Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 12/12/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

03/08/2014 בקיצור נמרץ: לקט המחקרים הבולטים מהמחצית השנייה של חודש יוני (CME)

מיגרנה מלווה בסיכון גבוה כפליים לאירועים מוחיים שקטים (Stroke )  

במבוגרים עם מיגרנה קיים סיכון מוגבר לאירועים מוחיים איסכמיים, בהשוואה לאלו שאינם סובלים ממיגרנה, כך עולה מתוצאות מחקר, שפורסמו בכתב העת Stroke .

החוקרים כותבים כי מיגרנה נובעת מהפרעה בכלי הדם והעצבים של המוח, עם עליה קטנה בסיכון לאוטמים מוחיים שקטים, גורם סיכון לאירועים מוחיים קליניים. למרות שהסיכון עשוי להיות קטן, בחולי מיגרנה עם גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם יש מקום לטיפול להפחתת הסיכון לאירועים מוחיים, כולל אורחות חיים בריאים, עם פעילות גופנית קבועה והקפדה על צריכת פירות וירקות.

במחקר NOMAS (Northern Manhattan Study) כימתו החוקרים את האוטמים המוחיים התת-קליניים ומדדי WMHV (White Matter Hyperintensity Volumes) ב-546 גברים ונשים, בגיל ממוצע של 71 שנים, רובם היספאנים.

בהשוואה למשתתפים  ללא מיגרנה, באלו עם מיגרנה תועדה עליה של פי שתיים בסיכון לאוטם מוחי תת-קליני (יחס סיכויים מתוקן של 2.1).

 

הקשר בין מיגרנה ובין אוטמים מוחיים שקטים לא היה תלוי בגורמים סוציו-דמוגרפיים וקרדיווסקולאריים, והיה בולט יותר בקבוצה של חולים עם מיגרנה ללא אאורה (יחס סיכויים של 2.6). נוכחות אאורה, שינויים בראיה המופיעים עם מיגרנה, לא השפיעו על הקשר, כפי שתואר במחקרים קודמים.

יתר לחץ דם, גורם סיכון ידוע לאירועים מוחיים, היה נפוץ יותר בחולים עם מיגרנה, אך הקשר בין מיגרנה ובין אוטמים מוחיים שקטים תועד גם במשתתפים עם לחץ דם תקין. באופן מפתיע, לא זוהה קשר בין נוכחות מיגרנה ובין WMHV . ייתכן כי הבדלים לא זוהו בשל נטל גבוה של גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם במדגם חולים מבוגרים זה.

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מאשרים את הקשר בין מיגרנה ובין אוטמים מוחיים שקטים בחולים מבוגרים. מחקרים קודמים להערכת אוטמים מוחיים שקטים ומיגרנה נערכו בעיקר באוכלוסיות לבנות ואילו המחקר הנוכחי התמקד במדגם משתתפים היספאנים.

בסופו של דבר, דרוש מדגם גדול של חולי מיגרנה במטרה לקבוע אם טיפול במיגרנה מפחית את הסיכון לאירועים מוחיים

Stroke. Published online May 15, 2014

לידיעה במדסקייפ

 

בקשישים - היפוגליקמיה מסוכנת יותר מהיפרגליקמיה (JAMA Intern Med )

ממחקר, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת JAMA Internal Medicine , עולה כי שיעורי האשפוז לבתי חולים בשל היפוגליקמיה עלו על שיעורי האשפוז עקב היפרגליקמיה בקשישים בארצות הברית.

היפוגליקמיה חמורה הינה תופעת הלוואי החדה הנפוצה ביותר של טיפול בתרופות להורדת רמות הסוכר בדם בחולים עם סוכרת. במחקר הנוכחי מרחיבי החוקרים נתונים שהוצגו בכנס לאחרונה וכולל נתונים אודות שיעורי תמותה ואשפוזים חוזרים לאחר אשפוז עקב היפוגליקמיה או היפרגליקמיה.

מהנתונים עולה כי אשפוז בשל היפוגליקמיה מלווה בשיעורי תמותה הנעים סביב 20% לאחר שנה אחת. עם זאת, החוקרים מציינים כי לא ניתן לקבוע אם היפוגליקמיה תרמה לתמותה בחולים אלו, אך סבורים כי ניתן לקבוע כי מדובר בסימן פרוגנוסטי שלילי.

