Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 21/04/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

12/04/2012 בקיצור נמרץ - המחקרים הבולטים של המחצית הראשונה של מרץ 2012

האם יש הבדל בשכיחות מחלת עורקים היקפית בין גברים לנשים? (Circulation)

בהצהרה מדעית חדשה מטעם ה-American Heart Association מדגישים המומחים כי שכיחות מחלת עורקים היקפית גבוהה יותר בנשים, בהשוואה לגברים. מהעדויות בנושא עולה כי בניגוד למיתוס כי מדובר במחלה של גברים, למעשה שכיחותה גבוהה יותר בנשים.

לדברי המומחים, למרות שנערכו בעבר מחקרים אפידמיולוגים בנושא, לא היה ברור מהו היחס בין הגברים והנשים הסובלים ממחלת עורקים היקפית. הם מוסיפים כי למרות הפניות הרבות לטיפול רפואי בשל מחלת עורקים היקפית, עם שיעורי המקבילים לאלו של שבץ מוחי בנשים, רק 25% מהנשים מודעות לכך שהן סובלות ממחלת עורקים היקפית. יש לשפר את נושא זמינות המידע והסיכונים של המחלה באמצעות העצמת החולים, בליווי הדרכה טובה יותר של המטופלים כמו גם הדרכת הרופאים בנוגע לבדיקת ABI (Ankle Brachial Index), שלמרות שאינה קשה לביצוע, אינה מבוצעת בשכיחות מספקת.

המומחים כותבים כי בדומה להתקפי לב העשויים להופיע עם תסמינים לא-טיפוסיים בנשים, גם מחלת עורקים היקפית עשויה להתבטא בתסמינים חריגים בנשים. בנשים עם תלונות באזור הרגליים בזמן מאמץ יש להעלות אפשרות למחלת עורקים היקפית. התסמינים הקלאסיים כוללים התכווצויות ואי-נוחות באזור השרירים בזמן מאמץ. תסמינים לא-טיפוסיים כוללים כל אי-נוחות ברגליים או בקרסול, המופיעה בזמן מנוחה או פעילות גופנית, או שאינה מוגבלת לשריר.

בניגוד להתקדמות שחלה בטיפול במחלת לב כלילית בשנים האחרונות, עם ירידה דרמטית בשיעורי התמותה עקב אוטמים לבביים, לא חלה הצלחה דומה בתחום מחלת עורקים היקפית.

Circulation 2012


מה בין עישון ובין הסיכון למנופאוזה מוקדמת? (Menopause)

בכתב העת Menopause מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש מהן עולה כי עישון הינו גורם סיכון בלתי-תלוי למנופאוזה טבעית מוקדמת.

הגיל בעת מנופאוזה טבעית מוגדר לרוב כגיל הופעת הדימום הלדני האחרון ולאחר לא הופיעה עוד וסת במהלך 12 חודשים עוקבים. למרות שמחקרים רבים הציעו קשר בין עישון ובין הופעת מנופאוזה טבעית בגיל מוקדם, העדויות בנושא סותרות מאחר שחלק מהמחקרים דיווחו על תוצאות לא-עקביות או סותרות. במטרה לפתור את הנושא ולכמת את ההשפעה של עישון על מנופאוזה טבעית מוקדמת, החוקרים ערכו מטה-אנליזה של הנתונים הזמינים בנושא עישון ומנופאוזה מוקדמת.

לאחר חיפוש נרחב בספרות הרפואית, החוקרים זיהו 11 מחקרים מתאימים לסקירה. במחקרים אלו, הפנוטיפ של המשתתפות בחמישה מחקרים (מחקרים דיכוטומיים) סווג כמנופאוזה טבעית מוקדמת או מאוחרת והחוקרים חישבו את יחס הסיכויים להערכת ההשפעה של עישון על מנופאוזה טבעית מוקדמת. בששת המחקרים האחרים (מחקרים רציפים), חישבו החוקרים את הממוצע וסטיית התקן בנשים מעשנות ולא-מעשנות.

