Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 19/10/2018  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

15/03/2014 סיפור אישי-רגע האמת ( FREE )

הפקיד מכריז: "בית המשפט"!  הקהל קם על רגליו.

כך מתחיל משפטי כנתבע ברשלנות רפואית.

נתבעתי למשפט באשמה של רשלנות רפואית שבעקבותיה החולה מת. התביעה טענה שלא עשיתי מספיק בדיקות ולא נתתי את הטיפול הנדרש לפני מותו הפתאומי והבלתי צפוי של החולה. אני עובד כרופא כללי זה 35 שנה וגם מלמד סטודנטים לרפואה, וזו הפעם הראשונה שנתבעתי למשפט. בפעמים המעטות בהן הופעתי בבית המשפט היה זה כעד מקצועי. גם אז הייתי בלחץ. עכשיו למדתי עד כמה המצב מלחיץ יותר כאשר אתה נתבע.

דבר אחד הוא להתווכח עם עורך דין כאשר אתה עד מקצועי במשפטו של רופא אחר. שונה הדבר כאשר אתה בעצמך אותו הרופא הנתבע. להיות עד מקצועי הוא דבר מאד לא אישי.  להיות הנתבע זה מצב אישי מאד.

עורך הדין שלי מסביר לי כי תוצאות המשפט תלויות במידה שהמושבעים ישתכנעו  שאני רופא קומפטנטי שעשה כל דבר סביר  שהיה דרוש לחולה שלי וכל מה שכל רופא אחר היה עושה במקרה זה. יתכן שעורך הדין רצה להרגיע אותי. אם כן – הוא נכשל, כי לא נרגעתי.

השופט מכריז: "עורכי הדין הודיעו לי שהם מקבלים את הרכב חבר המושבעים. "

גורלי עכשיו תלוי בשמונה אנשים.  יתכן שגם הם לא שמחים במיוחד להיות כאן – בדיוק כמוני. הם התמנו לתפקיד חבר בחבר המושבעים רק בזכות העובדה שאנחנו גרים באותה מדינה בה אני עוסק ברפואה. הם יידרשו להבין שיקולים רפואיים, להחליט בין שני תיאורים סותרים של השיקולים והפעולות שלי . עליהם להחליט האם עבודתי התאימה למה שדרוש מרופא משפחה מוסמך, ושהשיפוט שלי היה נכון.

אני התמלאתי חרדה כשהבטתי בהם וראיתי את ההבעה על פניהם במשך ארבעת ימי משפטי.  בטוחני שלא אשכח אף אחד מהם כל עוד ואני חי.

עורך הדין לתביעה מתחיל:" הוא התחיל לפעול לפני שהוא שקל את הנתונים ולא שאל את השאלות המתבקשות".

משפט זה החל מה שהתפתחה לאחת החוויות הכי מכאיבות של חיי. משך ארבעה ימים אני שומע את שמי בתביעה של רשלנות רפואית.

" ד"ר שוונק החליט על סמך סיכונים שלא העריך נכון, והגיע למסקנות מוטעות. היו רמזים חשובים שד"ר שוונק לא לקח בחשבון. הוא טעה. אנחנו יודעים שהוא טעה. הוא יודע שהוא טעה. "

אנחנו הרופאים לא מתנגדים לדיון בטיפול  שלנו בתנאי שזה נעשה במסגרת מקצועית ואובייקטיבית. אנחנו מכירים במגבלות שלנו ואנחנו מבקשים להעלות את שיקולינו בצורה עניינית. בבית המשפט הדיון הוא מגמתי ואין לך הזדמנות להסביר את עצמך כמו שצריך. עורך הדין של התובע מעלה טענות שאין באפשרותך להפריך וטוען טענות כאילו מדעיות אבל הן שטויות. הוא מאשים אותי בכישלונות ואין לי הזדמנות לענות לו.

בבית המשפט העדים והנתבעים יושבים בקרבת מקום לחבר המושבעים. אך כדי להסתכל להם בפנים הנתבע צריך לסובב את הראש. עד מקצועי יכול להסתכל לחבר המושבעים בפנים. הוא הרי בא ללמד משהו. לא כן הנתבע. תפקידי ורצוני רק לשכנע את חבר המושבעים שאני רופא נבון ואחראי. ברצוני להסביר להם אופן הפעולות שלי וההחלטות שלי ואני מנסה לעשות את זה בצורה פשוטה אך מדויקת, בטוח בעצמי אך לא יהיר, מעורב אך ענייני. לפני יושבים התובע ומשפחתו, יתכן גם העיתונות ויתכן גם סתם סקרנים שנכנסו לאולם. לא קל לי כי ממילא אני כבר נרגש ומופחד.

