Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 18/07/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

29/04/2012 בקיצור נמרץ - המחקרים הבולטים של המחצית השניה של מרץ 2012

 

אחד מכל חמישים חולים עם יתר לחץ דם צפוי ליתר לחץ דם עמיד לטיפול (Circulation)

מחקר חדש מספק את ההערכה הטובה ביותר עד כה בנוגע לשיעור החולים עם אבחנה חדשה של לחץ דם גבוה הצפויים לפתח בהמשך יתר לחץ דם עמיד לטיפול – המוגדר כיתר לחץ דם שאינו מאוזן למרות טיפול בשלוש תרופות להורדת לחץ דם, או יותר. לאחר החוקרים לא כללו את החולים עם חוסר-היענות לטיפול, הם מצאו כי אחד מכל חמישים חולים, או כ-2%, פיתחו יתר לחץ דם עמיד לטיפול בתוך 18 חודשים.

החוקרים מסבירים כי חולים עם יתר לחץ דם עמיד לטיפול מצויים בסיכון גבוה יותר לסיבוכים קרדיווסקולאריים, כולל תמותה, אוטם לבבי, אי-ספיקת לב, שבץ מוחי, או מחלת כליות כרונית. המשמעות היא כי זיהוי חולים אלו וזיהוי אמצעים להפחתת הסיכון חשובים בשיפור הפרוגנוזה של החולים.

במסגרת המחקר העריכו החוקרים את ההיארעות של יתר לחץ דם עמיד לטיפול, בהתאם להגדרת ה-AHA בחולים לא-מאושפזים עם אבחנה חדשה של יתר לחץ דם.

המחקר הרטרוספקטיבי כלל חולים שהחלו בטיפול תרופתי ליל"ד בין השנים 2002-2006. מבין 205,750 חולים עם היארעות יתר לחץ דם, 1.9% פיתחו יתר לחץ דם עמיד לטיפול בתוך חציון של 1.5 שנים מהטיפול הראשוני, או 0.7 מקרים ל-100 שנות-אדם.

בקבוצה זו תועדה שכיחות גבוהה יותר של גברים וגיל מתקדם, עם שיעור גבוה יותר של סוכרת, בהשוואה לחולים ללא יתר לחץ דם עמיד לטיפול. במהלך חציון מעקב של 3.8 שנים, שיעור האירועים הקרדיווסקולאריים היה גבוה יותר משמעותית באלו עם יתר לחץ דם עמיד לטיפול (p<0.001).

לאחר תקנון למאפיינים הקליניים ומאפייני החולים, נמצא קשר בין יתר לחץ דם עמיד לטיפול ובין עליה של כ-50% בסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים (HR = 1.47).

 

החוקרים כותבים כי המחקר מספק לרופאים המטפלים את אחת ההערכות הראשונות בנוגע לשיעור החולים עם אבחנה חדשה של יתר לחץ דם, המפתחים בהמשך יתר לחץ דם עמיד לטיפול תרופתי.

ישנה חשיבות רבה לעובדה שהסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים הרבה יותר גבוה בחולים עם יתר לחץ דם עמיד לטיפול תרופתי, מאחר וזהו המחקר הראשון שבחן את התוצאות על-סמך הערכה של מדגם גדול של חולים עם יתר לחץ דם מוגדר היטב. עלתה אפשרות כי ייתכן והדבר נובע מעודף אלדוסטרון, אך השערה זו דורשת מחקרים נוספים בנושא. במחקר הנוכחי לא ניתן היה לבחון את הנושא, כאשר השימוש באנטגוניסטים לאלדוסטרון היה נמוך מאוד.

Circulation 2012

לידיעה במדסקייפ


שתיית משקה ממותק אחד ביום קשורה לסיכון מוגבר של 20% למחלת לב כלילית ( Circulation)

שתייה של משקה ממותק אחד ביום קשורה לסיכון מוגבר  למחלת לב כלילית (CHD), וסיכון מוגבר גם להפרעות ליפידים, גורמים אינפלמטוריים ולפטין. כך עולה ממחקר חדש המתפרסם בCirculation-  .

