Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 18/07/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

28/06/2013 בקיצור נמרץ – המחצית השנייה של מאי 2013 ( CME )

שכיחות גבוהה של דימומים ממערכת העיכול בחולים לאחר ניתוחי ברך וירך (Am J Gastroenterol)

בחולים לאחר ניתוח להחלפה מלאה של מפרק הירך או מפרק הברך קיים סיכון מוגבר משמעותי לדימום ממערכת העיכול, כך מדווחים חוקרים מאירופה במאמר חדש שפורסם בכתב העת American Journal of Gastroenterology.

החוקרים ממליצים לשקול הערכת הסיכון לדימומים ממערכת העיכול בחולים אלו ומהנתונים החדשים עולה כי בחולים המיועדים לניתוח החלפת מפרק ירך תתכן תועלת בטיפול במדכאי הפרשת חומצה. הם מסבירים כי טיפול אנטי-תרומבוטי ממושך, הניתן לרוב למניעת תרומבואמבוליזם ורידי, עשוי להאיץ את הסיכון לדימומים ממערכת העיכול.

החוקרים התבססו על נתונים ממאגר נתונים דני, שכלל למעלה מ-95,000 חולים שעברו ניתוח להחלפה מלאה של מפרק הירך או מפרק הברך, בשנים 1998-2007. לכל חולה התאימו החוקרים שלוש ביקורות שלא עברו את הפרוצדורות הללו.

מהתוצאות עולה כי חלה עליה של פי שש בסיכון לדימומים ממערכת העיכול שבועיים לאחר ניתוח החלפת מפרק ירך. בחולים שטופלו בתרופות ממשפחת PPI (Proton Pump Inhibitor) במהלך שישה שבועות לאחר הניתוח נרשמה ירידה של 74% בסיכון לדימום ממערכת העיכול, בהשוואה לחולים שלא נטלו טיפול זה לאחרונה. מגמה דומה זוהתה עם טיפול באנטגוניסטים לקולטן ל-H2, אם כי הקשר לא היה מובהק סטטיסטית.

הממצאים לא הושפעו מטיפול נוכחי בנוגדי-טסיות או NSAID.

החוקרים מסכמים וכותבים כי הממצאים מדגישים את הצורך בהתאמת הטיפול האנטי-תרומבוטי לכל חולה, עם התאמת המינון המתאים, סוג התכשיר ומשך הטיפול בחולים העוברים ניתוח להחלפת מפרק ירך או ברך. מכאן עולה כי ייתכן ויש מקום להערכת הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי ודימומים ממערכת העיכול בחולים אלו.

Am J Gastroenterol 2013

לידיעה במדסקייפ


חשיבות התייעצות מוקדמת עם ריאומטולוג בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית  (Rheumatology)

בכתב העת Rheumatology פורסמו תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית, המתייעצים עם ריאומטולוגים בשלב מאוחר במהלך מחלתם, התוצאות גרועות יותר בכל הנוגע לצורך בניתוח אורתופדי. ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הטיפול האופטימאלי בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית כולל טיפול מוקדם ב-DMARD למניעת נזק מפרקי ואפשרות להפחתת הצורך בהתערבויות ניתוחיות יקרות. במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לקבוע אם בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית שטופלו בשלב מוקדם ע"י ריאומטולוגים הצורך בניתוח אורתופדי היה נמוך יותר.

מדגם המחקר כלל חולים עם אבחנה של דלקת מפרקים שגרונית על-בסיס נתונים מקוויבק בשנת 1995, עם נתונים זמינים אודות תאריך קביעת האבחנה של דלקת מפרקים שגרונית ע"י רופא שאינו ריאומטולוג, לפני אישור האבחנה ע"י ריאומטולוג. החוקרים עקבו אחר החולים עד שנת 2007. החולים סווגו לקבוצת חולים שהופנו בשלב מוקדם להערכת ריאומטולוג (בתוך שלושה חודשים מהאבחנה) או בשלב מאוחר במהלך מחלתם (לאחר שלושה חודשים מהאבחנה).