במחקר הרטרוספקטיבי התבססו החוקרים על נתונים אודות כ-35 מיליון מבוטחי מדיקייר בגילאי 65 שנים ומעלה, בין השנים 1999-2011. המטרה הייתה לבחון את האשפוזים בשל אירועי היפוגליקמיה או היפרגליקמיה. כמו כן, החוקרים בחנו את שיעורי התמותה לאחר 30 ימים ולאחר שנה אחת ואת שיעור האשפוזים החוזרים בתוך 30 ימים, תוך השוואת התוצאות לפי גיל, מין וגזע.

כפי שפורסם בעבר, כ-280,000 חולים אושפזו כ-302,000 פעמים בשל היפרגליקמיה וכ-404,000 חולים אושפזו כ-430,000 פעמים בשל אירועי היפוגליקמיה. במהלך 12 שנות המעקב, שיעור האשפוזים בשל היפרגליקמיה ירד ב-38.6%, בעוד ששיעור האשפוזים בשל היפוגליקמיה עלה ב-11.7%.

עם זאת, משנת 2007, שיעור האשפוזים בשל היפוגליקמיה ירדו מעט, אם כי השיעורים בקרב שחורים מבוטחי מדיקייר ובאלו מעל גיל 75 שנים נותרו גבוהים.

שיעורי האשפוז בשל היפרגליקמיה והיפוגליקמיה היו גבוהים פי ארבע בשחורים בהשוואה ללבנים, ושיעורי היפוגליקמיה היו גבוהים כפליים בחולים בגילאי 75 שנים ומעלה, בהשוואה לחולים צעירים יותר בגילאי 65-74 שנים.

שיעורי התמותה לאחר 30 ימים ולאחר שנה אחת ושיעור האשפוזים החוזרים לאחר 30 ימים השתפרו במהלך תקופת המחקר ועד שנת 2010 היו דומים לאחר אשפוז ראשוני בשל היפרגליקמיה (5.4%, 17.1% ו-15.3%, בהתאמה) או היפוגליקמיה (4.4%, 19.9% ו-16.3%).

למרות זאת, שיעורי התמותה הגבוהים שנה אחת לאחר אשפוז בשל היפוגליקמיה מעידים על החשיבות הרבה של אירועים אלו והחוקרים סבורים כי אשפוז בשל היפוגליקמיה חמורה מהווה איום גדול יותר מאשפוז בשל היפרגליקמיה.

JAMA Intern Med. Published online May 17, 2014

לידיעה במדסקייפ

 

מהם גורמי הסיכון לממאירות מסוג HCC בחולים עם זיהום בנגיף HCV תחת טיפול תרופתי (J Viral Hepat )

במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Viral Hepatitis מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, בו ביקשו לבחון את גורמי הסיכון המנבאים התפתחות HCC בחולים עם זיהום בנגיף HCV , תחת טיפול תרופתי, מהן עולה כי ישנה חשיבות לגיל ומין החולים וכן לתגובה לטיפול.

 

טיפול משולב ב-Peg-IFN (Pegylated Interferon ) עם Ribavirin הינה גישה יעילה בחולים עם זיהום בנגיף HCV  (Hepatitis C Virus ) ורמות תקינות של ALT  (Alanine Aminotransferase ). עם זאת, עדיין לא ברור אם הסיכון לממאירות מסוג HCC (Hepatocellular Carcinoma ) קטן בחולים עם תגובה נגיפית.

 

במחקר הנוכחי, היארעות ממאירות מסוג HCC נבחנה ב-809 חולים עם רמות ALT  של עד 40 יחידות למ"ל, שטופלו במשלב PEG-IFN Alpha-2b ו-Ribavirin עם מעקב למשך 36.2 חודשים.

 

מניתוח רב משתנים בחולים עם רמות תקינות של האנזים עלה כי הסיכון להיארעות HCC היה נמוך משמעותית בחולים עם תגובה נגיפית ממושכת או הישנות, בהשוואה לחולים ללא תגובה לטיפול (יחס סיכון של 0.16 בהשוואת חולים עם תגובה נגיפית ממושכת לחולים ללא תגובה לטיפול, יחס סיכון של 0.037 בהשוואת חולים עם הישנות לעומת חולים ללא תגובה לטיפול). גורמי סיכון אחרים כללו גיל מבוגר (65 שנים ומעלה לעומת מתחת ל-60 שנים, יחס סיכון של 6.0; גיל של 60-64 שנים לעומת מתחת ל-60, יחס סיכון של 3.2) ומין זכר (יחס סיכון של 3.9).

