערבויות ההולמות להפחתת התמותה; עם זאת, במרבית המקרים מדובר בהפרעה שקטה ולא מקפידים על השלמה שגרתית של בדיקת הבחירה הלא-פולשנית. מהנתונים עולה כי הבדל בלחץ הדם הסיסטולי של 10 מ"מ כספית ומעלה או 15 מ"מ כספית ומעלה בין הזרועות עשוי להעיד על פרוגנוזה ירודה. במחקר ביקשו החוקרים לקבוע אם הבדל כזה קשור במחלת כלי דם מרכזית או היקפית ותמותה.

בסקירה זיהו החוקרים 28 מחקרים מתאימים לסקירה, 20 מהם נכללו במטה-אנליזה.

מהממצאים עולה כי במחקרים פולשניים עם אנגיוגרפיה (5 מחקרים), ההבדל הממוצע בלחץ הדם הסיסטולי בין הזרועות עמד על 36.9 מ"מ כספית להיצרות מוכחת של כלי הדם התת-בריחי (חסימה של מעל 50%). תועד קשר משמעותי בין הבדל של 10 מ"מ כספית ומעלה ובין היצרות כלי הדם התת-בריחי (יחס סיכון של 8.8).

במחקרים לא-פולשניים, נמצא קשר בין הבדל של 15 מ"מ כספית ומעלה בין הזרועות ובין מחלת כלי דם היקפית (תשעה מחקרי עוקבה, סיכון יחסי של 2.5), מחלה צרברווסקולארית (חמישה מחקרי עוקבה, סיכון יחסי של 1.6), עליה בתמותה קרדיווסקולארית (ארבעה מחקרי עוקבה, סיכון יחסי של 1.7) ועליה בתמותה מכל-סיבה (סיכון יחסי של 1.6).

החוקרים ממליצים לשלב את הממצאים בהנחיות העתידיות ולעודד בדיקות סקר מכוונות למחלת כלי דם היקפית וטיפול אגרסיבי בגורמי סיכון במטופלים עם הבדלים אלו בלחץ הדם הסיסטולי בין הזרועות.

The Lancet, Early Online Publication, 30 January 2012

 

החמרה בתפקוד הדיאסטולי והסיכון לתמותה (Circulation)

ברבע מהחולים עם מקטע פליטה תקין של חדר שמאל שהשלימו בדיקת אקו-לב במהלך המעקב עד שנתיים מאוחר יותר יש עדות לשיפור או החמרה בתפקוד הדיאסטולי, כאשר החמרה בתפקוד הדיאסטולי זוהתה כגורם מנבא בלתי-תלוי לתמותה, כך עולה מתוצאות מחקר רטרוספקטיבי שפורסמו בכתב העת Circulation.

הממצאים עולים בקנה אחד עם תצפיות לפיהן החמרה בתפקוד הדיאסטולי מובילה לעליה בסיכון לאי-ספיקת לב וכי החמרה בתפקוד הדיאסטולי מלווה בעליה של קרוב ל-80% בסיכון לתמותה.

מדגם המחקר כלל 1065 חולים לא-מאושפזים עם מקטע פליטה של חדר שמאל של מעל 55% לפי בדיקת אקו-לב (שבוצעה לרוב להערכת תסמינים או תפקוד מסתמים), עם בדיקת אקו-לב חוזרת לאחר 6 חודשים עד שנתיים. לפי הבדיקות, כ-72% מהמשתתפים אובחנו תחילה עם הפרעה בתפקוד הדיאסטולי.

בהשוואה למצב בתחילת המחקר, לפי בדיקת אקו-לב שבוצעה לאחר כ-1.1 שנים, בממוצע, חלה החמרה של התפקוד הדיאסטולי ב-16% מכלל המשתתפים במחקר ושיפור ב-11% מהחולים; חלה החמרה אל מתחת ל-55% ב-8.3%. לאחר 1.6 שנים בממוצע, מבדיקת אקו-לב השנייה, 13% מהמשתתפים במחקר הלכו לעולמם.

התהליכים הפתופיזיולוגיים האחראיים לשינוי בתפקוד הדיאסטולי אינם ידועים. ייתכן כי מדובר בתוצאה של הטיפול התרופתי, אך לא נערכו שינויים בתרופות העשויים להסביר זאת.