מדגם המחקר כלל 1,051 חולים, בגיל ממוצע של 55.7 שנים. 68.2% מהמשתתפים היו נשים ו-50.7% הופנו בשלב מוקדם להערכת ריאומטולוג. מבין כל המשתתפים, 20.5% (215 חולים) עברו ניתוח אורתופדי במהלך תקופת המעקב. בקבוצת החולים שהופנו בשלב מוקדם להערכת ריאומטולוג שכיחות ההפניות לניתוח אורתופדי במהלך מעקב בן 12 שנים הייתה נמוכה יותר (יחס סיכון מתוקן של 0.60).

החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית המופנים בשלב מאוחר במהלך מחלתם להערכת ריאומטולוג התוצאות היו פחות טובות בכל הנוגע לצורך בניתוח אורתופדי בסופו של דבר.

  Rheumatology. 2013;52(3):452-459

לידיעה במדסקייפ


אחזקת בעלי חיים מפחיתה את הסיכון למחלות לב וכלי דם  (Circulation)

בהצהרה חדשה מטעם ה-AHA (American Heart Association) הסבירו מומחים כי אחזקת בעלי חיים בבית מפחיתה את הסיכון להתפתחות מחלות לב וכלי דם. מהנתונים עולה כי אחזקת בעלי חיים, ובפרט כלבים, מלווה בסיכון מופחת למחלות לב וכלי דם וייתכן ואף בעלת תפקיד סיבתי בהפחתת שכיחות מחלות אלו.

למרות זאת, החוקרים מדגישים כי אימוץ או הצלת בעל חיים רק בכדי להפחית את הסיכון למחלות לב וכלי דם אינה מביאה להפחתה משמעותית של הסיכון. הם ממליצים לאנשים המבקשים להפחית את הסיכון לעקוב אחר המלצות ה-AHA והמלצות אחרות להפחתת הסיכון, הכוללות הגברת פעילות גופנית, תזונה נכונה, הפחתת כולסטרול, ובמידת הצורך, נטילת תרופות לאיזון לחץ דם ואמצעים אחרים. אימוץ כלב בלבד, תוך המשך ישיבה על הכורסא, עישון ואכילת מטוגנים אינה גישה נכונה להפחתת הסיכון למחלות לב וכלי דם.

החוקרים כותבים כי מחקרים ביפן, אוסטרליה וקנדה מצאו כי אנשים שגידלו כלבים נטו יותר לעסוק בפעילות גופנית, בהשוואה לאחרים. בנוסף, סקירה של למעלה מ-11 מחקרים מצאה כי אלו שהחזיקו כלבים נהגו ללכת בתדירות משמעותית יותר והיו פעילים יותר. אין נתונים רבים אודות הקשר בין אחזקת בעלי חיים ובין רמות השומנים בדם, או בין אחזקת בעלי חיים ובין ההישרדות של מטופלים ללא מחלות לב וכלי דם. באלו עם מחלות לב וכלי דם מבוססות, העדויות מציעות כי אחזקת בעלי חיים עשויה להביא להפחתת שיעורי התמותה.

הנתונים המשמעותיים ביותר, במונחים של קשר מובהק סטטיסטי ומנגנון סיבתי אפשרי, נגעו לקשר בין כלבים ובין הגברת פעילות גופנית. נראה כי מדובר בקשר סיבתי, כאשר אדם המאמץ או מציל כלב נוטה ללכת עם הכלב וכך מגביר את הפעילות הגופנית. כמו כן, ישנם נתונים לא מעטים לפיהם בעלי חיים מפחיתים את הדחק הנפשי, בעיקר הפחתת התגובה למצבי דחק, דוגמת עליית קצב לב ולחץ דם ושחרור הורמונים דוגמת אדרנלין. כמו כן, ישנם נתונים אודות הקשר בין אחזקת בעלי חיים ובין הפחתת לחץ הדם.