 

מבין 176 חולים עם רמות ALT  של עד 30 יחידות למ"ל, רק חולה אחד פיתח HCC ולא זוהו גורמי סיכון משמעותיים הקשורים בהתפתחות HCC .

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול אנטי-ויראלי בחולים עם זיהום בנגיף HCV ורמות ALT  תקינות עשוי להביא להפחתת ההיארעות של ממאירויות מסוג HCC בחולים המגיבים לטיפול, בפרט חולים מבוגרים ומין זכר. יש לבחון היטב את ההתוויה לטיפול אנטי-ויראלי בחולים עם רמות ALT של עד 30 יחידות למ"ל.

J Viral Hepat. 2014;21(5):357-365

  לידיעה במדסקייפ


 האם זיהום בנגיף הרפס זוסטר מעלה את הסיכון לאירוע מוחי? (Clin Infect Dis )

בחולים עם אבחנה ראשונה של זוסטר תואר סיכון מוגבר לאירועים מוחיים בתוך שישה חודשים מהאבחנה, כאשר הסיכון הגבוה ביותר תואר זמן קצר לאחר הזיהום החד. מתוצאות אלו עולה כי תכנית חיסון כנגד הזיהום הנגיפי עשויה להביא להפחתת הסיכון לאירועים מוחיים. מהנתונים עולה עוד כי טיפול נגד הנגיף עשוי להפחית את הסיכון לאירוע מוחי לאחר זיהום בהרפס זוסטר. ממצאי המחקר פורסמו במהדורת יוני של כתב העת Clinical Infectious Diseases .

 

החוקרים ערכו סדרת מקרים מבוקרת להשוואת הסיכון לאירועים מוחיים לאחר זיהום בהרפס זוסטר אל מול הסיכון לאירועים מוחיים בנקודות זמן אחרות, בקרב חולים שאובחנו עם הרפס זוסטר ואירוע מוחי. לאחר מכן הם ערכו ניתוח של הנתונים במטרה לקבוע אם ההשפעה של הזיהום על הסיכון לאירוע מוחי שונה בקרב אלו שקיבלו טיפול אנטי-ויראלי לזוסטר, בהשוואה לאלו שלא קיבלו טיפול זה.

 

מהנתונים עולה כי הסיכון הגבוה ביותר לאירוע מוחי תועד במהלך ארבעת השבועות הראשונים לאחר זיהום בהרפס זוסטר (שיעור היארעות מתוקן לגיל של 1.63). הסיכון ירד מעט לאחר 5-12 שבועות (1.42) ובשבועות 13-26 (1.23). החוקרים לא זיהו עדות לסיכון מוגבר מעבר ל-26 שבועות לאחר הזיהום הנגיפי.

 

עבור מרבית החולים במחקר (60%) לא הצליחו החוקרים לאסוף נתונים אודות סוג האירוע המוח; למרות גודל המדגם הגדול, נקודה זו פגעה בעוצמת המחקר להערכת ההשפעה של זיהום בהרפס זוסטר על סוג האירוע המוחי, אם כי מרבית האירועים המוחיים במבוגרים בגילאים אלו נובעים מאירוע איסכמי.

 

ממצאי המחקר דומים לתוצאות שני מחקרים קודמים מטיוואן, שהדגימה עליה של 30% בסיכון לאירוע מוחי שנה לאחר זיהום בהרפס זוסטר.

 

לטיפול אנטי-ויראלי עשויה להיות חשיבות רבה, כאשר מהנתונים עולה כי הסיכון לאירוע מוחי לאחר הרפס זוסטר מופחת בחולים שקיבלו את הטיפול כנגד הנגיף, בהשוואה לאלו שלא קיבלו טיפול אנטי-ויראלי, אם כי ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית במדגם הקטן לש חולים עם מעורבות עינית. הטיפול האנטי-ויראלי מפחית כאב חד ואת חומרת הזיהום, וכן הוכח כי מביא להאצת ההחלמה וייתכן כי תורם להפחתת הסיכון לנוירלגיה לאחר הרפס. החוקרים מציעים כי הטיפול עשוי גם להפחית תהליכי דלקת וכך להפחית אירועים וסקולאריים לאחר הזיהום הנגיפי.