מהתוצאות עולה קשר משמעותי בין עישון ובין מנופאוזה טבעית מוקדמת, הן במחקרים דיכוטומיים והן במחקרים רציפים. מסך הנתונים בנושא עולה כי יחס הסיכויים הינו 0.74 (p<0.01) במחקרים דיכוטומיים. באשר למחקרים הרציפים, הממוצע המשוקלל (Weighted Mean Difference) של גודל ההשפעה המשוער עמד על 1.12- (p=0.04). לאחר תקנון להטרוגניות, חל שינוי קל בממצאים עם יחס סיכויים של 0.67 במחקרים דיכוטומיים (p<0.01) ובמחקרים רציפים הממוצע המשוקלל עמד על 0.90- (p=0.01).

החוקרים מסכמים וכותבים כי מהתוצאות עולה כי עישון הינו גורם בלתי-תלוי משמעותי למנופאוזה טבעית מוקדמת.

Menopause. 2012;19(2):126-132


ההשפעה של תרופות ממשפחת NSAID על רמות אסטרוגנים ואנדרוגנים בגברים

 (Clin Endocrinol)

מתוצאות מחקר חדש שפורסמו ב-Clinical Endocrinology עולה כי מתן טיפול בתרופות ממשפחת NSAID (Nonsteroidal Anti-Inflammatory Drugs) עשוי להביא לירידה ברמות אסטרוגנים ואנדרוגנים מסוימים בגברים שמנים ולא-פעילים.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מחקרים קודמים מצאו כי טיפול קבוע ב-NSAID עשוי להפחית את רמות אסטרוגן בנשים. עם זאת, לא נערכו מחקרים גדולים ומבוססי-אוכלוסייה להערכת הקשר בין NSAID ובין הורמונים בגברים. במחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון את הקשר בין מתן מרשם לטיפול ב-NSAID ורכישת התרופות ללא-מרשם רופא, ובין רמות אסטרוגנים ואנדרוגנים בגברים.

החוקרים ערכו סקר תצפיתי עם איסוף נתונים בין השנים 2002-2005. 1766 גברים סיפקו דגימות דם ונתונים אודות השימוש לאחרונה במשככי כאבים. החוקרים עקבו אחר רמות אנדרוגנים, אסטרוגנים, SHBG, LH ו-FSH.

מהתוצאות עולה כי אין קשר מובהק סטטיסטית בין תרופות ממשפחת NSAID שנמכרו עם מרשם רופא ותרופות שנמכרו ללא מרשם רופא ובין ההורמונים שנבחנו לאחר תקנון לערפלנים אפשריים. עם זאת, מניתוח מעמיק של הנתונים עולה קשר בין תכשירי NSAID הנמכרים עם מרשם רופא ובין ערכים נמוכים יותר של טסטוסטרון, אסטדריול ואסטרון בגברים שמנים וערכי טסטוסטרון ו-DHEA (Dehydroepianodrosterone) נמוכים יותר בגברים לא-פעילים.

החוקרים מסכמים וכותבים כי בעוד שהנתונים המובאים להלן אינם מספקים עדות משמעותית התומכת בקשר בין טיפול ב-NSAID ובין רמות ההורמונים בגברים, מתן טיפול ב-NSAID עשוי להפחית את רמות אסטרוגנים ואנדרוגנים מסוימים בגברים שמנים ולא-פעילים.

Clin Endocrinol. 2012;76(2):272-280


מה בין משקאות דיאטטיים ובין הסיכון להתקף לב או שבץ מוחי? (J Gen Intern Med)

משקאות דיאטטיים עשויים להשפיע לטובה על היקף המותניים, אך ממחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of General Internal Medicine עולה כי באלו הנוהגים לשתות משקאות אלו על-בסיס יומי קיים סיכון מוגבר להתקפי לב ואירועים מוחיים.

במסגרת המחקר עקבו החוקרים אחר קרוב ל-2,600 מבוגרים, במהלך כעשר שנים, ומצאו  כי באלו שנהגו לשתות משקאות דיאטטיים כל יום נרשמה עליה של 44% בסיכון להתקף לב או שבץ מוחי, בהשוואה לאלו שלא שתו משקאות דיאטטיים.

 

החוקרים מדגישים כי כמובן שהממצאים אינם מוכיחים כי המשקאות הדיאטטיים הם האשמים בקשר שזוהה. אלו הנוהגים לשתות משקאות דיאטטיים על-בסיס יומי לרוב שמנים יותר, עם גורמי סיכון רבים למחלות לב, דוגמת לחץ דם גבוה, סוכרת וערכי כולסטרול גבוהים. עם זאת, גם לאחר שהחוקרים לקחו בחשבון הבדלים בגורמים אלו, הם מצאו כי באלו שנהגו לשתות משקאות דיאטטיים כל יום נרשמה עליה של 44% בסיכון להתקף לב או שבץ מוחי.