Circulation 2013

לידיעה במדסקייפ


כושר גופני מגן מפני התפתחות ותמותה עקב מחלות
ממאירות- מתוך הכנס השנתי מטעם  ASCO מתוצאות מחקר חדש עולה כי סיבולת לב-ריאה אינה רק מלווה בשכיחות נמוכה יותר של סרטן ריאות וסרטן מעי גס ורקטום, אלא גם בשיעורי תמותה נמוכים יותר עקב המחלה הממארת ועקב מחלות לב וכלי דם.

החוקרים מדווחים כי הסיכון להתפתחות סרטן ריאות וסרטן מעי גס ורקטום היה נמוך ב-68% ו-38%, בהתאמה, בגברים שהיו בעלי סיבולת לב-ריאה הגבוהה ביותר, בהשוואה לאלו שהיו בעלי הכושר הגופני הירוד ביותר. כמו כן, כושר גופני טוב יותר לווה בירידה של 14% בשיעורי התמותה עקב מחלות ממאירות ובירידה של 23% בשיעורי התמותה הספציפיים עקב מחלות לב וכלי דם.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי ידוע כי כושר גופני הינו גורם מנבא משמעותי למחלות לב וכלי דם והישרדות, גם מעבר לגורמי סיכון אחרים. עם זאת, אין מידע רב אודות הערך המנבא של כושר גופני על היארעות ממאירויות והתוצאות בחולים המפתחים גידולים ממאירים.

מדגם המחקר כלל כ-17,000 גברים, בגיל ממוצע של 50 שנים, שעברו הערכה אחת של הכושר הגופני כחלק מתכנית רפואה מונעת בטקסס. המשתתפים סווגו לחמש קבוצות בהתאם לדרגת הכושר הגופני שלהם, שנקבעה לפי מדדי MET (Metabolic Equivalent).

מרווח הזמן הממוצע מהערכת סיבולת לב-ריאה ועד להיארעות ממאירות ותמותה עמד על 20 שנים ו-24.4 שנים, בהתאמה. במהלך תקופת זמן זו, 2,885 גברים אובחנו עם ממאירות של הערמונית (2,332 חולים), הריאה (277 חולים) והמעי הגס והרקטום (276 חולים).

במהלך תקופת המחקר, 769 גברים הלכו לעולמם, כאשר ב-347 מקרים הגורם לתמותה היה המחלה הממארת וב-159 סיבת התמותה נקבעה כמחלת לב וכלי דם.

הכושר הגופני לא השפיע משמעותית על הסיכון לסרטן ערמונית, גם לאחר תקנון לגורמי סיכון דוגמת משקל הגוף וגיל החולים.

 בהשוואה לגברים בחמישון התחתון להערכת הכושר הגופני, יחס הסיכון המתוקן לסרטן ריאות, מעי גס ורקטום וערמונית בגברים בחמישון העליון עמד על 0.32, 0.62 ו-1.13, בהתאמה. בגברים שפיתחו ממאירות, שיעורי התמותה הספציפיים למחלות ממאירות והספציפיים למחלות לב וכלי דם ירדו עם הירידה בכושר הגופני.

החוקרים מצאו גם כי למרות שהגברים לא סבלו מהשמנת-יתר, באלו בכושר הגופני הירוד ביותר נרשם סיכון מוגבר לממאירות ומחלות לב וכלי דם.

החוקרים כותבים כי כושר גופני הינו גורם מנבא בלתי-תלוי להתפתחות סרטן ריאות וסרטן מעי גס ורקטום בגברים, וכן הינו גורם מנבא משמעותי לתמותה מכל-סיבה בגברים בגיל העמידה ומבוגרים יותר, שאובחנו עם סרטן ריאות, ערמונית ומעי גס ורקטום. הממצאים תומכים בחשיבות בדיקות להערכת הכושר הגופני במסגרת שירותי רפואה מונעת, לקביעת הסיכון והפרוגנוזה בעקבות מחלות ממאירות.

מתוך הכנס השנתי מטעם ASCO

 לידיעה במדסקייפ


מה בין דיכאון ובין הסיכון לאירועים מוחיים ? (Stroke)

דיכאון בנשים בגיל העמידה מלווה בסיכון גבוה יותר מכפליים לאירועים מוחיים, בהשוואה לנשים ללא דיכאון, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Stroke.  לדברי החוקרים, הממצאים רומזים לכך שהסיכון לאירועים מוחיים בנשים אלו משמעותי יותר מכפי שסברו בעבר.