Clin Infect Dis. 2014;58:1497-1506

לידיעה במדסקייפ 


שימוש ב-Sildenafil (ויאגרה) קשור לסיכון מוגבר להתפתחות מלנומה (JAMA Intern Med )

מחקר חדש מה -JAMA Intern Med מדווח על אפשרות לסיכון מוגבר למלנומה בגברים המשתמשים ב -Sildenafil (ויאגרה) . ברקע מתייחסים המחברים לקשר האפשרי בין תרופות מקבוצת PDE-5 למנגנון היווצרות המלנומה, ולעובדה שמחקרים אחרונים הראו ששיפעול BRAF באמצעות PDE-5 והפחתת ביטוי PDE-5A ע"י  שפעול BRAF או שימוש בסילדנפיל מעלה את החודרנות של תאי מלנומה, דבר המעלה את האפשרות לתופעות לוואי של סילדנפיל בהקשר של הסיכון למלנומה .

מטרת החוקרים הייתה לבחון את הקשר בין שימוש בסילדנפיל והסיכון להאירעות מלנומה בקרב גברים בארה"ב .

המחקר היה מחקר קוהורט פרוספקטיבי  שעקב אחרי כ-26,000 משתתפים במחקר המעקב אחר אנשי מקצועות הבריאות אשר מילאו שאלון הנוגע לגבי שימוש בסילדנפיל לצורך טיפול בהפרעות זקפה. לא נכללו במעקב מטופלים שדיווחו על מחלת הסרטן .

יעדי המחקר המרכזיים כללו היארעות של סרטן עור, לרבות מלנומה, תאי סקואמוס קרצינומה (SCC) , ותאי בזאל קרצינומה (BCC) אשר דווחו ע"י המשתתפים. האבחנות של SCC ומלנומה עברו גם וידוא פתלוגי .

החוקרים זיהו 142 מקרים של מלנומה, 580 של SCC ו-3,030 של BCC במהלך תקופת המעקב משנת 2000-2010 . שימוש אחרון בסילדנפיל בתחילת המחקר היה קשור באופן מובהק בסיכון מוגבר להתפתחות מלנומה  עם יחס סיכון מותאם לגורמי סיכון מרובים של 1.84 (בטווח של 1.04-3.22). בניגוד לכך, לא נמצאה עלייה בסיכון ל -SCC (סיכון יחסי 0.84, בטווח 0.59-1.2) או ל -BCC (סיכון יחסי 1.08 , בטווח 0.93-1.25) למשתמשי סילדנפיל .

מעבר לכך, מצב של הפרעות בזקפה לא היה קשור עם סיכון מוגבר למלנומה.  עבור מטופלים שעשו אי פעם שימוש בסילדנפיל נמצא סיכון מוגבר למלנומה של פי 1.92 (בטווח בין 1.13-3.22) .

אנליזה נוספת שבה הוצאו מבסיס הנתונים מטופלים שדיווחו על מחלות כרוניות מג'וריות בתחילת המחקר לא שינתה את המימצאים שהתקבלו, והסיכון היחסי למשתמשי סילדנפיל לאחרונה להתפתחות מלנומה עלה ל-2.24 (בטווח בין 1.05-4.78), ולאלה שעשו א פעם שימוש בסידלנפיל הסיכון עלה ל-2.77 (בטווח בין 1.32-5.85 ) .

מסקנות החוקרים הן ששימוש בסילדנפיל קשור עם סיכון מוגבר להתפתחות מלנומה. המחברים מציינים כי למרות שהמחקר הזה אינו מספק לצורך עדכון המלצות קליניות, הם סבורים שיש צורך בהמשך חקירה של הקשר בין השימוש בתרופה למלנומה .

JAMA Intern Med. 2014;174(6):964-970

 


כ-10% מהמטופלים המאושפזים בשל אוטם שריר הלב סובלים גם מסוכרת לא מאובחנת (AHA Quality of Care )

כשליש מהמטופלים המאושפזים בשל אוטם חד של שריר הלב (MI) היו כבר מאובחנים כסוכרתיים, אך ממחקר חדש שהוצג בכנס השנתי של ה American Heart Association's Quality of Care and Outcomes Research עולה שעוד 1 מתוך 10 מאובחן כסוכרתי לאחר האישפוז. מעבר לכך, נראה שרופאים נכשלים באיבחןן סוכרת ב-69% מהמקרים .

