Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 20/07/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/09/2013 סיפור אישי - פחד מתולעים (free)

"היום – יום השנה". כך אמר אריק בהיכנסו למרפאתי לפני שנה. כוונתו יום השנה ה-  25 מאז שהבחנתי אצלו מחלת הכשל החיסוני – AIDS או HIV  בלועזית. בשנה זו, 1987 הייתה גם השנה הראשונה שהתחלתי להתמחות במחלה זו.  כניסתו למרפאה באותו יום גרמה לי להעלות זיכרונות באשר להתרחשויות ברבע המאה האחרון. בעצם אין לנו הרבה במשותף ופעמים אין ספור נכנסנו לעימות. אך בזמן האחרון  התחלנו להתקרב אחד לשני וגילינו שלפחות יש לנו דבר אחד משותף.

בשנת 1987 עבדתי בבית חולים קטן כרופא פנימי. מספר החולים שפנו לחדר מיון לאחר שנדבקו ב AIDS הלך וגדל. והמראה של אדם צעיר שמצבו הולך ומתדרדר ממחלה זו  ליד אדם זקן שהולך ומתנוון ממחלת הסרטן, נעשה מראה שכיח. כל אחד צועד בצעדים גסים אל הקבר. מסיבה לא ברורה לי, מחלת הכשל החיסוני סקרנה אותי. מחלה בה התחלתי להתעמק, מחלה שברוב הימים העניקה לי יעד בחיים.  בהתחלה התנדבתי במרפאת ה-    AIDS  של בית החולים. כאשר התוודעתי למנהל המרפאה שאני ממש לא יודע מה אני עושה. הוא הרגיע אותי. "אל תדאג. כולנו באותו מצב."

במרוצת הזמן התחלתי לעבוד במשרה מלאה במרפאה שהתמקדה במחלת ה -AIDS בלבד. שם נפגשתי לראשונה באריק. נפל בחלקי לבשר לאריק שאין לו תקווה ושמותו הולך ומתקרב. "אם כן" הוא כנראה אמר לעצמו, "מדוע עלי להתנזר משתייה, מסמים וממין ? גורלי כבר  נחרץ  בלאו הכי".  הוא לא האמין שאם יתנתק מהתענוגים שלו תוחלת החיים שלו תהיה ארוכה יותר. כך קרה שלא  שעה להמלצותיי והמשיך  להתהולל. לצמצם את הסיכונים? – שכח מזה. בכל  עולם הקונדומים לא היה אדם שהשתמש בהם פחות. סמים ? הרבה ולעיתים קרובות. תזונה ? קוקה-קולה ועוד קוקה קולה.

 

באשר אלי, אני למדתי רבות אודות המחלה בינתיים וצברתי ניסיון. לא היה קשה ללמוד את תכונות התרופות שעמדו לרשותי, כי היו רק מעט. במשך הזמן אוצר התרופות הלך וגדל. קודם AZT אחר כך DDI ואחרי DDI בא פלוקונזול (fluconazole). התוצאה היה שיפור ראשוני במצבם של החולים אך בסופו של דבר הם שוב התדרדרו. HIV הייתה מחלה ללא רחמים. כאשר עשיתי טעות – החולים שלי מתו. וכאשר עשיתי הכול כהלכה – הם גם מתו.

אבל אריק עשה את הכל בניגוד להוראות שלי. הוא לקח ממני את המרשמים לתרופות – אך לא קנה אותם. הוא לא נטל את ה- AZT כאשר תרופה זו הייתה היחידה בשוק.  סירב ליטול  dual anti-retroviral therapy  כאשר טיפול זה תפש את מקומו של ה -AZT. תאי ה T שלו הלכו והתמעטו. עומס הוירוסים שלו הגיע עד לרבע מיליון. הוא נתקף בדלקת ריאות כמה פעמים. אך מסיבות לא מובנות לי הוא המשיך לחיות. בינתיים רכשתי ניסיון בטיפול ובגישה הנכונה לחולה שהולך למות. אסירות התודה של קרובי משפחה בימיו האחרונים של החולה ובעת ההלוויה - אלה נתנו לי כוח להמשיך. התעודדתי גם מהחברות של אנשי הצוות שלנו – שכולם חיוו את החוויות הקשות האלה. העבודה נתנה סיפוק על אף האבידות המרובות. החולים שלי ירדו במשקל ואני עליתי.  אך לא ישנתי בלילות.