ע"פ המחקר גם כמות מועטה של צריכת משקה מסוכר, למשל כוס משקה אחד ביום, קשורה באופן מובהק לסיכון מוגבר ל-CHD של 20% , וזאת לאחר ביצוע התאמות לגורמי סיכון קרדיולוגים אחרים.

החוקרים לא מצאו קשר של סיכון מוגבר ל-CHD לשתיית משקאות דיאט. עם זאת הם מציינים שצריכת משקאות דיאט כן נמצאה קשורה לעלייה במשקל ומחלות מטבוליות במחקרים קודמים ולכן משאירים את נושא משקאות הדיאט בסימן שאלה.  החוקרים ממליצים על שתיית מיים, קפה או תה. מיצי פרות מומלצים פחות בגלל שהם מכילים סוכר אך במידה ומוהלים אותם עם מיים הם מהווים חלופה עדיפה על משקה ממותק.

במחקרם, המחברים ניתחו את הקשר בין צריכה מצטברת של סוכר הנמצא במשקאות ממותקים ודיאט עם אירועים פטאליים ולא פטאליים של אוטם שריר הלב (MI) בקרב 42,883 גברים במקצועות הבריאות. המעקב החל ב-1986 ומידי שנתיים עד סוף 2008, כשבמהלכו המשתתפים ענו על שאלוני תזונה והרגלי בריאות אחרים. נלקחו במהלך המעקב גם בדיקות דם.  נמצאו בסה"כ 3,683 מקרים של CHD במשך 22 שנות מעקב. נמצא שאלו שהיו ברבעון העליון של צריכת משקאות ממותקים היו בסיכון מובהק (p<0.01) גבוה יותר של 20% ל-CHD בהשוואה לאלו שהיו ברביעון הנמוך, לאחר התאמות של גיל, עישון, פעילות גופנית, צריכת אלכוהול, שימוש במולטיויטמינים, הסטוריה משפחתית, איכות התזונה, צריכת קלוריות, BMI , שינויים במשקל וביצוע דיאטות.  

לגבי צרכני של משקאות דיאט יחס הסיכון ברביעון הגבוה היה 1.02 בהשוואה לרביעון הנמוך וללא הבדל מובהק סטטיסטי.

צריכת משקאות ממותקים נמצאה גם קשורה לרמות גבוהות של טריגליצירידים, CRP , כולסטרול LDL ומאידך רמות נמוכות של HDL כולסטרול.

המחברים מציינים שבאופן פרדוקסלי אחד המרכיבים החשובים במשקאות הסודה הוא סירופ פרוקטוז תירס שמחירו מסובסד בארה"ב, מה שגורם לכך שמחיר המשקאות הממותקים זול באופן "מגוחך", מה שתורם לצריכה הגבוהה של משקאות אלה. לדעתם, על רופאים להסביר למטופליהם על הסיכון הכרוך במשקאות אלה, ובעיקר למטופלים שנמצאים כבר ממילא בסיכון מוגבר, ולהמליץ להם להפחית או להפסיק לחלוטין צריכת משקאות אלה.

Circulation 2012; DOI: 10.1161/CIRCULATIONAHA


סיכון מוגבר לפרפור פרוזדורים ושבץ מוחי בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית (BMJ)

חוקרים מדנמרק מדווחים בעקבות תוצאות מחקר חדש כי בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית חלה עליה של 40% בסיכון לפרפור פרוזדורים ועליה של 30% בסיכון לשבץ מוחי, בהשוואה לאלו שאינם סובלים ממחלת המפרקים הכרונית. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת British Medical Journal.

החוקרים התבססו על מספר מאגרים ארציים לאיסוף מידע אודות אבחנות רפואיות וטיפולים תרופתיים לכל התושבים בדנמרק. מתוך אוכלוסיה כוללת של 4.3 מיליון אנשים, כ-18,000 אובחנו עם דלקת מפרקים שגרונית, עם שכיחות גבוהה יותר של נשים (כ-70%), וגיל ממוצע בעת הופעת המחלה של 59.2 שנים.

במהלך תקופה של 13 שנים, כ-165,000 חולים, כולל 718 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, אובחנו עם שבץ מוחי וכ-156,000 חולים, כולל 774 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, אובחנו עם פרפור פרוזדורים.