 

הממצאים מבוססים על 2,564 מבוגרים בעיר ניו-יורק, בגיל ממוצע של 69 שנים בתחילת המחקר. במהלך עשר השנים שלאחר מכן, 591 גברים ונשים אובחנו עם התקף לב, שבץ מוחי, או הלכו לעולמם עקב מחלות לב וכלי דם. אלו כללו 31% מבין 163 המשתתפים שנהגו לשתות משקאות דיאטטיים כל יום בתחילת המחקר. מנגד, 22% מבין אלו ששתו משקאות דיאטטיים לעיתים רחוקות, או שלא שתו כלל משקאות דיאטטיים, אובחנו עם התקף לב או שבץ מוחי.

החוקרים לא זיהו סיכון מוגבר הקשור עם צריכת משקאות דיאטטיים בתדירות של פחות מפעם ביממה. כמו כן, לא נמצא קשר בין שתיית משקאות קלים רגילים ובין הסיכון להתקפי לב או שבץ מוחי.

במידה ומשקאות דיאטטיים תורמים באופן כלשהו לסיכון הבריאותי, קשה לקבוע באיזה מנגנון. יש מחקר בחולדות ממנו עולה כי ממתיקים מלאכותיים עשויים להביא בסופו של דבר להגברת צריכת המזון ועליה במשקל. אך לא ברור עדיין אם ממצאים אלו תקפים גם בבני אדם.

 

החוקרים אינם סבורים כי על-בסיס ממצאי המחקר יש לשנות את הרגלי ההתנהגות, ואין מקום להמליץ על שתיית משקאות קלים רגילים במקום זאת. הם קוראים לערוך מחקרים נוספים במטרה לאשר את הקשר בין משקאות דיאטטיים ובין הסיכון למחלות לב וכלי דם.

J Gen Intern Med 2012


הקשר בין חסך שינה ופרוטאינוריה (Am J Kidney Dis)

במאמר חדש שפורסם בכתב העת American Journal of Kidney Disease מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש מהן עולה קשר בין שינה במשך חמש שעות, או פחות, ובין פרוטאינוריה.

החוקרים מיפן כותבים כי ייתכן והארכת משך השינה תסייע בהפחתת פרוטאינוריה, שהינה בפני עצמה גורם סיכון מרכזי למחלת כליות כרונית. יתרה מזאת, החוקרים משערים כי שיפור השינה עשוי להביא לתועלת דומה לזו של ירידה במשקל והפסקת עישון בכל הנוגע להפחתת הסיכון למחלת כליות כרונית.

החוקרים בחנו נתונים אודות למעלה מ-6,800 עובדים בגילאי 20-65 שנים מאוניברסיטת אוסאקה, שפנו לבדיקה שנתית לפחות פעמיים בין אפריל 2006 ועד מרץ 2010. בתחילת המחקר, באף אחד מהנבדקים ערכי eGFR לא היו נמוכים מ-60 mL/min/1.73m2, הם לא סבלו מפרוטאינוריה ולא קיבלו טיפול למחלת כליות. משך השינה נקבע ע"י הצגת השאלה לנבדקים בכל ביקור שנתי. פרוטאינוריה נבחנה באמצעות בדיקת שתן ראשון של הבוקר שנאסף בבית והובא למרפאה. החוקרים בחנו את הנתונים באופן רטרוספקטיבי.

משך השינה הממוצע של המשתתפים במחקר עמד על 6 שעות בתחילת המחקר ו-550 משתתפים פיתחו פרוטאינוריה במהלך 2.5 שנות מעקב.

 

החוקרים מדווחים על עליה של פי 1.28 בסיכון לפרוטאינוריה בקרב משתתפים שדיווחו על שינה של 5 שעות, או פחות, במהלך הלילה (p=0.05) ועליה של פי 1.72 בסיכון באלו שישנו 4 שעות, או פחות (p=0.007). גיל צעיר, עישון סיגריות משמעותי, שרידי חלבון בשתן בתחילת המחקר, ערכי HbA1c גבוהים וטיפול נוכחי למחלות לב וכלי דם היו כולם קשורים עם פרוטאינוריה. בנשים נרשמה שכיחות גבוהה יותר של משך שינה קצר (p=0.03), וכך גם באלו עם מספר גבוה יותר של עובדי בריאות במשפחתם (p=0.001).