 

החוקרים כותבים כי ידוע כי גיל מתקדם הינו גורם מנבא משמעותי להחמרת הפרעה בתפקוד הדיאסטולי וכי שינוי בלחץ הדם, מצבי עומס, עליה במשקל וסוכרת לא-מאוזנת עשויים לעודד החמרה של התפקוד הדיאסטולי. מצד שני, במידה ומאזנים את לחץ הדם או עם ירידה במשקל, ניתן לשפר את ההפרעה בתפקוד הדיאסטולי.

 לידיעה ב-NELM

 

הטיפול בתרופות ממשפחת PPI והסיכון לשברי ירך (BMJ)

מחקר חדש מספק עדויות נוספות התומכות בקשר בין טיפול ארוך-טווח בתרופות ממשפחת PPI (Proton Pump Inhibitor) ובין סיכון מוגבר לשברי ירך בנשים לאחר-מנופאוזה. הדבר אמור בפרט לנשים מעשנות. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת BMJ.

החוקרים מסבירים כי PPI עשויים להשפיע על הסיכון בעקבות הגברת הפרשת גסטרין, עיכוב ספיגת סידן והשפעה על תפקוד אוסטיאוקלאסטים. השימוש בתרופות אלו לטיפול בהפרעות עיכול עלה בשנים האחרונות. במאי 2010, סוכנות ה-FDA פרסמה אזהרה באשר לקשר אפשרי בין שימוש נרחב בתרופות ממשפחת PPI ובין שברי ירך ודרשה מידע נוסף בנושא.

במחקר הנוכחי אספו החוקרים נתונים אודות קרוב ל-80,000 נשים ממחקר Nurses' Health Study. במחקר שהחל בשנת 1982 מילאו המשתתפות שאלונים כל שנתיים.

השימוש בתרופות ממשפחת PPI עלה כמעט פי שלוש משנת 2000 ל-2008 בקרב 79,899 הנשים במחקר (מ-6.7% ל-18.9%). החוקרים תיעדו 893 שברי ירך במהלך מעקב של כ-565,000 שנות-אדם. הסיכון האבסולוטי לשברי ירך בקרב נשים שנטלו בקביעות את הטיפול התרופתי במשך לפחות שנתיים עמד על 2.02 אירועים ל-1000 שנות-אדם, זאת בהשוואה ל-1.51 אירועים ל-1000 שנות אדם בקרב נשים שלא נטלו את התרופות.

הסיכון לשברי ירך בנשים שנטלו PPI במשך שנתיים ומעלה, היה גבוה יותר ב-35%. הקשר נותר לאחר תקנון למדדי מסת גוף, רמת פעילות גופנית, צריכת סידן ושימוש בתרופות אחרות העשויות להשפיע על הסיכון לשברים (דוגמת ביספוספנטים, תיאזידים, סטרואידים והורמונים).

החוקרים מדווחים כי קיימת קורלציה בין הסיכון לשברי ירך ובין נטילת PPI. בהשוואה לאלו שלא נטלו את הטיפול התרופתי, יחס הסיכון לשברים עמד על 1.36 בנשים שנטלו PPI במהלך שנתיים, 1.42 באלו שנטלו את הטיפול במשך ארבע שנים ו-1.55 עם נטילת הטיפול 6-8 שנים. עם זאת, הסיכון שב לערכים תקינים בקרב נשים שהפסיקו את נטילת הטיפול למשך לפחות שנתיים.

 

בין גורמי הסיכון שנבחנו, עישון זוהה כגורם הסיכון הבולט. הסיכון לשברים עלה בלמעלה מ-50% בנשים שעישנו בהווה או בעבר (יחס סיכון של 1.51). מנגד, החוקרים לא מצאו קשר בין נטילת PPI ובין הסיכון לשברים בנשים שלא עישנו מעולם.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי שימוש קבוע בתרופות ממשפחת PPI מלווה בסיכון מוגבר לשברי ירך בנשים לאחר-מנופאוזה, כאשר הסיכון הבולט ביותר תועד עם שימוש ארוך-טווח או עם היסטוריה של עישון.

 BMJ. Published online January 31, 2012

לידיעה במדסקייפ


מטה-אנליזה להערכת התועלת של פעילות גופנית בחולים ששרדו מחלות ממאירות (BMJ)

במאמר חדש שפורסם בכתב העת British Medical Journal מתארים חוקרים את תוצאות מטה-אנליזה של מחקרים להערכת ההשפעות של פעילות גופנית במבוגרים לאחר טיפולים כנגד מחלות ממאירות.