שיעור אירועי פרפור פרוזדורים המתוקן לגיל ומין עמד על 8.2 ל-1000 שנות-אדם בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית ועל 6.0 ל-1000 שנות-אדם באוכלוסיה הכללית, כלומר, היארעות פרפור פרוזדורים הייתה גבוהה ב-40% בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית. נשים היו בסיכון יחסי מעט גבוה יותר מגברים. הסיכון האבסולוטי המיוחס לדלקת מפרקים שגרונית נע בין 25% בחולים המבוגרים ל-70% בחולים הצעירים יותר. משמעות התוצאות היא כי צפוי מקרה אחד של פרפור פרוזדורים עבור כל 12 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית, המצויים במעקב במשך עשר שנים לאחר האבחנה.

באשר לשבץ מוחי, השיעור עמד על 7.6 ל-1000 שנות-אדם בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית ו-5.7 ל-1000 שנות אדם באוכלוסיה הכללית, עם עליה כוללת של 30% בסיכון. שוב, הסיכון היחסי היה הגבוה ביותר בקבוצות הגיל הצעירות, אך ההבדל האבסולוטי בשיעורי ההיארעות עלה עם הגיל.

 

החוקרים טוענים כי ממצאי המחקר רומזים לכך שאכן מחלת המפרקים עשויה להביא לעליה בסיכון לפרפור פרוזדורים. הממצאים גם מאשרים את החשיבות של תהליכים דלקתיים בהתפתחות פרפור פרוזדורים ולכן ייתכן ויש מקום לטיפול נוגד-דלקת להקלה לא רק על מחלת המפרקים אלא גם להפחתת הצורך בתרופות בעלות סיבוכים קרדיווסקולאריים.

 

עם זאת, החוקרים מציינים כי המספר האבסולוטי של חולים עם דלקת מפרקים שפיתחו פרפור פרוזדורים במחקר היה נמוך מאוד בקרב אלו שהיו מתחת לגיל 50.

 

לאור הממצאים, החוקרים ממליצים לכלול בבדיקה השנתית השגרתית של חולים עם דלקת מפרקים שגרונית גם בדיקות סקר לפרפור פרוזדורים. הם מציינים כי היו דיווחים סותרים בנוגע לסיכון לשבץ מוחי בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית, וכי למרות שמחקרים קודמים הוכיחו כי חולים אלו בסיכון מוגבר לאוטם לבבי, זהו המחקר הראשון להערכת הסיכון לפרפור פרוזדורים.

BMJ. Published online March 8, 2012

 


טיפול התנהגותי מביא להקלה בגלי חום (Menopause)

מספר מפגשי טיפול התנהגותי עשויים להקל על חלק מהנשים הסובלות מגלי חום לאחר מנופאוזה, כך מדווחים חוקרים במאמר חדש שפורסם בכתב העת Menopause.

במסגרת המחקר בחנו החוקרים את ההשפעות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ב-140 נשים. לאחר שישה שבועות, למעלה משני-שליש מהנשים שלקחו חלק בקבוצות טיפול או בטיפול-עצמי דיווחו על שיפור קליני משמעותי. לדברי החוקרים, ההפרעה הנובעת מגלי חום והזעות לילה לתפקוד היומיומי הייתה קטנה בהרבה.

למחקרם גייסו החוקרים נשים שסבלו מגלי חום ברמה מטרידה והזעות לילה לפחות עשר פעמים בשבוע, במשך חודש ומעלה.

הנשים חולקו באקראי לטיפול קבוצתי, גרסת טיפול-עצמי או קבוצת ביקורת שלא קיבלה טיפול. טיפול קבוצתי כלל ארבעה מפגשים במהלך חודש. טיפול לעזרה-עצמית לא היה עצמאי לחלוטין; הנשים לקחו חלק במפגש אחד ובשיחה טלפונית עם פסיכולוג שהדריך אותן בטיפול. פרט לכך, הם קיבלו ספר ודיסק להדרכה בנוגע לדרכים להתמודדות עם גלי חום.

לאחר שישה שבועות, 65% מהנשים שלקחו חלק בטיפול קבוצתי דיווחו על ירידה משמעותית ברמת המטרד הנובעת מתסמיני גלי חום. הטבה תוארה גם ב-73% מהנשים בקבוצת העזרה-העצמית – אך רק ב-21% מהנשים שלא קיבלו כל טיפול.