 

היתרונות המרכזיים של המחקר נובעים מהמספר הרב של משתתפים צעירים, קבוצות גיל עליהן כמעט ולא דווח במחקרים קודמים; הערכת משך השינה במהלך כל תקופת המחקר וניתוחים סטטיסטיים שלא כללו עובדים במשמרות לילה, עובדה העשויה להשפיע על משך השינה.

 

המנגנון בבסיס הקשר בין חסך שינה ובין פרוטאינוריה עדיין אינו ידוע, אך ייתכן כי הבסיס הינו תהליך דלקתי מערכתי, המוביל לפגיעה בתפקוד האנדותל בגל ומרולים והתפתחות אלבומינוריה.  החוקרים קוראים לערוך מחקרים נוספים בנושא.

 Am J Kidney Dis. 2012;59:325-326, 343-355


פרפור פרוזדורים מנבא הידרדרות קוגניטיבית (CMAJ)

מניתוח פוסט-הוק של הנתונים ממחקרי ONTARGET ו-TRANSCEND עולה קשר בין פרפור פרוזדורים ובין סיכון מוגבר להידרדרות קוגניטיבית ותפקודית, ללא תלות בנוכחות או היסטוריה של שבץ מוחי. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת CMAJ.

החוקרים כותבים כי מהממצאים עולה קשר בין פרפור פרוזדורים בתחילת המחקר , או במהלך תקופת מעקב קצרה של חמש שנים, ובין דמנציה חדשה, צורך בעזרה בביצוע פעילויות יומיומיות ואשפוז למוסדות לטיפול ארוך-טווח. מדובר באובדן תפקודי משמעותי, גם באלו ללא אירוע מוחי.

במסגרת ניתוח הנתונים משני המחקרים ביקשו החוקרים להעריך את הטיפול במעכבי ACE ו/או ARB להפחתת תמותה קרדיווסקולארית. החוקרים בחנו את התפקוד הקוגניטיבי של המשתתפים בתחילת המחקר ולאחר שנתיים וחמש שנים באמצעות מדד MMSE (Mini Mental State Examination) ומשתנים אחרים.

החוקרים ערכו ניתוח סטטיסטי תו תקנון לערפלנים עיקריים וקבעו את הקשר בין פרפור פרוזדורים ובין היעדים העיקריים: ירידה בשלוש נקודות, או יותר, במבחן מיני-מנטל, הופעת דמנציה, אובדן עצמאות בביצוע פעילויות יומיומיות ואשפוז למוסדות לטיפול ארוך-טווח.

בתחילת המחקר, 3.3% מהחולים סבלו מפרפור פרוזדורים, כאשר הפרעת הקצב התפתחה ב-2052 משתתפים נוספים (6.5%) במהלך חציון מעקב של 56 חודשים.

החוקרים מדווחים על קשר בין הידרדרות קוגניטיבית ובין דמנציה חדשה (יחס סיכון של 1.30), אובדן עצמאות בביצוע פעילויות יומיומיות (יחס סיכון של 1.35) ואשפוז במוסדות לטיפול ארוך-טווח (יחס סיכון של 1.53).

התוצאות היו עקביות במשתתפים עם או בלי שבץ מוחי או באלו שנטלו תרופות לטיפול ביתר לחץ דם. החוקרים מאמינים כי למרות שהממצאים דורשים מחקרים נוספים בנושא, הם תומכים בהכללת מדדים להערכת התפקוד הקוגניטיבי במסגרת מחקרים להערכת פרפור פרוזדורים.    

CMAJ 2012  

 לידיעה במדסקייפ


רוב הטיפולים המומלצים בהנחיות לטיפול באי-ספיקת לב מביאים להקטנת שיעורי התמותה לאחר שנתיים  Cardiovascular and Cerebrovascular Disease

במאמר חדש שפורסם בכתב העת Cardiovascular and Cerebrovascular Disease כותבים מומחים כי ההקפדה על מתן טיפול בהתאם להנחיות המומלצות לחולים עם אי-ספיקת לב מלווה בהפחתת הסיכון לתמותה לאחר שנתיים, כאשר הירידה הגדולה ביותר בתמותה נרשמה בחולים שטופלו ב-CRT (Cardiac Resynchronization Therapy) וחסמי ביתא.