עורך הדין של התביעה: " מה אתה אומר לנו הוא שלא נורא שלחולה הייתה מחלת לב כלילית!?"

אני מנסה לקחת בחשבון שהתנהגות של תובע במשפט לא בדיוק התנהגות מקובלת בין אנשים עניינים ומקצועיים. לא קשה לשאול אותי שאלות מביכות כשמתברר במבט לאחור שלא ניחשתי נכון את מהלך מחלתו של הנפטר. הכי גרוע כשהתובע מציין אותי לשבח כי זה סימן בטוח שמתקפה ארסית תבוא בעקבות כך.

העד המקצועי – כלומר רופא אחר – מכריז שלדעתו רמת הטיפול שלי היתה פחות מהדרוש ושלא עמדתי בסטנדרטים המקובלים.

אני מבין שבתי משפט זקוקים לעדים מקצועיים גם מצד התביעה ומצד ההגנה. העדות שלהם אמורה להוות בסיס עליו המושבעים מגיעים להחלטתם. אך קשה לי להבין שבתי משפט מוכנים לקבל עדות מקצועית מרופאים שאינם ראויים לתת עדות במקרה ספציפי בלי  להתבקש להגן על עמדתם. במצב הנוכחי, דעות שאינן נכונות הופכות להיות "אמת" כי הן נרשמו בפרוטוקול של המשפט. במקרה שלי העד המקצועי  הביע דעה שהייתה פשוט לא נכונה. בספר A civil action כתוב שהאמת נמצאת בתחתית של בור ללא תחתית.

במשפט, עורכי הדין מפסיקים אחד את השני לעיתים קרובות כדי להשפיע על כוון המשפט.  מה נרשם בפרוטוקול ומה נחשב כ"אמת" ?  אני גם מופתע כשפרקליטי שני הצדדים לפעמים צוחקים ביחד, כאילו, ואולי לא כאילו, הם החברים הכי טובים. אני מרגיש שאני תלוי במידה הולכת וגוברת בעורך הדין שלי. כמו תייר בארץ זרה, יש לי שאלות רבות בקשר לנוהלם ולשפה של בית המשפט. עורך הדין שלי הזהיר אותי בכל עת להיראות מלא ביטחון. בלילה לפני סיום המשפט עורך הדין שלי יושב כמה שעות על נאום הסיכום שלו, כי זה הרגע המכריע הרגע שהוא נדרש להיות הכי משכנע. זאת חוויה לראות  עורך דין מנוסה מופיע בעניינך באולם בית משפט מלא עד אפס מקום החל מהשופט, הצדדים ופרקליטיהם והקהל הרחב.

 

כאשר השופט נותן הנחיות אחרונות לחבר המושבעים, אני מנסה להירגע ולשכוח את תסכולי שאין ביכולתי להשפיע על החלטת חבר המושבעים. אני בטוח שעשיתי הדבר הנכון בחולה שלי, ובמקרה דומה בעתיד אנהג כמו שנהגתי במקרה שנדון בבית המשפט.

עברו שעתיים עד שחבר המושבעים חזר לבית המשפט.

השופט: רבותי וגבירותי בחבר המושבעים, האם הגעתם למסקנה?

כן כבוד השופט, ענה יושב הראש.

רופא במהלך חייו מנסה לנחש את העומד לקרות, לאחר שהוא שוקל את כל הנתונים שבידיו. ברפואה אין דבר כמו "אף פעם" וגם אין דבר כמו "תמיד".

אנחנו חושבים במונחים של גוונים שונים של אפור. לא כן בבית המשפט. שם הכול הוא שחור או לבן. הכל בסדר או לא בסדר. או שצדקתי או שלא צדקתי. אין מצב ביניים.

בשניות אלה, לפני הישמע החלטת חבר המושבעים, הרגשתי ממש חולה.

יושב ראש חבר המושבעים: "בשאלת  ד"ר שוונק  האם הוא אשם ברשלנות רפואית הגענו למסקנה שלא הייתה רשלנות בטיפולו של המת".

כל שמונת חבר המושבעים הכריזו שאני חף מפשע, אני אומר לעצמי. זו  חייבת  להיות האמת.

הסיפור מובא מה Journal of the American Medical Association מיום 12 לפברואר 2014.

 

סגור חלון