התועלת הייתה ברורה גם לאחר שישה חודשים – אם כי עד אז חל שיפור בשליש מהנשים בקבוצת הביקורת.

באשר למספרים בפועל, נשים בקבוצות הטיפול דיווחו על הקלה בגלי חום, אך נשים בקבוצת הביקורת דיווחו על הקלה דומה. נראה כי התועלת נבעה משינויים באופן בו הנשים התייחסו לתסמינים. הנשים דיווחו כי הן עדויות סובלות מגלי חום, אך לא שמו לב לכך, וחשו בטוחות יותר ביכולתן להתמודד עם ההפרעה.

 Menopause 2012

 

טיפול באינסולין אינו מעלה את הסיכון לאירועים וסקולאריים בחולי סוכרת מסוג 2 (Pharmacoepidemiol Drug Saf)

הוספת אינסולין למשטר הטיפול בחולים עם סוכרת מסוג 2 אינה מביאה לעליה משמעותית בשיעורי ההיארעות של אירועים וסקולאריים, כך עולה ממחקר חדש שכלל כ-15,000 משתתפים. החוקרים מדווחים כי כל הבדל הקיים באירועים וסקולאריים בין שתי הקבוצות נובע ככל הנראה מההבדלים בין חולים המקבלים טיפול באינסולין לאחר טיפול ב-1-2 תרופות פומיות ובין חולים המקבלים טיפול נוסף בתרופה פומית להורדת רמות הסוכר בדם.

לדברי החוקרים, זהו המחקר הראשון מסוגו שערך השוואה בין שיעורי התחלואה הקרדיווסקולארית לאחר הגברת הטיפול כנגד סוכרת מסוג 2.

החוקרים עקבו אחר החולים במשך תקופה ממוצעת של 3.5 שנים. הם ערכו ניתוח ITT (Intent-To-Treat) וכללו את כל התוצאים לאחר הגברת הטיפול.

למרות שלא זוהו מקרים רבים בהם הותחל טיפול באינסולין לאחר טיפול בתרופה פומית אחת, טיפול באינסולין ניתן לעיתים קרובות יותר כחלופה להוספת תרופה פומית נוספת לטיפול פומי כפול או משולש. החוקרים ניתחו את התוצאות אודות קרוב ל-15,000 חולים בהם הוגבר הטיפול מתרופה פומית אחת (ב-9% מהמקרים הוסף טיפול באינסולין), ב-7,231 ניתן טיפול באינסולין לחולים שטופלו בשתי תרופות פומיות (ב-41% מהמקרים הוסף טיפול באינסולין) וב-978 חולים הטיפול באינסולין הוסף לטיפול פומי בשלוש תרופות (ב-90% מהמקרים הוסף טיפול באינסולין).

החוקרים בחנו את שיעורי התמותה מכל-סיבה כמדד המעיד על תמותה קרדיווסקולארית, במטרה להימנע מרשומות לא-מלאות או לא-מדויקות של הגורמים לתמותה. הם חישבו את יחס הסיכון הלא-מתוקן לסיבוכים מיקרווסקולאריים ומצאו כי עמד על 0.53 (עם טיפול בסיסי בתרופה פומית אחת), 0.85 (עם טיפול בסיסי בשתי תרופות פומיות) ו-1.07 (עם טיפול בסיסי בשלוש תרופות פומיות). לאחר תקנון לפי גיל, מין, משך סוכרת, שנת הגברת משטר הטיפול, מדד מסת גוף, רמות HbA1c בתחילת המחקר וטיפול פומי, לא תואר הבדל בסיכון למחלה מיקרווסקולארית.

 

החוקרים מדווחים כי למרות הירידה הממוצעת בערכי HbA1c לאורך 14 החודשים לאחר הגברת הטיפול בכל קבוצות הטיפול, הערך הממוצע של HbA1c לא ירד מעולם מתחת ליעד המטרה של 7.5% באף אחת מהקבוצות בכל שלב.

 

החוקרים לא העריכו את שכיחות אירועי היפוגליקמיה מאחר שאלו אינם מדווחים באופן מהימן לרופא המטפל, ולכן אין נתונים מלאים בנושא.