החוקרים מצאו גם כי חלה ירידה אינקרמנטלית בתמותה עם כל טיפול נוסף המצוין בקווים המנחים, אם כי התועלת התייצבה לאחר שהחולה קיבל ארבעה או חמישה טיפולים.

במחקר IMPROVE-HF, שבעת הטיפולים המומלצים בהנחיות הקליניות לטיפול באי-ספיקת לב כללו מתן מעכבי ACE (Angiotensin Converting Enzyme) או ARB (Angiotensin Receptor Blocker), חסמי ביתא, אנטגוניסטים לאלדוסטרון, נוגדי-קרישה לפרפור פרוזדורים/רפרוף פרוזדורים, CRT עם קוצב לב או דפיברילטור, ICD (Implantable Cardioverter Defibrillator) והדרכת החולים בנוגע לאי-ספיקת לב.

החוקרים התעניינו בתועלת הקלינית הפרטנית, אך חשוב מכך, בתועלת הקלינית האינקרמנטלית של טיפולים אלו בתנאי העולם האמיתי. למרות שישנם מחקרים אקראיים שהוכיחו את התועלת של מתן טיפול במספר תרופות והתקנים, ידוע כי חולים הלוקחים חלק במחקרים קליניים הם לרוב צעירים יותר, עם מספר נמוך יותר של מחלות רקע, ומצויים במעקב הדוק.

 

בסקירה הנוכחית נכללו 1376 חולים עם אי-ספיקת לב שהלכו לעולמם (מקרים) בתוך 24 חודשים, ומולם 2752 חולי אי-ספיקת לב ששרדו מעבר לשנתיים (ביקורות). החוקרים ערכו ניתוח סטטיסטי במטרה לחשב את הסיכון לתמותה בעקבות אי-השלמת מתן טיפול מבוסס-ראיות לחולים המתאימים.

 

עם מתן שישה מבין שבעה טיפולים המומלצים לפי ההנחיות לחולי אי-ספיקת לב, חלה ירידה מובהקת סטטיסטית בסיכון לתמותה לאחר שנתיים. מתן חסמי ביתא ו-CRT לווה בירידה משמעותית בסיכון לתמותה (58% ו-56%, בהתאמה), בעוד שמאמצי הדרכה בנוגע לאי-ספיקת לב הביאו לירידה של 27% בשיעורי התמותה. עם זאת, מתן אנטגוניסטים לאלדוסטרון לא הפחית את הסיכון לתמותה לאחר 24 חודשים.

 

בנוסף, החוקרים מצאו תועלת אינקרמנטלית להוספת טיפולים לחולים אלו עם אי-ספיקת לב, כאשר התועלת התייצבה כאשר החולים טופלו בארבעה או חמישה טיפולים. לדוגמא, שילוב חסמי ביתא, מעכבי ACE או ARB, ICD והדרכת החולים בנוגע לאי-ספיקת לב בתחילת המחקר, הביא לירידה של 81% בסיכון לתמותה לאחר שנתיים.

 

באשר להיקף ההשפעה עם שילוב הטיפולים השונים לאי-ספיקת לב, החוקרים כותבים כי הממצאים מחזקים את חשיבות ההקפדה על ההנחיות הקליניות, וכותבים כי אין מקום אחר בתחום מחלות לב וכלי דם בו ניתן להביא לירידה אינקרמנטלית בטווח של 80-90%.

 J Am Heart Assoc Cardiovasc Cerebrovasc Dis

 


חסרים נתונים ארוכי-טווח אודות הבטיחות והיעילות של ניתוחי החלפת ברך (Lancet)

ניתוח החלפת ברך הינו סיפור הצלחה של הרפואה המודרנית, עם זאת, אין מידע רב אודות תוצאות הטיפול בחולים או היעילות של שתלים שונים, ואין הסכמה בנוגע להתוויות המדויקות לפרוצדורה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Lancet.

 

החוקרים כותבים כי מנתחים נדרשים לקבלת החלטות טובה יותר כאשר יותר ויותר מועמדים להחלפת מפרק הברך הם מתחת לגיל 55 שנים – קבוצה עם שיעור גבוה יותר של ניתוחים חוזרים או ניתוחי מעקב. סוגיה נוספת נוגעת לכך שחלק מהחולים עוברים את הפרוצדורה למרות יכולת תפקודית טובה וכאב קל בלבד לפני כן.