לדברי החוקרים, מאחר וגורמי סיכון מסורתיים, דוגמת סוכרת ויתר לחץ דם, מספקים הסבר רק לחלק מהקשר, הם הניחו כי מנגנונים ביולוגיים עשויים לשחק תפקיד גם כן.

מדגם המחקר כלל כ-10,000 משתתפים, בגיל ממוצע של 52.5 שנים, שלקחו חלק במחקר ALSWH (Australian Longitudinal Study on Women's Health). הנשים במחקר השלימו שאלונים בשנת 1998 וכל שלוש שנים במהלך מעקב במשך 12 שנים.

החוקרים קבעו כי שכיחות דיכאון נעה סביב 25.1%. אבחנת דיכאון נקבעה במידה והחולה נטלה תרופות נוגדות-דיכאון או בנוכחות מדד של 10 ומעלה לפי CESD-10 (Center for Epidemiological Studies Depression Scale).

במהלך המעקב, הנשים נשאלו עם אובחנו או קיבלו טיפול לאירועים מוחיים במהלך שלוש השנים האחרונות וכן נאספו נתונים אודות מקרי תמותה וגורמי תמותה.

החוקרים זיהו 177 נשים עם אירוע מוחי ראשון בחייהן, 5 מהם היו אירועים פטאליים, עם שכיחות אירועים מוחיים של 1.5%. מבין אלו, 143 נשים נכללו בניתוח הנתונים, שמצא קשר בין דיכאון ובין עליה של למעלה מפי שתיים בסיכון לאירועים מוחיים (יחס סיכויים של 2.41, p<0.001).

הקשר נחלש אך נותר מובהק סטטיסטית לאחר תקנון לגיל, מצב סוציו-אקונומי, אורח חיים וגורמי סיכון פיזיולוגיים לאירועים מוחיים (יחס סיכויים של 1.94, p<0.001).

כאשר החוקרים כללו גורמי סיכון מוכרים לאירועים מוחיים, ההשפעה נחלשה מעט. הם מסבירים כי ידוע כי הקשר כולל השפעות של יתר לחץ דם וסוכרת, אך אלו אינם מספקים הסבר לכלל הקשר שתועד.

מניתוח סטטיסטי עלה כי כאשר השתמשו בהגדרות אחרות לדיכאון, התוצאות היו דומות.

למרות שעלו טענות כי נוגדי-דיכאון עשויים בעצמם להביא לעליה בסיכון לאירועים מוחיים, ככל הנראה דרך אגרגציה של טסיות, המעלה את הסיכון לדימומים, הקשר בין תסמיני דיכאון ובין אירוע מוחי נותר גם כאשר החוקרים לא כללו נשים שנטלו טיפול בנוגדי-דיכאון.

למרות שהמומחים אינם יכולים להצביע איזה מנגנון אחראי בדיוק לקשר בין דיכאון ובין סיכון מוגבר לאירועים מוחיים בנשים בגיל העמידה, הם זיהו קשר בין IRIS ובין דיכאון במחלות לב, ומנגנון דומה עשוי לשחק תפקיד במקרה הנ"ל.

ממצאי המחקר מדגישים את חשיבות זיהוי דיכאון כגורם סיכון הפיך לאירועים מוחיים. עם זאת, החוקרים מדגישים כי לרוע המזל, דיכאון אינו גורם סיכון מוכר לאירועים מוחיים ואינו מוזכר בהנחיות המרכזיות בנושא.

Stroke. Published online May 16, 2013

לידיעה במדסקייפ


מה בין טיפול באופיואידים ובין הפרעות זקפה ? (Spine)

במאמר חדש שפורסם בכתב העת Spine מדווחים חוקרים על קשר בין טיפול באופיואידים, בעיקר במינונים גבוהים ולאורך תקופה של מספר חודשים, ובין סימנים להפרעות בתפקודי זקפה.