אריק פשוט הכחיש גסיסה ומוות. בזמן שאיבדתי את שנתי מרוב צער הוא בילה במסיבות ושכח את האפשרות של מוות. ואז הגיע הטיפול האנטי-רטרו- ויראלי היעיל באמצע שנות התשעים המכונה טיפול ה HAART. התגובה לטיפול זה הייתה טובה וממושכת ושונה לגמרי למה שהכרנו עד אז. טיפול זה היה סוף הסיוט. נעצר המוות. ישנתי יותר טוב על משכבי בלילות. אין ספק חשבתי לעצמי, שאריק נוכח לדעת שחבריו כבר לא מתים. עכשיו בודאי יתחיל טיפול. לא דובים ולא יער.

זה היה טיב יחסינו במשך 20 שנה. הסכמנו לא להסכים על שום דבר. אפילו לא הסכמנו, לא להסכים. ופתאום לפני שנה חל מפנה. אריק השתנה. הוא ביקש את טיפול ה- HAART  ודייק בנטילת התרופות. עומס הנגיפים בדם שלו ירד לרמות נמוכות שלא ניתן היה לגלות. הוא נעשה אופטימי. לא אני זה שגרם לשינוי אצל אריק. התוכחתי איתו במשך שנים ללא הצלחה. ההסברים שלי על תאי T ועל עומס הוירוסים נפלו על אוזניים אטומות. אך פתאום הוא נעשה פציינט למופת ונשאר כזה. מובן ששמחתי שסוף סוף הוא משתף פעולה אך תהיתי מה חולל את השינוי אצלו. כששאלתי אותו הוא ענה: "אני מפחד מתולעים". בהתחלה לא תפשתי את דבריו. אחר כך הבנתי שלא על תולעים במעיים מדובר. פעם ראשונה בחייו אריק פחד ממוות ומהתולעים שיאכלו את בשרו. ומדוע דווקא עכשיו ? אולי העובדה שהוא הגיע לגיל חמישים. אולי העובדה שחמישה בני זוג שלו הלכו לעולמם בשנים האחרונות. תהיה הסיבה אשר תהיה, בגיל 20 אריק לא האמין שיסיים את חייו, עכשיו בגיל חמישים המוות הפך להיות אפשרות מאד סבירה. התמוטטה חומת המגן שלו שעמדה איתנה במשך כל השנים.

וכן גם אני. כאשר הייתי רופא צעיר והחולים שלי מתו מ HIV לא דאגתי כי לא הייתי בסיכון. עכשיו שחזרתי לרפואה פנימית והחולים שלי מתים ממחלות לב ומסרטן ואני בגילם, אני מבין שגם אני בסיכון. כל מקרה מוות מחליש את חומת המגן שלי. כאשר אני נתקף בצרבת אני מוטרד שמא מדובר בהתקף לב.

אריק ואני מבינים שבינתיים הזדקנו. הזדקנו בעידן ה AIDS. המשותף לנו הוא שאנחנו מזדקנים וחושבים על המוות. אפילו חולים הנגועים ב- AIDS כבר לא מתים מהזיהום אלא ממחלות לב וסרטן. קרוב לודאי שגם אריק ואני נמות מאחת המחלות האלה. על אף העובדה שאריק צעיר ממני בשנים, הוא מבוגר ממני מבחינה פיזיולוגית כי מחלתו מקרבת את הקץ.

משך שנים הלכנו במסלולים שונים. אריק בחיי הוללות ואני בשביל צר וישר. אך כעת המסלולים שלנו התחברו ואנחנו הולכים אחד על יד השני. שנינו מפחדים מתולעים.

הסיפור מובא מה Journal of the American Medical Association  ל 14 באוגוסט 2013.

 

 

סגור חלון