Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 17/07/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/07/2012 סיפור אישי: בטבעיות גמורה

אישה אחת אמרה לי פעם שהיא מיואשת מאנוכיותם של ילדיה ואינה מסוגלת להבין כיצד הם הפכו לכאלה. מאחר והיא שמשה להם דוגמה. "איזה דוגמה שימשת להם"? שאלתי. "טיפלתי בהם ברוחב לב" היא השיבה.  ייתכן שאנחנו לא עוזרים לאנשים להפוך לנדיבים על ידי נתינה, אלא על ידי שיתופם בנתינתנו לאחרים.

 

אימי הייתה אחות בשרות הציבורי. היא עבדה שעות רבות ביום ולעיתים קרובות לא ראיתי אותה כמעט בכלל במשך השבוע. כשהייתי קטנה הייתי מלווה אותה לביקורי בית בשכונות העוני של ניו-יורק. היא הזמינה אותי להצטרף אליה בתואנה  שהיא זקוקה לעזרתי בסחיבת תיקה השחור. אבל ייתכן שהיא בקשה ממני לבוא איתה מסיבות חשובות יותר.

 

אמה, הסבתא שלי, הייתה רבנית. בתוקף תפקידה היא בקרה חולים לעיתים מזומנות, הביאה להם מזון ועזרה להם בעבודות הבית. כשאמי הייתה ילדה ברוסיה, היא הייתה מלווה את אמה ועזרה לה להאכיל אנשים, לרחוץ אותם ואפילו לנקות את בתיהם. היו אלה שעות מיוחדות בשבילה. בבית היא הייתה אחת מתוך ששה ילדים ולעיתים נדירות  קבלה את תשומת הלב של אמה באופן בלעדי. היא זכרה את השעות שבילו יחד בעזרה לאנשים כזכות יתר, כשעות של אהבה.

 

במשפחתה של אמי עזרה לזולת הייתה דרך חיים, דרך שלא הייתה מקובלת ביותר בניו יורק של שנות הארבעים ואף מאוחר יותר. כמו ילדים רבים אחרים, נהגתי גם אני לתת לאחרים את הצעצועים שלי, ולפעמים אפילו את נעלי. כשילד רצה את הדלי ואת הכף שלי במגרש המשחקים, לא ביקשתי אותם חזרה. אם למישהו לא היו כפפות, נתתי לו את שלי. בעיני מורי ומבוגרים אחרים נחשבה התנהגותי זו כבעיה שאצטרך להתגבר עליה.

 

לעיתים קרובות נשלחתי הביתה מבית הספר כשמחצית מעפרונותיי חסרות, ופעם אפילו ללא נעליים, כשבידי פתק מהמורה  המסביר שיש ללמד אותי לעמוד על שלי ולא לתת לאחרים לנצל אותי. אמי אף פעם לא נזפה בי, על כך, וכאשר היה צורך בכך, השלימה את החסר. איש מעולם לא העלה על דעתו שנהגתי בדיוק בהתאם לרצוני.

 

אולי עזרה אינה דבר שצריך ללמד, אלא דחף טבעי הקיים בכולנו, ומתפקידנו לחזקו. בספרו המהפכני על הורות מתאר ו.ס. דרייקורס  אם החוזרת מקניות והניחה את השקיות על שולחן המטבח. היא פותחת את המקרר. מוציאה מתוכו את מיכלי הפלסטיק הריקים של הביצים ומניחה אותם על השולחן. אחר כך היא מסדרת את שאר המצרכים במקום.

 

כשהיא חוזרת מהמזווה, היא רואה שבתה בת השנתיים טיפסה על הכסא, ליד השולחן, פתחה את קרטון הביצים, ובשתי ידיה העבירה ביצה אחר ביצה אל מיכל הביצים הריק. "לא, לא" היא קוראת בבהלה, "זה לא בשביל ילדות קטנות, את תשברי אותן". היא מרימה את בתה, שהחלה לבכות, ומסדרת את שאר הביצים בעצמה. ארבע עשר שנה מאוחר יותר היא עדיין תסדר את הביצים בעצמה ואולי גם תנקה את חדרה של הבת.

 

סביר להניח שכל ילדה בת שנתיים שעוזרת לאמה, תשבור כמה ביצים. לרוב אנו לא מצטיינים בדברים חדשים. אבל אירועים כאלה מהווים עבורנו בחירה חשובה: האם נתמוך בילדינו ונגן על הרצון הטבוע בהם לעזור לזולת, או שמא נגן על הביצים. ככל שהדבר קשה, תבונת אם גדולה יותר תמצא בנכונות לנקות ביצים שבורות או לקנות כפפה וקופסת עפרונות חדשים.

 

הסיפור מובא מספרה של ד"ר נעמי רחל רמן (Remen) My grandfather's blessings  תירגמה לעברית ארנה פרייזר, הוצאת מודן.

 

 

סגור חלון