 

המאמר מבוסס על סקירה ספרותית עד שנת 1970, וזהו המאמר השני בתקופה האחרונה המעלה ספקות בנוגע לעדויות לבטיחות ויעילות שתלי מפרקים.

 

החוקרים כותבים כי מספר ניתוחי החלפת ברך בארצות הברית עלה מ-31.2 ל-100,000 לשנות-אדם בתקופה שבין 1971-1976 ל-220.9 ל-100,000 שנות-אדם בשנת 2008, עם סך כולל של למעלה מ-650,000 פרוצדורות באותה שנה. החוקרים מנבאים כי הדרישה להחלפת ברך תמשיך לגדול במדינות מפותחות, לאור הזדקנות האוכלוסייה ועליה בשיעורי השמנה, המביאות לעליה בשיעורי אוסטיאוארתריטיס, ההתוויה הקלינית המרכזית לניתוח.

 

לא קיים קונצנזוס ברור בנוגע להתוויות המדויקות לפרוצדורה, בעיקר חומרת התסמינים לפני הניתוח, השמנה וגיל החולים. החוקרים מציינים כי הוקם צוות משימה מטעם ה-Osteoarthritis Research Society International וארגון ראומטולוגים שמצא כי כאב, תפקוד וחומרה הדמייתית אינם קשורים בהמלצות מנתחים להחלפת מפרק.

 

גם הנתונים אודות הבטיחות והתועלת של ניתוחי החלפת ברך אינם ברורים. מרבית המאמרים בנושא תוצאות הטיפול מבוססים על תוצאות מרכז יחיד או סדרת מקרים. חלק גדולים מהדיווחים התמקדו בתוצאות של מנתח אחד שפיתח את השתל, ולכן צפויים להטיות וניגוד אינטרסים אפשרי.

התוצא העיקרי שנבחן היה שיעור הניתוחים החוזרים בשל סיבוכים. התרופפות א-ספטית, לרוב עקב שחיקה של השתל, הינה הסיבה הנפוצה ביותר לניתוח רביזיה ומהווה חשש בעיקר בחולים צעירים ופעילים. הסיבה השנייה בשכיחותה היא זיהום. גורמים מג'וריים אחרים כוללים כאב לאחר ניתוח, אי-יציבות ונוקשות.

נתוני התוצאות מחולקים לניתוחי החלפה מלאה של מפרק הברך או החלפה חלקית של המפרק. המנתחים והחולים יבחרו לעיתים בהחלפה חלקית, שכן מדובר בניתוח פחות נרחב, עם סיכון נמוך יותר לזיהומים, כאשר הם מודעים לאפשרות שיידרשו להשלים ניתוח החלפה מלאה של המפרק. עם זאת, החלפה חלקית כרוכה בסיכון גבוה יותר לניתוח רביזיה.

החוקרים קוראים להמשיך במאמצים להקים מאגרים ארציים לניטור התוצאות ארוכות הטווח של ניתוחי החלפת מפרק הברך, וכן שימוש ברשומות אלקטרוניות לתיעוד. ללא נתונים באיכות גבוהה, ללא הטיה ומידע מהימן, מנתחים אינם יכולים לקבל החלטה מודעת באשר לאופן השגת התוצאות הטובות ביותר בכל מקרה.

מעבר להמלצה על בחירה טובה יותר של החולים ודיווח טוב יותר על התוצאות, בעיקר בנוגע להתקני השתל, החוקרים קוראים גם לגישות חדשות לטיפול באוסטיאוארתריטיס בשלב מוקדם בחולים צעירים יותר, בתקווה למנוע את הצורך בניתוח מג'ורי.

 

למרות ההשגות בנושא, החוקרים מכירים בכך שמדובר באחת הדוגמאות המוצלחות ביותר לניתוח חדשני, שהביא לשיפור משמעותי באיכות החיים בחולים עם מחלות מפרקים.

 Lancet. Published online March 6, 2012

 

התועלת של פעילות גופנית ומנוחה בחולים עם כאב גב (BMC Medicine)

פעילות גופנית אינה תמיד הטיפול הטוב ביותר כנגד כאבי גב תחתון. ממחקר אקראי חדש עולה כי אין הבדל בכאב, מוגבלות, או במצב הבריאותי הכללי של חולים עם כאבי גב תחתון ושינויים אוסטיאוארתריטיים (Modic Changes) – בצקת או ניוון שומני של הלוחית בחולה – שהקפידו על משטר אימונים ואלו שאימצו שגרה של מנוחה והפחתת עומס.

