Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 22/10/2018  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

13/05/2012 סיפור אישי: אשת לוט

איניד  (Enid) הייתה אישה בגיל העמידה שבעלה מת בפתאומיות שנתיים לפני שהגיעה אלי. במשך כל אותה תקופה היא הייתה מכונסת ורחוקה, לא בכתה ולא דברה עם איש על מות בעלה. היא חדלה לבשל ולטפל בבית ובגינה ובילתה את רוב זמנה בישיבה בבית, לבושה בחלוק ובוהה בחלון. תחילה היא קיבלה מהרופא שלה גלולות נגד דיכאון, אך משאלה לא הועילו, היא חדלה לקחת אותן. "הן לא יחזירו לי אותו" נהגה לומר. אניד הובאה אלי על ידי אחת מבנותיה שאמרה לי  "ביום שנפטר אבי, איבדתי את שני הורי".

בתחילה ישבנו, אני ואיניד והסתכלנו זו בזו בשתיקה. היא הייתה אישה נעימה בתחילת שנות השבעים לחייה, אך נראתה חסרת חיים כמו הכסא שעליו ישבה – כאילו הייתה רק האריזה שעטפה את חייה הקודמים. היא נראתה שבירה כל כך ותהיתי אם תחזיק אצלי מעמד במשך שעה שלמה.

פתחתי את השיחה ושאלתי אותה מדוע באה אלי. "בעלי מת" השיבה, מסבה את ראשה ממני והלאה לעבר החלון. "בנותיי רוצות שאדבר על כך, אבל לי אין כל רצון לעשות זאת". כשבקשתי ממנה בעדינות לספר לי עוד, היא ענתה: "דיבור נראה לי בזבוז זמן, אף אחד לא יכול להבין".

הנהנתי בהסכמה. "כן כמובן" אמרתי. "איבדת את חייך. רק בעלך היה יכול להבין את האובדן שלך. רק הוא יודע על החיים המשותפים שלכם". לנוכח דברי, היא פנתה וחזרה להתבונן בי. עיניה היו אפורות כשערה, כבויות. הנהנתי שוב ושאלתי אותה: "אם הוא היה כאן, איניד, מה היית אומרת לו?"

היא שקלה את דברי לרגע ואז עצמה את עיניה והחלה לדבר אל בעלה בקול, לספר לו על חייה בלעדיו. היא דברה על הליכה למקומות המיוחדים שלהם לבדה, על הטיולים עם הכלבים בלעדיו, על השינה לבד במיטתם. היא סיפרה לו על הצורך ללמוד לעשות כל אותם דברים קטנים שהיו באחריותו, דברים שאף פעם לא ידעה לעשות. היא הזכירה לו זמנים שרק הוא היה זוכר, זיכרונות שלא היו נחלתו של איש. ואז, בפעם הראשונה מאז שמת, היא בכתה זמן רב.

כשדמעותיה יבשו, שאלתי אותה אם יש משהו שהיא לא אמרה. מהוססת, היא ספרה לי  שהיא כועסת עליו, על שנטש אותה, להזדקן לבד. היא חשה שהוא הפר את הבטחתו. היא התגעגעה אליו מאוד ואל כל מה שהביא לחייה.

"הוא היה בשבילי מורה לאהבה" סיפרה לי. כבת להורים קשוחים וחשדנים, היא נדהמה מחוסר האנוכיות שלו ומנכונותו להושיט יד לאחרים, אפילו לזרים. היא סיפרה לי סיפור אחר, סיפור על נדיבותו ועל טוב ליבו. – עיניה בוהות מעלי אל תוך העבר. "הרברט תמיד יצא מגדרו" היא אמרה. "כל כך הרבה אנשים אהבו אותו."

הרברט והאישה שאהב נגעו לליבי. "איניד" שאלתי אותה "אם הרברט היה כאן, מה הוא היה אומר לך על דרך החיים שלך בשנתיים האחרונות ?" היא נחרדה. "הוא היה אומר "איניד 'מדוע בנית מצבת כאב לזכרי?  משמעות חיי הייתה אהבה". היא עצרה. ואז, לראשונה, ראיתי צל של חיוך בזווית הפה שלה. "אולי יש גם דרכים אחרות לזכור אותו," היא אמרה.  לאחר מכן היא סיפרה לי על חששה, ששחרור הכאב שלה יבגוד בזכרו של הרברט ויפחיד מערך חייו. כעת היא הבינה שהיא בגדה בו באחיזתה בכאב ובסגור ליבה. היא לא חזרה לראות אותי יותר. הרברט אמר לה את כל מה שהייתה צריכה לשמוע.

כל אובדן גדול מחייב בחירה מחודשת בחיים. לשם כך אנו זקוקים לאבל. כאב שלא עובר דיו בזמן האבל, יעמוד תמיד בינינו לבין החיים. כשאנחנו לא מתאבלים, חלק מאיתנו נתקע בעבר כמו אשת לוט שהביטה לאחור והפכה לנציב מלח.

 

אך האבל איננו שכחה. האבל מאפשר לנו להירפא, לזכור את המת באהבה ולא בכאב. זהו תהליך של בירור. אט, אט אנחנו מרפים מן הדברים שאינם, ומתאבלים עליהם. אט, אט אנו משתלטים עליהם. אט,אט אנו משתלטים על דברים שהפכו לחלק מאיתנו ואשר נבנים מחדש.

כשנה לאחר הפגישה, שלחה אלי איניד גזיר מעיתון מקומי, שדן בקבוצת אלמנות, שהתארגנה כדי לעזור לזקנים לעשות דברים שאינם מסוגלים להתמודד איתם בבתיהם. לעיתון לא היה מצורף פתק. רק שיר קטן שהיא כתבה וחתמה:- "צער/ אני מרימה עוגן/ ותופסת את הרוח"   .

 

הסיפור מופיע בספר  My grandfather's blessings מאת ד"ר נעמי רחל רמן, תרגום לעיברית, ארנה פרייזר. הוצאת מודן.

סגור חלון