Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 17/10/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/11/2012 סיפור אישי: בנתיב הקשר

ברכת החיים היא, במידה מסוימת, בת אל-מוות. אהבתנו מאריכה ימים מאיתנו ומחזקת אחרים גם אחרי שאנו הלכים לעולמנו.

באירועים מיוחדים נהגתי לענוד לצווארי ענק שאבי נתן לאמי באירוסיהם לפני שבעים ושמונה שנה. לפני זמן מה, כשחזרתי מאירוע כזה בחוף המזרחי, הבחנתי שהענק אינו על צווארי. נסעתי שלושת אלפים קילומטר ולא היה לי מושג שאיבדתי אותו. מאז לא הצלחתי למצוא אותו.

דיברתי על האבדה עם חברה בארוחת ערב והיא סיפרה לי על האבדה שלה: סבתה מצד אמה הורישה לה צמיד ויקטוריאני עדין, עשוי חוטי זהב ופנינים זעירות. כילדה אמצעית במשפחת אלכוהוליסטים היא היית קרובה מאד לסבתה.  אמה הייתה מרוחקת, כלואה במחול השדים הרגשי שנגרם על ידי שתייתו של אביה, ולרוב לא התפנתה לטפל בבעיותיה של ילדתה הקטנה. רק סבתה הייתה שם, לשכך את כאביה ולחבוש את ברכיה כשנפצעה. היא חיבקה אותה והאכילה אותה, הקשיבה לה והאמינה בה. היא הייתה איתה בלילות. "סבתה הייתה מקור הכוח שלי" אמרה לי. "אני לא חושבת שהייתי שורדת את משפחתי המטורפת בלעדיה. הייתי מבוגרת כשהיא נפטרה, והייתי שבורה".

 

לצמיד היה משמעות מיוחדת בשבילה. כיוון שהיה שייך לסבתה. במשך שנים היא שמרה עליו בקופסת עור במגירת המכתבה שלה, וענדה אותו רק כשחשה צורך בתמיכתה ללא תנאי של סבתה. היא ענדה אותו בפעם האחרונה ביום נישואיה.

 

זמן קצר לאחר מכן פרצו לדירתה החדשה. דברי ערך רבים , כולל מתנות הנישואים שלה,  נשדדו. במשך הזמן היא מצאה לכל דבר תחליף. מלבד לצמיד. היא התאבלה על אובדנו במשך זמן רב.

כמה שנים לאחר השוד, כשתקפו אותה צירי הלידה, של תינוקה הראשון, היא ארזה תיק לבית החולים  ומתוך הרגל פתחה את המגירה כדי לקחת איתה את הצמיד. כשגילתה שהוא איננו, חשה כאב חד, כמו ביום הראשון להיעלמו. המתח והדאגה לקראת הלידה המתקרבת  הכריעו אותה, והיא התיישבה על המיטה ופרצה בבכי.

 

תוך כדי הבכי היא חשה נגיעה קלה בקצה ראשה, נגעה רכה מאין כמותה, אך היא הייתה בטוחה שהרגישה בה. אי אפשר היה לטעות בריחו הקלוש של "שאנטילי" הבושם של סבתה. לפתע היא נזכרה בדבר מה שנשכח ממנה – סבתה ילדה 10 ילדים, כולם בחיים, ואמה ילדה ארבעה.  כעת אפפה אותה שלווה. כשמחשבותיה מתמקדות בשושלת היוחסין שלה, היא יצאה אל בית החולים יחד עם בעלה.

 

זה לא קרה שוב, היא סיפרה לי. אבל בזמנים קשים היא שואלת את עצמה מה סבתה הייתה אומרת במצב כזה. "היינו קרובות כל כך, רייצל" היא אמרה לי "קל לי לדעת איך היא הייתה רואה את הדברים. בדרך כלל תגובותיה היו פחות שיפוטיות משלי, ויותר אוהבות". היא מרגישה עכשיו קרובה יותר לסבתה מאשר הייתה כאשר הצמיד היה ברשותה. "היא בליבי, לא רק על פרק  ידי" היא אמרה לי.

סבי האהוב נפטר כשהייתי בת שבע, והורי חששו מתגובתי לאבדן. היות שלא דיברתי על כך במשך כמה שבועות, שאלה אותי אמי, בחרדה כיצד אני מתמודדת עם העובדה שסבא איננו. איני זוכרת במדויק את דברי, אך כנראה אמרתי לה שהדברים השתנו, כי עכשיו יכולתי לקחת אותו  איתי לבית הספר. אני זוכרת שחשתי קרבה גדולה, שנעלמה רק לאחר שנים רבות. אני בטוחה שדיברתי איתו במשך זמן רב, באותו אופן ששנינו דיברנו עם אלוהים, או כפי שכתב מיץ' אלבום ב "ימי שלישי עם מורי”  - " המוות הוא סוף החיים, הוא לא סופם של יחסים".

 

הסיפור מובא מספרה של ד"ר רחל נעמי רמן, (Remen) My grandfather's blessings   מתורגם מאנגלית על ידי ארנה פרייזר, מודן הוצאה לאור.

 

סגור חלון