Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 19/04/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

16/05/2013 סיפור אישי- מעומק הלב

 לפני כמעט חמישים ושמונה שנים, הלכתי לגן טרום חובה בפארק קטן מעבר לפינת הרחוב שבו גרנו במנהטן. הייתי ילדה ביישנית וזהירה, בת יחידה להורים מבוגרים, ולקח לי זמן רב להרגיש בטוחה בחברת ילדים אחרים. אמי או האומנת שלי ישבו תכופות על ספסל בטווח הראייה שלי, כדי לעודד אותי להישאר בקבוצה.

בסופו של דבר הייתי מסוגלת להישאר שם לבד. יום אחד לפני ליל כל הקדושים, השאירה אותי האומנת בגן וביליתי את הבוקר בהכנת מסכות עם חברי בני הארבע. קרוב לשעת הצהריים, השחילה הגננת חוטים במסכות ועזרה לנו לחבוש אותן.  אף פעם לפני כן לא חבשתי מסכה והייתי מהופנטת. באותה שעה החלו האמהות להגיע כדי לקחת את ילדיהן, וברגע שראיתי את אמי פוסעת לעבר הכיתה, נעמדתי ונפנפתי לה בידי. היא כלל לא הגיבה. היא עמדה בפתח החדר, עיניה תרות אחרי. לפתע הבנתי שלא זיהתה אותי והתחלתי לבכות. מפוחדת, כל מאמציה לנחם אותי ולהסביר מדוע לא זיהתה אותי לא הצליחו להרגיעני. פשוט לא יכולתי להבין מדוע . אני ידעתי מי אני עם המסכה. מדוע היא לא ? אל הגן הזה לא חזרתי שוב. הרגשתי בלתי נראית מדי, לבד מדי, פגיעה מדי.

רובנו חובשים על עצמנו מסכות. אפשר שהן נמצאות עלינו זמן כה רב, עד ששכחנו שהן שם.  לפעמים התרבות שלנו אפילו דורשת מאיתנו  לחבוש אותן.

אישה צעירה בשם ליאורה סיפרה לי על אירוע שהתרחש כשהייתה בשנה הראשונה ללימודי הרפואה. היו אלה זמנים קשים ואנשים עבדו ולמדו שמונה עשרה שעות ביום במשך שבועות רבים. בערב נהגו חברי כיתתה  לשחרר את המתח  במשחק כדורסל במרתף מעונות הסטודנטים. איש לא חישב את הניקוד ואנשים היו נכנסים ויוצאים מהמשחק אחרי עשרים או שלושים דקות – כשהצורך ללמוד גירש אותם למעלה, אל שולחנות הכתיבה שלהם. לעיתים נמשך המשחק שעות, והשחקנים שסיימו היו שונים מאלה שהתחילו.

כארבעה חודשים לאחר תחילת הלימודים, התמוטט לפתע אחד מחברי כיתתה באמצע המשחק ומת. חבריו סובבו אותו ולא ידעו כיצד לעזור לו. הוא היה בן 21.

על אף שרבים מהסטודנטים הזדעזעו עמוקות מהאירוע, דבר לא נאמר בנושא. בית הספר לא ניצל את ההזדמנות כדי להכיר בטרגדיית המוות או ברגשות הכיתה. חפציו של הצעיר נארזו ונשלחו אל הוריו שגרו במדינה אחרת. איש מהכיתה או מבית הספר לא השתתף בלוויה שלו שנערכה בעיר מגוריו.

קצב השנה הראשונה היה רצחני והתחרות גאתה, ועל אף ההלם והמצוקה המשיכו חברי הכיתה בענייניהם. מעטים דברו על בן כיתתם ועד לבוא האביב נראה היה שהאירוע נשכח.

בתחילת השנה השנייה, הכיתה החלה ללמוד פתולוגיה. באחד משיעורי המעבדה על פגמים מלידה, חילק המורה מגשים, כשעל כל אחד מהם איבר אדם משומר שהציג פגם מלידה אחר. הסטודנטים לבשו כפפות, בחנו את האיבר והעבירו אותו הלאה.

אחד האיברים היה לב עם עורק כלילי מעוות. כשזה עבר מיד ליד, ציין המורה בדרך אגב, כי זהו ליבו של בחור שמת לפני שנה.

מבלי להרים את ראשה, הציצה ליאורה מזווית עינה. איש מסביבה לא הגיב. כל חברי כיתתה עטו על פניהם ארשת של סקרנות מדעית מרוחקת. גל של פאניקה גאה בה עד שתפסה שגם על פניה נסוכה אותה ההבעה. איש לא יכול היה לדעת על מצוקתה האיומה, היא הוצפה ברגשות הקלה, היא זוכרת, כשחשבה לעצמה שהיא תוכל לעשות את זה, היא תהיה מסוגלת להיות רופאה אמיתית.

ליאורה סיימה את סיפורה, עצמה את עיניה וישבה בשקט לרגע. היא התנודדה קלות, קדימה ואחורה, והתחילה לבכות.

אחרי 35  שנה של היותי רופאה, גיליתי שאפשר להיות מקצוען ולחיות מתוך הלב. וזה לא דבר שלמדתי בבית הספר לרפואה.

ההכשרה הרפואית מחדירה אובייקטיביות מדעית ומרחק. נקודות מבט אחרות, עשויות להיתפש  בחשדנות ונקודת מבט של הלב, נחשבת כבלתי מקצועית ואפילו מסוכנת באופן מיוחד. הלב, ביכולתו לחבר אותנו לאחרים, עלול לפגוע ביכולת השיפוט ובכושר שלנו. הכשרה כזו משנה אותנו.  אך אין הדבר כך ; לקח לי שנים להבין שלהיות אנושי אין פירושו להיות לא מקצועי.

ההתמחות שלי עודדה אותי לוותר על חלקים מהותיים מעצמי. מתוך אמונה שבך אוכל לעזור לאחרים בצורה טובה יותר. בסופו של דבר גיליתי כי נטישת האנושיות כדי לשרת, הפכה אותי לפגיעה מפני שחיקה, ציניות, קהות חושים, בדידות ודיכאון. נטישת הלב מחלישה אותנו.

ללב יש כוח לשנות חוויה. לא משנה במה אנחנו עוסקים, מציאת סיפוק עשויה לדרוש מאיתנו ללמוד לטפח את הלב, ואת כושרו להכיל משמעות, בדיוק כפי שכיום מלמדים אותנו  להשיג ידע ומומחיות. אנו צריכים להתחבר בדרך אינטימית לחיים סביבנו. ולצורך זה עלינו להוריד את המסכות.

 

הסיפור מובא מספרה של ד"ר רחל נעמי רמן "My grandfather's blessings" תורגם מאנגלית על ידי ארנה פרייזר. מודן הוצאה לאור.

 

סגור חלון