 

בכל הקבוצות נרשמה עליה ממוצעת במשקל הגוף עם התאמת הטיפול. החוקרים מציינים כי חלה עליה גדולה יותר משמעותית במשקל הגוף עם התחלת טיפול באינסולין מטיפול בסיסי בתרופה פומית אחת.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולי סוכרת המטופלים בשתיים או שלוש תרופות פומיות, הוספת טיפול באינסולין, במקום מתן תרופה פומית נוספת להורדת רמות הסוכר בדם, לא הביאה לעליה משמעותית בהיארעות אירועים וסקולאריים.

Pharmacoepidemiol Drug Saf. Published online January 23, 2012


כיצד הרגלי החיים של הרופאים משפיעים על ההמלצות שהם נותנים למטופליהם? (מתוך כנס EPI|NPAM)

רופאים המקפידים על אורח חיים בריא יותר, הכולל פעילות גופנית והעדר עישון, נוטים יותר להמליץ על הרגלים אלו למטופליהם הסובלים מיתר לחץ דם, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכנס EPI|NPAM (Epidemiology and Prevention/Nutrition, Physical Activity and Metabolism).

לדברי החוקרים, במידה והרופאים מקפידים על הרגלים בריאים, הם נוטים יותר להעביר למטופליהם את עיקרי ההמלצות.

המחקר התבסס על סקר שנשלח ל-1000 רופאי משפחה, עם מאות שאלות בנוגע לאורח החיים שלהם והעצות שנותנים למטופליהם. הרופאים נשאלו אם עישנו ובאיזו תדירות אכלו פירות וירקות ועסקו בפעילות גופנית. בנוסף, הם נשאלו בנוגע לעצות שניתנו לחולים עם יתר לחץ דם באשר לחמש המלצות הנוגעות לאורח החיים שהוזכרו בהנחיות JNC-7 לטיפול ביתר לחץ דם.

מהתוצאות עולה כי 4% מהרופאים דיווחו כי נהגו לעשן, 38% אכלו לפחות חמש כוסות של פירות וירקות חמישה ימים בשבוע, או יותר, ו-27% הקפידו על פעילות גופנית חמש פעמים בשבוע, או יותר.

בסה"כ, 66.5% מהרופאים דיווחו כי העבירו את כל חמש ההמלצות לשינוי אורחות החיים למטופליהם. 92% דיווחו כי עודדו את המטופלים להקפיד על תזונה נכונה; 96% טענו כי המליצו על הפחתת צריכת מלח; 95% ייעצו בנוגע למשקל הגוף; 75% העבירו המלצות הנוגעות להגבלת צריכת אלכוהול ו-94% המליצו על פעילות גופנית.

החוקרים מדווחים כי תוארה נטייה גדולה יותר להעברת כל חמש ההמלצות בקרב רופאים בגילאי 40-49 שנים. בנוסף, באלו הסיכוי למתן המלצות בנוגע להתערבויות אלו היה גבוה כפליים בקרב רופאים שעסקו בפעילות גופנית לפחות פעם בשבוע או לא עישנו באופן פעיל.

 

מהתוצאות עולה קורלציה בין היקף ההמלצות בנוגע לאורח חיים בריא שניתן לחולים ובין רמת הפעילות הגופנית שביצע הרופא שנתן את ההמלצה.

בנוסף, 45% מהרופאים שעישנו העבירו את כל חמש ההמלצות בנוגע לאורח חיים למטופליהם, זאת בהשוואה ל-55% מאלו שלא עישנו. אולם, רק 4% מהרופאים שנשאלו הודו כי הם נהגו לעשן והחוקרים מוסרים כי מדובר בשיעור נמוך מאוד, וייתכן כי הרופאים שנשאלו שעישנו מעט ומבינים את השלכות העישון, לא הודו בכך שהם מעשנים.

 מתוך כנס EPI|NPAM

 לידיעה במדסקייפ


טיפול באספירין מפחית את שיעורי התמותה עקב מחלות ממאירות ואת הסיכון לגרורות מרוחקות (Lancet)

מעדויות משלושה מחקרים עולה כי טיפול באספירין עשוי להפחית את הסיכון לתמותה על-רקע מחלות ממאירות ועשוי להפחית או למנוע את הסיכון לגרורות מרוחקות.