החוקרים מדווחים כי בגברים עם כאב גב המטופלים לאורך זמן באופיואידים פוטנטיים נרשמה עליה של כ-50% בשיעורי הנפקת מרשם לטיול בתרופות כנגד הפרעות בתפקודי זקפה או טיפול חליפי בטסטוסטרון, בהשוואה לאלו שלא נטלו אופיואידים.

מדגם המחקר כלל כ-11,000 גברים, בגיל ממוצע של 48.6 שנים, שסבלו מכאבי גב. מבין אלו, 909 קיבלו מרשמים לטיפול בתרופות כנגד הפרעות בתפקודי זקפה (Sildenafil, Tadalafil ו-Vardenafil) או טיפול חליפי בטסטוסטרון, שישה חודשים לפני או לאחר ביקור אינדקס בשל כאבי גב בשנת 2004.

החוקרים מדווחים כי שיעורי הנפקת מרשמים עלו לא רק עם העליה במשך השימוש באופיואידים אלא גם עם מינונים גבוהים יותר של אופיואידים. מבין החולים שנטלו אופיואידים לאורך תקופה ארוכה (מעל 120 ימים או מעל 90 ימים עם 10 מילויים או יותר) במינונים שעלו על 120 יחידות מקבילות למורפין ביום, 19.3% נטלו גם מרשמים לטיפול בהפרעות זקפה או טיפול חליפי בטסטוסטרון.

מנגד, 12.5% מהחולים שקיבלו טיפול ארוך-טווח באופיואידים במינונים נמוכים יותר (1-20 מ"ג או 20-120 מ"ג) ו-6.7% מאלו שלא קיבלו טיפול באופיואידים הנפיקו מרשמים אלו.

החוקרים מצאו כי בגברים בגילאי 60-80 שנים נרשמה עליה של פי 14 בשכיחות קבלת מרשמים לטיפול בתרופות המיועדות להקלה על הפרעה בתפקודי זקפה, בהשוואה לגברים בגילאי 18-29 (יחס סיכויים של 14.37). דיכאון (יחס סיכויים של 1.30), מחלות רקע (יחס סיכויים של 1.48) וטיפול בתרופות היפנוטיות דוגמת בנזודיאזפינים (יחס סיכויים של 1.30) הביאו לעליה בסיכויים לקבלת טיפול בתרופות המיועדות להקלה על הפרעות בתפקודי זקפה.

כאשר החוקרים לקחו בחשבון את גיל המטופלים ומחלות רקע, הם מצאו כי טיפול ארוך-טווח באופיואידים לווה בשימוש נפוץ יותר בתרופות להקלה על הפרעות בתפקודי זקפה או טיפול חליפי בטסטוסטרון, בהשוואה לאלו שלא נטלו כלל טיפול באופיואידים (יחס סיכויים של 1.45, p<0.01).

החוקרים מציינים כי לא נמצא קשר בין השמנת-יתר ועישון ובין עליה בסיכוי לנטילת טיפול בתרופות להפרעות בתפקודי זקפה.

החוקרים טוענים כי הממצאים צריכים לשמש כתזכורת לרופאים כי להפרעות בתפקוד המיני חלק בתהליכי קבלת ההחלטות לטיפול בכאב במטופלים. יש להקפיד כי גברים השוקלים טיפול ארוך-טווח באופיואידים בשל כאבי גב יהיו מודעים לאפשרות להתפתחות הפרעות בתפקודי זקפה.

Spine. 2013;38:909-915


הערכת הסיכון למחלות לב וכלי דם עם טיפול במרחיבי סמפונות ארוכי-טווח (JAMA Intern Med)

שתי תרופות נפוצות לטיפול במחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD או Chronic Obstructive Pulmonary Disease) מלוות בסיכון מוגבר לאירועים קרדיווסקולאריים, כך עולה מסקירה חדשה שפורסמה בכתב העת JAMA Internal Medicine.

מהתוצאות עולה כי התחלת טיפול במשאפי LABA (Long Acting Beta Agonist) ואנטי-כולינרגים ארוכי-טווח, מלווים בעליה של 31% בסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים, בהשוואה לחולים שלא קיבלו את הטיפול הנ"ל.