מדגם המחקר כלל 100 מבוגרים עם כאב גב תחתון ממושך (לפחות 3 בסולם של 11 נקודות) ועדות לשינויים בבדיקות הדמיה בתהודה מגנטית, עם מעורבות מעבר ללוחית ואל תוך גוף החוליה. החולים הופנו מהרופא המטפל וסבלו מתסמינים במשך 2-12 חודשים. הם חולקו לקבוצת מנוחה או פעילות גופנית.

חולים שחולקו למנוחה קיבלו הנחיות להימנע מפעילות גופנית מאומצת ולנוח עם שכיבה במשך שעה, פעמיים ביום. הם גם קיבלו חגורה מותנית גמישה לפי הצורך, במשך עד ארבע שעות ביום. לאחר עשרה שבועות, הם הגדילו בהדרגה את הפעילות הגופנית שלהם. משך ההתערבות נועד לאפשר זמן להחלמה של מיקרו-שברים.

המשתתפים בקבוצת הפעילות הגופנית ביצעו תרגילים תחת השגחה במשך שעה אחת, פעם בשבוע, למשך עשרה שבועות. המשטר כלל תרגילים לייצוב השרירים בגב התחתון ובבטן, תרגילים לאי-יציבות תנוחתית וכושר גופני קל. לחולים ניתנה המלצה להקפיד על אותם תרגילים בביתם, 3 פעמים בשבוע, ולשמור על רמת פעילות נורמאלית.

 

כל המשתתפים השלימו שאלונים בתחילת המחקר, לאחר עשרה שבועות ושנה אחת. החוקרים העריכו את רמת הכאב באמצעות סולם מספרי להערכת כאבי גב, שנע בין 0-10; מוגבלות נבחנה על-סמך שאלון Roland Morris Disability Questionnaire עם מדדים שנעו בין 0-23; מצב בריאותי כללי נקבע על-סמך EuroQol, וכן הערכה כללית ודיכאון. החולים דיווחו גם על כל בעיית גב או ימי מחלה.

 

המחקר כלל נתונים אודות 87 חולים לאחר עשרה שבועות ו-96 חולים בתום המחקר.

לאחר הטיפול, רמת הכאב הממוצעת לפי הסולם המספרי (NRS או Numerical Rating Scale) עמדה על 5.0 עם מנוחה לעומת 4.5 עם פעילות גופנית (הבדל מתוקנן של 0.07-, P=0.9). לאחר שנה אחת, המדדים עמדו על 4.8 עם מנוחה ו-4.3 עם פעילות גופנית (p=0.5).

 

באשר למוגבלות, מדדי NRS לאחר הטיפול עמדו על 11.0 עם מנוחה ו-11.1 עם פעילות גופנית (P=0.5) ולאחר שנה אחת, המדדים היו זהים ועמדו על 10.7 בשתי הקבוצות (p=0.3).

 

מהמחקר לא עולה הבדל מובהק במדדי המצב הבריאותי הכללי. כמו כן, לא דווח על בעיות חמורות או תופעות לוואי.

 

לדברי החוקרים, ממצאי המחקר לא הוסיפו מידע חדש לנתונים הידועים בנוגע לאתיולוגיה של Modic Changes, ידוע כי מדובר בחלק מתהליך ניווני, אך עדיין לא ידוע מה גורם להם.

 

לסיכום, מתוצאות המחקר עולה כי עם מנוחה חל שיפור שהיה דומה לזה שתואר עם טיפול פעיל יותר, וזאת בניגוד לסברה כי פעילות גופנית הינה "מדד הזהב" בחולים עם כאב גב תחתון ושינויים אוסטיאוארתריטיים. אין המשמעות כי על חולים עם שינויים אלו להימנע מפעילות גופנית, אך על הרופאים המטפלים לנקוט משנה זהירות; כאשר החולים חוזרים וטוענים כי טיפול זה לא סייע למצבם, ייתכן כי טיפול זה פשוט אינו יעיל מאוד בקבוצת חולים זו.

 BMC Medicine. 2012. Published online February 29, 2012

 

סגור חלון