במחקר הראשון, שפורסם בכתב העת Lancet, ערכו החוקרים השוואה בין טיפול יומי באספירין ובין אי-מתן טיפול למניעת אירועים וסקולאריים ומצאו כי טיפול באספירין הפחית את הסיכון לתמותה לא-וסקולארית בכל 51 המחקרים שנבחנו (1021 לעומת 1173 מקרי תמותה; יחס סיכויים של 0.88, p=0.003). כאשר החוקרים בחנו את הנתונים מ-34 מחקרים (קרוב ל-70,000 חולים) שיעורי התמותה עקב מחלות ממאירות היו נמוכים יותר בקרב מטופלים באספירין, בהשוואה לקבוצת הביקורת (562 לעומת 664 מקרי תמותה, יחס סיכויים של 0.85, p=0.008).

החוקרים מציינים כי למרות שהירידה בסיכון לאירועים וסקולאריים שתוארה במחקרים אלו, תוארה גם עליה בסיכון לדימומים מג'וריים, עם ירידה בסיכונים אלו עם הזמן, כך שבסופו של דבר נותר רק סיכון מופחת לממאירות לאחר שלוש שנים.

לאור השיעורים הנמוכים מאוד של אירועים וסקולאריים במחקרים שפורסמו לאחרונה בנושא אספירין כמניעה ראשונית, מניעת מחלות ממאירות עשויה להיות סיבה עיקרית למתן טיפול באספירין בתנאים אלו.

במחקר השני, שפורסם גם הוא בכתב העת Lancet, החוקרים בחנו את הנתונים מחמישה מחקרים אקראיים שבחנו את הטיפול היומי באספירין (75 מ"ג ומעלה) למניעת אירועים וסקולאריים בבריטניה. מדגם המחקר כלל כ-17,000 משתתפים, 987 מהם עם אבחנה חדשה של ממאירות סולידית במהלך 6.5 שנות מעקב.

טיפול באספירין הפחית את הסיכון לממאירות עם גרורות מרוחקות (יחס סיכון של 0.64, p=0.001). חלה ירידה של 36% בסיכון לממאירויות עם גרורות מרוחקות, עם ירידה של 46% בסיכון לאדנוקרצינומה (p=0.0007).

בחולים עם אדנוקרצינומה ללא פיזור משני בעת האבחנה הראשונית ושנותרו במחקר עד לאבחנה או לאחריה, הטיפול באספירין הפחית את הסיכון לגרורות במהלך המעקב בשיעור של כ-70%.

טיפול באספירין הפחית את שיעורי התמותה עקב מחלות ממאירות בחולים שאובחנו עם אדנוקרצינומה, בעיקר באלו ללא גרורות בעת האבחנה (יחס סיכון של 0.50, p=0.0006). אספירין גם הפחית את הסיכון הכולל לאדנוקרצינומה פטאלית (יחס סיכויים של 0.65, p=0.0002), אך לא את הסיכון לממאירויות פטאליות אחרות (יחס סיכון של 1.06, p=0.64). השפעות אלו לא היו תלויות בערפלנים דוגמת גיל ומין, אך התועלת האבסולוטית הייתה גדולה יותר במעשנים.

במחקר השלישי, שתוצאותיו פורסמו ב-Lancet Oncology, בחנו החוקרים את ההשפעה של אספירין על גרורות, אך בגישה שונה. הם השוו את ההשפעות של אספירין על הסיכון לתמותה ספציפית על-רקע ממאירות במהלך עשרים שנים, בין מחקרים תצפיתיים ומחקרים אקראיים.

תוצאות מחקרים תצפיתיים היו דומות לתוצאות מחקרים אקראיים, והדגימו כי טיפול קבוע באספירין הפחית את הסיכון ארוך הטווח למספר ממאירויות וגרורות מרוחקות.

בשישה מחקרים אקראיים, טיפול באספירין לווה בירידה עקבית בסיכון במהלך עשרים שנים לתמותה עקב סרטן מעי גס ורקטום, בהשוואה לקבוצת הביקורת (יחס סיכויים של 0.58, P=0.0002). ב-26 מחקרים מקרי-ביקורת, כל טיפול באספירין לווה בסיכון מופחת לסרטן מעי גס ורקטום (יחס סיכויים של 0.67, p<0.0001).