החוקרים בחנו את הנתונים ממאגר חולים באונטריו, עם למעלה מ-191,000 מטופלים בגילאי 66 שנים ומעלה, שקיבלו טיפול למחלת ריאות חסימתית כרונית במהלך תקופה של חמש שנים. מבין אלו, כ-53,000 (28%) אושפזו או פנו לחדר מיון בשל תסמונת כלילית חדה, אי-ספיקת לב, אירוע מוחי איסכמי, או הפרעת קצב לב. לצורך הסקירה, התאימו החוקרים לכל החולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית מטופל ללא מחלת ריאות כרונית.

הסיכון לאירועים עם שני התכשירים היה הגבוה ביותר במהלך 2-3 השבועות הראשונים מהתחלת הטיפול, ולא זוהה הבדל בין התרופות. כאשר החוקרים בחנו תוצאי סיום קרדיווסקולאריים בנפרד, הם מצאו כי הסיכון לתסמונת כלילית חדה ואי-ספיקת לב היה מוגבר, אך ללא עליה בסיכון להפרעות קצב לב או אירועים מוחיים. למעשה, זוהתה השפעה מגנה להתחלת טיפול בתרופות אנטי-כולינרגים ארוכי-טווח לאירוע איסכמי, אך ללא השפעה דומה עם טיפול חדש ב-LABA.

החוקרים מסבירים כי קשר בין מרחיבי סמפונות ארוכי טווח ובין אירועים קרדיווסקולאריים זוהה גם במחקר POET-COPD ובסקירה קודמת של אותה קבוצת חוקרים.

ממצאי המחקר תומכים בהמלצה לניטור הדוק אחר כל החולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית, הנדרשים לטיפול במרחיבי סמפונות ארוכי-טווח, ללא תלות במשפחת התרופות.

JAMA Intern Med 2013

לידיעה במדסקייפ

 

ביזור סמכויות ושיפור התקשורת בין חברי הצוות המטפל במרפאה עשויים לסייע במיתון תחושת השחיקה אצל הרופאים והצוות (Annals of Family Medicine)

בסקירה חדשה,  אספה קבוצת חוקרים כמה מהחידושים בטיפול ובניהול מידע במרפאות ומחלקות מצליחות בתפקוד גבוה בארצות הברית, המקלים על תחושת השחיקה שחשים רופאים רבים ומשפרים את זרימת המידע ואת הטיפול בחולים במרפאה.

החוקרים ביקרו בלמעלה מעשרים מרפאות מצליחות ובחנו כיצד נעשית חלוקת העבודה בין חברי הצוות המטפל, באיזו דרך משולבת הטכנולוגיה הקיימת כדי לשפר את העבודה במרפאה ואת תוצאות הטיפול וכיצד העבודה בהן מסייעת לחיזוק תחושת 'הייעוד' של המטפלים ולהנאתם מעבודת היום יום ולמיתון השחיקה מהמקצוע.

שיטות העבודה החדשניות שתיעדו החוקרים כללו, בין השאר, הקפדה על הפנית וביצוע בדיקות מעבדה טרם הביקור אצל רופא, כך שתוצאות של בדיקות מעבדה מתקבלות מספר ימים לפני הביקור אצל הרופא והביקור מוקדש לדיון על הממצאים ומאפשר הצבת יעדים לחולה. התכנון המוקדם מבטל גם את הצורך בדיווח הממצאים לחולה לאחר הביקור; ארגון וחידוש המרשמים החוזרים ("היציבים") אחת לשנה במהלך הביקור השנתי מצמצם את הצורך בחידוש מרשמים תכוף; שיתוף הצוות המטפל כולו בטיפול הקליני, הטמעת פרוטוקולים והוראות קבע וניהול של פנלים הנוגעים למקרים טיפוליים; ארגון חלל המשותף לחברי הצוות, רופאים ואסיסטנטים וסטודנטים לרפואה, אחיות וחברי צוות אחרים בו הם מעודדים לשיתוף מידע לגבי הטיפול בחולים פנים אל פנים (אל מול  שיטה רווחת של שליחת הודעות טקסט או מיילים והמתנה לתשובה מול המחשב...). 

