Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 22/10/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/07/2013 סיפור אישי: כשמישהו יודע (FREE)

אני נושאת את מחלת קרוהן מעל ארבעים ושבע שנים. בשנת 1981, לאחר שהרגשתי טוב במשך תקופה ארוכה, החלו להופיע תסמינים מסתוריים, ומפחידים.  לפעמים, באמצע פעילות רגילה, התחלתי לרעוד ללא שליטה ותוך כמה דקות חום גופי עלה ל- 41 מעלות. במקרים אחרים אדמו פני לפתע וחשתי פרץ של תשישות קשה. אם הייתי בחוץ באותה עת, בקושי יכולתי לחזור הביתה. רופאי הורו על בדיקות מתוחכמות אך לא מצאו דבר. התוצאות היו תקינות, אך אני לגמרי לא.

במשך כמה חודשים החמירו התלונות ושבו ביתר תכיפות, ואני המשכתי לבקר בקביעות אצל רופאים. עשיתי כך מפני שהייתי אובדת עצות ולא מתוך מחשבה שהם יציעו לי הסבר כלשהו או עזרה. בסופו של דבר הפסקתי לספר להם על החוויות החריגות שעברו עלי. הרגשתי שהם כבר לא רוצים לשמוע.

כשהמצב נעשה קשה מאד חשתי שמשהו מסוכן קורה לי ואיש אינו מסוגל להגדירו. הפחד שנגרם לי היה קשה מנשוא. כאילו הסתכלתי בעולם מבעד לזכוכית אטומה, לכודה באירועים ששלטו בחיי, אירועים שאיש לא חווה והבין. בייאושי, קבעתי פגישה אצל רופא אחר, מנתח שישב איתי בוועדת מחקר.

ד"ר סמית עמד בראש מחלקת הניתוחים בארגון לתמיכה רפואית. פרוטוקול התוכנית הרפואית הקצה זמן מוגבל לכל בקור אצל הרופא, ולנו היו 15 דקות בלבד. ישבתי וחיכיתי במשרדו הקטן והתחרטתי על שקבעתי את הפגישה. זה בוודאי יהיה בזבוז זמן, חשבתי, כיצד הוא יוכל לעזור לי בחמש עשרה דקות כשכל הרופאים לפניו לא הצליחו לעזור לי במשך שעות?

נקישה קלה בדלת וד"ר סמית נכנס. הוא בירך אותי ובמשך כמה דקות ישב בשקט ובחן את תוצאות הבדיקות וצילומי הרנטגן, ואז התכופף לעברי ושאל:- אמרי לי, מדוע באת ?

 

הבטתי בפניו וראיתי דאגה אמתית. התחלתי לספר לו על כל הדברים שחיוויתי מהפשוטים שבהם ועד הטעם המוזר שחשתי בפי ושהעיר אותי משנתי והפעמים בהן איבדתי את חוש הכיוון שלי ולא יכולתי לזכור כיצד להגיע הביתה. קולי רעד מעט והוא המשיך להקשיב.

בהדרגה סיפרתי לו גם על דברים אחרים שלא סיפרתי לאיש לפניו. על רופא שאבחן אותי לראשונה ובישר לי שאמות לפני גיל ארבעים. על אבי שמת באופן פתאומי כמה חודשים קודם לכן בשל מחדל רפואי וכיצד הבאתי את אמי שסבלה ממחלת לב חמורה מקצה המדינה, כדי לחיות איתי. שיתפתי אותו בחששותיי, שמא מצבי הרפואי יאכזב את המטופלים שלי, על הבדידות שחשתי כשחברי בילו בלעדי מכיוון שלא יכולתי עוד להתמודד. בסופו של דבר ספרתי לו את הכל והתחלתי לבכות.

סיפורי לא ארך יותר מאשר עשר דקות. ד"ר סמית לא הפסיק אותי ופשוט הקשיב בתשומת לב. כשסיימתי הוא שאל אותי כמה שאלות, שהבהירו לי שאכן הוא שמע והבין את הכל. הוא אחז בידי ואמר לי שהוא מבין עד כמה קשה לי. הוא נתן תוקף לחרדתי. על אף מוזרותם של האירועים, הם לא היו בראשי בלבד. "אין ספק שיש כאן משהו שאנחנו לא מבינים."  הוא אמר לי. הוא הזכיר לי שתוצאות המעבדה פסלו כל אפשרות של סכנת מוות. הוא הבטיח לי שבסופו של דבר העניין יתבהר וכאשר זה יקרה, אם יהיה צורך בניתוח, הוא מבטיח להיות שם. הוא הבטיח לי וחייך. "נחכה ביחד" הוא אמר לי.

כמו לאחרים - גם לו, לא הייתה אבחנה. אבל הוא הציע לי דאגה וידידות ואת רצונו להתמודד איתי אל מול הבלתי ידוע. בארבע עשרה דקות הוא הפיג את בדידותי שהפרידה ביני לבין האחרים וביני לבין כוחי שלי. דרך שלא הייתה מובנת לי , זה עשה את כל ההבדל. מישהו אחר ידע, למישהו היה אכפת, ובשל כך גיליתי את האומץ להתמודד עם העתיד העומד לקרות. כמה חודשים אחר כך, כשסוף סוף הופיעה בצילום רנטגן, מורסה שהייתה חבויה במעמקי בטני, היה זה הוא שניתח אותי.

 

הסיפור מובא מספרה של ד"ר נעמי רחל רמן, My Grandfather's blessing  תרגום עברי ארנה פרייזר. מודן הוצאה לאור.

 

 

סגור חלון