ב-17 מחקרים מקרי-ביקורת, טיפול קבוע באספירין לווה בהפחתת הסיכון לסרטן מעי גס ורקטום (p<0.0001). במחקרים האקראיים, תוארה קורלציה טובה בין ההשפעה של טיפול יומי באספירין ובין הסיכון לתמותה במהלך עשרים שנים עקב סרטן מעי גס ורקטום (יחס סיכויים של 0.58, p=0.0002).

 

החוקרים מצאו ירידה דומה בסיכון לסרטן הוושט, הקיבה, מרה ושד, והערכות ההשפעה של אספירין על ממאירויות פרטניות במחקרים מקרי-ביקורת עמדה בקורלציה משמעותית עם אלו שתוארו במחקרים אקראיים. ההשפעה הגדולה ביותר תוארה עם ממאירויות במערכת העיכול.

בחמישה מחקרים, טיפול קבוע באספירין לווה בירידה בשיעור הממאירויות עם גרורות מרוחקות (יחס סיכויים של 0.69, p<0.0001); בשבעה מחקרים, לא תואר קשר עם ירידה בפיזור מקומי (יחס סיכויים של 0.98, p=0.71). ממצאים אלו עלו בקנה אחד עם תוצאות מחקרים אקראיים.

החוקרים קוראים לערוך מחקרים נוספים במטרה להבין טוב יותר את הנושא.

Lancet. Published online March 21, 2012

Lancet. Published online March 21, 2012

 Lancet Oncol. Published online March 21, 2012

 


האם יש מקום לטיפול באפינפרין במקרים של דום לב מחוץ לכותלי בית החולים? (JAMA)

מחקר חדש שכלל למעלה מ-400,000 מקרים יוצא כנגד המנהג הישן של מתן טיפול באפינפרין במסגרת החייאת לב-ריאה עקב דום לב מחוץ לכותלי בית החולים, לפחות באופן בו הטיפול ניתן כיום.

בסקירה שכללה מאגר ארצי גדול של מקרי דום לב מחוץ לכותלי בית החולים בין השנים 2005-2008 ביפן נכללו 417,188 מבוגרים עם דום לב מחוץ לכותלי בית החולים, מהם, כ-15,000 קיבלו טיפול באפינפרין טרם הגעתם לבית החולים.

בקבוצת המטופלים באפינפרין טרם ההגעה לבית החולים תועד סיכוי גבוה בהרבה לחזרה לזרימת דם עצמונית טרם ההגעה לבית החולים, בהשוואה ליתר החולים שלא קיבלו את הטיפול התרופתי. עם זאת, מהנתונים עולה כי התוצאות היו הרבה יותר גרועות לאחר חושד אחד: שיעורי ההישרדות שלהם היו נמוכים במחצית והישרדות עם תפקוד מוחי תקין או ליקוי קל בלבד היו גבוהים בלמעלה משני-שליש (p<0.001).

לאור הנתונים המעידים על השפעה טובה בטווח הזמן הקצר אך גרועה הרבה יותר בטווח הזמן הארוך בעקבות טיפול באפינפרין במקרה של דום לב מחוץ לכותלי בית החולים, סבורים החוקרים כי נראה שהטיפול עשוי להציל את הלב אך לא את המוח.

העדויות לתוצאות חיוביות בשלב מוקדם וגרועות לאחר חודש הופיעו בשני ניתוחים מבוקרים של הנתונים; ניתוח רב-משתנים שכללה נתונים דמוגרפים, גיאוגרפים ומשתנים הנוגעים לטיפול; וניתוח נוסף על אותם משתנים והתאמה בין החולים. החוקרים מסכמים וכותבים כי אעפ"י שקודם לכן נראה היה כי מסיבות אתיות אין אפשרות לערוך מחקר אקראי ומבוקר להערכת מתן אפינפרין עקב דום לב מחוץ לכותלי בית החולים, כעת נראה שנדרש מחקר מסוג זה. עד לפרסום תוצאות מחקר דפיניטיבי בנושא, על הצוותים המטפלים לשקול היטב אם יש הצדקה להמשך מתן אפינפרין במקרים אלו.

JAMA 2012; 307:1161-1168


סגור חלון