חידושים נוספים כוללים יצירת מערכות תיעוד וארכוב מידע מסובכות פחות, וכן שיתוף פעולה בביקור עצמו בהזנת המידע בזמן אמת (למשל , אחות או אסיסטנט המתעדים את ביקור המטופל במערכת הממוחשבת בזמן שהרופא בודק את המטופל); הסמכה של אסיסטנטים ואחיות לסקירת לפחות חלק מהמידע המתקבל בתיבת הדואר של הרופא עבור תוצאות מעבדה, חידושי מרשם ובקשות של חולים שיכולות להיות מטופלות על ידם לפי פרוטוקול הטיפול, דבר המביא הלכה למעשה להורדת עומס וניהול המידע מהרופא ומאפשר העברת רק הודעות ודעות הזקוקות לשיקול דעת רופא לרופאים או הרופאות המטפלים. ביזור סמכויות  נוסף מאפשר לאסיסטנטים רפואיים, אחיות מעשיות מורשות ואחיות מוסמכות במרפאה לאבחן ולטפל במקרים פשוטים ומובהקים יחסית כמו דלקות קלות בדרכי השתן או בעיניים ועוד. 

החוקרים מסכמים כי מהתצפיות שערכו עלה שמודלים הכוללים הרחבה של סמכויות הצוות ותמיכתם בעבודת הרופאים והרופאות המטפלים, שיתוף פעולה תדיר ודיונים וזרימת מידע יעילים מביאים להקלה בתחושת השחיקה הרווחת, שיפור בשביעות הרצון המקצועית של כלל העובדים במרפאה ואף עשויים להביא להנאה מהעבודה...

לכתבה במדסקייפ

לתקציר המחקר

Ann Fam Med May/June 2013 vol. 11 no. 3 272-278


התועלת של דיאטה ים תיכונית בחולים עם מחלת כליות כרונית (מתוך הכנס ה-50 מטעם ה-European Renal Association-European Dialysis and Transplant Association)

מתוצאות מחקר חדש שהוצגו במהלך הכנס ה-50 מטעם ה-European Renal Association-European Dialysis and Transplant Association, עולה כי דיאטה ים תיכונית מלווה בתפקוד כלייתי טוב יותר בחולים עם מחלת כליות כרונית. הקפדה על משטר הדיאטה זוהתה גם כגורם מנבא בלתי-תלוי לתמותה.

לדברי החוקרים, ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות של אורח חיים והרגלי תזונה. אמנם עוד אין תשובה באשר לדיאטה הטובה ביותר בחולים עם מחלת כליות כרונית, אך אין ספק כי דיאטה ים תיכונית מהווה אפשרות טובה באוכלוסייה זו.

החוקרים עקבו אחר 1,110 גברים בשבדיה, בגיל ממוצע של 70 שנים, כאשר ב-506 מהם ערכי GFR (Glomerular Filtration Rate) היו נמוכים מ-60 mL/min/1.73m2.  החוקרים התבססו על יומנים שבועיים לחישוב מדד Mediterranean Diet Score, וסיווגו את החולים לקבוצת היענות נמוכה, בינונית וגבוהה לדיאטה. חציון משך המעקב היה 9.9 שנים.

מהתוצאות עולה כי בקבוצת המשתתפים עם היענות גבוהה לדיאטה נרשמה ירידה של 42% בסיכוי למחלת כליות, בהשוואה לקבוצת המשתתפים עם היענות נמוכה (יחס סיכויים מתוקן של 0.58, p=0.04). מבין אלו עם מחלת כליות כרונית, 33% חולים הלכו לעולמם במהלך תקופת המעקב.  החוקרים לא זיהו הבדלים משמעותיים בגורמי סיכון למחלות לב ומחלות מטבוליות (מדד מסת גוף, היקף מותניים, לחץ דם, רמות שומנים בדם, רמות סוכר או אינסולין, מדדי דלקת או אלבומין). עם זאת, מניתוח סטטיסטי עלה קשר בין ההיענות הגבוהה לדיאטה ובין ירידה של 18% בסיכון לתמותה עבור כל עליה של שתי נקודות במדד Mediterranean Diet Score. במשתתפים עם צריכה תזונתית מספקת, הקשר היה אף בולט יותר.