החוקרים ערכו חיפוש סיסטמי בספרות הרפואית, כולל PubMed וספריית Cochrane במטרה לזהות מחקרים אקראיים ומבוקרים שכללו מבוגרים שאובחנו עם ממאירויות והשלימו את הטיפול העיקרי (למעט טיפול הורמונאלי), תוך הערכת ההשפעות של פעילות גופנית על מדדי בריאות.

54 מחקרים ענו על הקריטריונים לסקירה, מהם 34 כללו לפחות תוצא אחד ונתונים מספקים לסקירה; אלו דיווחו על 48 תוצאים שונים. החוקרים מדווחים כי המחקרים בנשים עם סרטן שד הדגימו קשר בין פעילות גופנית ובין שיפור במדדי IGF-1 (Insulin-like Growth Factor), עייפות, דיכאון ואיכות חיים. כאשר שילבו את הממצאים ממחקרים אודות סוגי סרטן אחרים, הודגם שיפור משמעותי במדד מסת הגוף (BMI), משקל הגוף, צריכת חמצן מקסימאלית, תפוקת עוצמה מקסימאלית, מרחק הליכה בשש דקות, כוח אחיזה ביד ימין ואיכות חיים.

במאמר המלא החוקרים דנים במגבלות המחקר וממליצים לערוך מחקרים אקראיים ומבוקרים נוספים בחולים עם ממאירויות אחרות, למעט סרטן שד, במטרה לקבוע את התועלת של פעילות גופנית על מדדים אחרים.

 BMJ 2012; 344:e70


ירידה במשקל עשויה למנוע אי-נקיטת שתן בחולי סוכרת (J Urol)

מסקירה שיטתית  חדשה עולה כי ירידה במשקל עשויה להפחית את הסיכון לאי-נקיטת שתן בנשים בעלות עודף-משקל וסוכרת .

לדברי החוקרים, מספר מחקרים מצאו כי עם ירידה מונה במשקל הגוף חלה ירידה בסיכון לאי-נקיטת שתן בנשים בעלות עודף-משקל. סוכרת מסוג 2 הינו גורם סיכון נוסף לאי-נקיטת שתן, ללא תלות במשקל הגוף.

המחברים מדווחים כי במחקר אקראי שפורסם לאחרונה, נשים סוכרתיות בעלות עודף משקל שחולקו לקבוצת דיאטה ופעילות גופנית איבדו בממוצע 17 פאונד (7.7 קילוגרמים) ממשקל גופן במהלך שנה. במהלך השנה, 10.5% מהנשים בקבוצת הדיאטה עם פעילות גופנית פיתחו הופעה חדשה של אי-נקיטת שתן, זאת בהשוואה ל-14% מהנשים שלא ערכו שינויים באורחות החיים שלהן.

החוקרים כותבים כי יש לעודד נשים בעלות עודף משקל והשמנת-יתר וסוכרת מסוג 2 לרדת במשקל כאמצעי להפחתת הסיכון להתפתחות אי-נקיטת שתן.

הממצאים מבוססים על למעלה מ-2,700 נשים בגיל העמידה ונשים מבוגרות שלקחו חלק במחקר גדול יותר בנושא סוכרת.

מהממצאים עולה כי עם כל ירידה של שני פאונדים במשקל הגוף (0.9 ק"ג), חלה ירידה של 3% בסיכון להתפתחות אי-נקיטת שתן. מצד שני, ירידה במשקל לא הועילה לנשים שכבר סבלו מההפרעה במתן שתן.

 

החוקרים אינם יודעים להסביר מה הגורם האחראי לירידה בסיכון לאי-נקיטת שתן – לדוגמא, ייתכן כי הסיכון ירד הודות לפעילות הגופנית או לירידה במשקל הגוף.

J Urol 2012

לידיעה במדסקייפ

 

אנמיה משמעותית והסיכון לתמותה לאחר שבץ מוחי (International Stroke Conference)

ממחקר חדש עולה כי אנמיה חמורה במהלך אשפוז בבית החולים בשל שבץ מוחי איסכמי הינה גורם מנבא משמעותי יותר לתמותה לאחר שנה אחת מהיסטוריה של מחלת לב, ממאירות, או שבץ מוחי חמור. יתרה מזאת, נמצא קשר בין אנמיה מתונה ובין עליה בסיכון לתמותה בשנה הראשונה לאחר שבץ מוחי.

בעוד שמחקרים אחרים בחנו את הקשר בין גורמי סיכון אחרים ובין התמותה לאחר שבץ מוחי, לא ידוע רבות אודות התרומה של אנמיה.