מתוך הכנס ה-50 מטעם ה-European Renal Association-European Dialysis and Transplant Association , 

לידיעה במדסקייפ


ההשפעה של הבריאות הגופנית על תוחלת החיים של חולים פסיכיאטרים (BMJ)

הפער בתוחלת החיים בין חולים פסיכיאטריים ובין האוכלוסייה הכללית הולך וגדל, כאשר נראה כי האשם בכך הוא המצב הבריאותי הירוד של החולים הללו, ולא מעשי אובדנות, כך מדווחים חוקרים במאמר חדש שפורסם בכתב העת BMJ.

החוקרים מאוסטרליה מצאו כי הפער בתוחלת החיים בין גברים ללא הפרעה פסיכיאטרית לסובלים מהפרעות אלה , גדל מ-13.5 שנים בשנת 1985 ל-15.9 שנים בשנת 2005. בנשים, הפער גדל מ-10.4 שנים בשנת 1985 ל-12 שנים בשנת 2005.

עיקר העליה בתמותה יוחס למצב הבריאותי, דוגמת מחלות לב וכלי דם, מחלות נשימה ומחלות ממאירות. לממצאי המחקר חשיבות רבה מאחר ואלו מדגימים כי התוצאות בחולים עם מחלות פסיכיאטריות מצויות במגמת הרעה משנות התשעים של המאה הקודמת, זאת למרות הבנה טובה יותר של ההשפעה של מחלות אלו.

במסגרת המחקר בחנו החוקרים את הנתונים ממאגרי חולים בשנים 1985-2005, להערכת הפער בתוחלת החיים. הם גם חישבו את התרומה של גורמים מג'וריים לתמותה, כולל מחלות ממאירות, מחלות לב, מחלות נשימה וגורמי תמותה לא-טבעיים.

באוכלוסייה הכללית, תוחלת החיים של גברים עלתה מ-73.1 שנים בשנת 1985 ל-79.1 שנים בשנת 2005. תוחלת החיים בנשים באוכלוסיה הכללית עלתה מ-79.3 שנים ל-83.9 שנים במהלך אותו פרק זמן. בקרב חולים עם הפרעות פסיכיאטריות, בגברים ונשים עם הפרעות שימוש באלכוהול או סמים נרשמה תוחלת החיים הנמוכה ביותר בשנת 1985, והפער עלה על 20 שנים בכל נקודות הזמן. עם זאת, העליה הגדולה ביותר בפער בתוחלת החיים זוהה בחולים עם פסיכוזה אפקטיבית ופסיכוזות אחרות.

הפער בתוחלת החיים של גברים עם הפרעה פסיכיאטרית זו גדל מ-14.8 שנים בשנת 1985 לכ-22 שנים בשנת 2005. הפער בתוחלת החיים בנשים עם אותה הפרעה גדל מ-14.1 שנים בשנת 1985 לכ-22 שנים בשנת 2005.

ממצאים אלו מדגימים את ההשפעה המשמעותית של מחלות פסיכיאטריות על תוחלת החיים במערב אוסטרליה. כאשר מרבית העליה בשיעורי התמותה נובעת מהבריאות הגופנית, החוקרים ממליצים להשקיע מאמצים לשיפור הבריאות הגופנית להפחתת שיעורי התמותה של חולים עם הפרעות פסיכיאטריות. 

הערת הג'ורנאל : מחקר חשוב , במיוחד בשל העובדה שאנו לקראת רפורמה במערכת בריאות הנפש והגברת החשיפה של רופאים ראשוניים למטופלים עם הפרעות נפשיות. 

BMJ. Published online May 21, 2013

לידיעה במדסקייפ

 

סגור חלון