מדגם המחקר כלל קרוב ל-4,000 גברים שאושפזו באבחנה של שבץ מוחי איסכמי. החוקרים סיווגו את ערכי המטוקריט לשש קטגוריות מבחינת חומרת האנמיה. החוקרים בחנו את הקשר בין חומרת האנמיה ותמותה במספר נקודות זמן: בזמן האשפוז, לאחר 30 ימים, לאחר 60 ימים ולאחר שנה אחת.  הם לקחו בחשבון מספר גורמים כולל גיל ומחלות רקע כמו מחלת לב, מחלת כליות, דלקת ריאות וממאירויות.

לאחר התקנון, החוקרים מצאו כי הסיכון לתמותה בכל נקודות הזמן היה גבוה פי 2.5-3.5 באלו עם אנמיה חמורה באופן מובהק סטטיסטי.

החוקרים מדווחים כי בחולים עם אנמיה חמורה מאוד (ערכי המטוקריט של 27% ומטה), נמצאו הסיכויים הגבוהים ביותר לתמותה באשפוז, עם עליה של פי 3.5 בסיכון לתמותה באשפוז, כאשר הסיכון המוגבר לתמותה נותר לאורך כל השנה הראשונה לאחר השבץ המוחי, אם כי בשיעור קטן יותר.

ממצאי המחקר מדגישים גם את חשיבות הניטור ההדוק אחר חולי שבץ מוחי עם אנמיה, בעיקר במקרים של אנמיה חמורה.

International Stroke Conference

 לידיעה במדסקייפ


שכיחות גבוהה של דום נשימה בשינה בחולים עם שבץ איסכמי (International Stroke Conference)

מתוצאות מחקר חדש עולה כי דום נשימה בשינה נפוצה בחולים לאחר שבץ מוחי, כאשר השכיחות גבוהה עוד יותר בחולים עם אוטם ללא סימנים קליניים או שינויים מיקרווסקולאריים כרוניים. 

מהמחקר עולה כי כאחד מכל עשרה חולי שבץ מוחי סובל מדום נשימה בשינה, ויתרה מזאת, דום נשימה נפוץ בלמעלה ממחצית מהחולים עם אוטמים ללא תסמינים קליניים ובלמעלה משליש מהחולים עם שינויים מיקרווסקולאריים כרוניים.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי דום נשימה בשינה הינה גורם סיכון ידוע לשבץ מוחי, אך מהממצאים עולה שכיחות גבוהה במיוחד של דום נשימה בשינה (91%) במדגם החולים עם שבץ מוחי חד.

מדגם המחקר כלל 56 חולים עם איסכמיה מוחית חדה שעברו הערכה לדום נשימה בשינה במהלך בדיקת שינה במסגרת אשפוז. דום נשימה הוגדרה בנוכחות AHI (Apnea-Hypopnea Index) של 5 ומעלה.

החוקרים ערכו בדיקת MRI (Magnetic Resonance Imaging) ו-CT (Computed Tomography) במטרה לקבוע נוכחות שבץ מוחי. שבץ מוחי שקט הוגדר במסגרת המחקר ככל נגע שהתאים לאוטם איסכמי ישן, ללא היסטוריה ידועה של חסר נוירולוגי. שינויים מיקרווסקולאריים כרוניים הוגדרו כשינויים דיפוזיים בחומר הלבן, שאינם נובעים מהפרעה נוירולוגית אחרת. אבחנת דום נשימה בשינה נקבעה ב-51 חולים (91%), כאשר אפניאה חמורה (שהוגדרה בנוכחות למעלה מ-30 אירועי אפניאה בשעת שינה) אובחנה ב-29% ואפניאה מתונה אובחנה ב-30% מהחולים. מדד AHI הממוצע עמד על 23.

 

מהמחקר עולה כי למעלה משליש מהחולים עם שינויים מיקרווסקולאריים כרוניים (38%) סבלו מדום נשימה חמור בשינה, ולמעלה ממחצית מהחולים (58%) עם אוטם מוחי שקט סבלו מאפניאה חמורה.

 

בחולים עם אוטם מוחי שקט או שינויים מיקרווסקולאריים כרוניים, ככל שדום הנשימה היה חמור יותר ו/או ככל שמדד AHI היה גבוה יותר, כך התוצאות היו שליליות יותר בעת השחרור (p=0.02). עם זאת, מדד AHI לא זוהה כגורם מנבא משמעותי של התוצאות התפקודיות לאחר 180 ימים (p=0.25).

International Stroke Conference

 לידיעה במדסקייפ


סגור חלון