לדעת החוקרים הממצאים מצביעים על חשיבות המאמץ לביצוע סקירה לסוכרת במטופלי MI , כאשר גילוי מוקדם עשוי לאפשר מתן טיפול באמצעות שינוי סגנון חיים ותרופות ושילוב אנדוקרינולוג בטיפול, ובכך למנוע סיבוכים מאוחרים לרבות בעיניים, כליות ובכפות הרגליים .

לדעת החוקרים לגילוי המוקדם של סוכרת חשיבות גם לאופן ניהול המחלה הקרדיווסקולרית. למשל, ההחלטה לגבי שיטת הרהוסקולריזציה , שכן כידוע לחולי סוכרת יש בד"כ מחלה רב כלית ולכן טיפול באמצעות ניתוח מעקפים (CABG) עשוי להתאים להם יותר. באלה שמושתלים בהם סטנטים נראה שלסטנט מצופה תרופה יהיה יתרון גדול יותר בחולה סוכרתי ע"פ סטנט מתכתי ערום .

בנוסף, הם מציינים, כי לסוכרת יש גם השפעה על בחירת הטיפול נוגד הטסיות, שכן נמצא שחולי סוכרת מגיבים טוב יותר לטיפול אינטנסיבי יותר, וכך גם לגבי הטיפול נגד יתר לחץ דם שאצל חולי סוכרת נמצא שהשימוש בחוסם ACE או חסמי בטא עדיף.  לדעת המחברים, יש להוסיף להנחיות הקיימות את הצורך בביצוע סקירה לסוכרת בקרב מטופלים עם MI  .

 

במחקר שביצעו החוקרים נבדקה השכיחות של סוכרת מאובחנת ולא מאובחנת במטופלים עם MI , וזאת ע"י ניתוח מידע של 2,854 מטופלים שלא היו ידועים כמאובחנים עם סוכרת, ואשר אושפזו בשל MI ב-24 אתרים בארה"ב בין 2005 ל-2008.  האתרים ייצגו מגוון רחב של מיקומים (עירוניים, כפריים), גודל בית חולים וסוג (אקדמי/לא אקדמי) .

החוקרים ביצעו דגימות דם של המטופלים בזמן האשפוז ובדיקת המוגלובין A1c במעבדה מרכזית .

יחידות רפואה דחופה או קרדיולוגיה או רופאים מטפלים אחרים יכלו גם לבצע בדיקות המוגלובין A1c אך בבתי החולים שלהם, תוך ציון אבחנה משוערת של סוכרת .

ע"פ בדיקות המעבדה 10% מהמטופלים ללא סוכרת ידועה אובחנו כסוכרתיים בזמן האשפוז. עם זאת, 69% מהמקרים החדשים של סוכרת כפי שנקבעה ע"י המעבדה המרכזית לא אובחנו ע"י הצוות המטפל כחולי סוכרת.  במקרה של ביצוע בדיקת המוגלובין A1c ע"י הצוות המטפל, הסיכוי להגיע לאבחנת סוכרת היה גדול פי 18 .

לאחר 6 חודשים ממועד השחרור מהאשפוז , פחות מ-7% מהמטופלים שהסוכרת שלהם לא אובחנה במהלך האשפוז התחילו לקבל טיפול נגד סוכרת, בהשוואה ל-71% מאלה שהסוכרת שלהם אובחנה במהלך האשפוז .

לדעת החוקרים המחקר מאיר את החשיבות של ניצול ההזדמנות לשפר את האבחון של סוכרת סוג 2, וע"י כך לשפר גם את האיזון הגליקמי ארוך הטווח במטופלים מאושפזים עם MI .

American Heart Association's Quality of Care and Outcomes Research Scientific Sessions 2014. Presented June3, 2014

 


המנעות/הפחתת צריכת מוצרי חלב, אלכוהול, בשר אדום , בשר צלוי/מטוגן והגברת צריכת מוצרי סויה וירקות ופירות - קשורה לירידה בסיכון לסרטן מסוגים שונים ( J Am Coll Nutr )

הנחיות תזונתיות להפחתת הסיכון לסרטן הכוללות הימנעות מבשר אדום, צריכה מוגבלת של אלכוהול ומוצרי חלב, וצריכה מוגברת של ירקות, פירות ומוצרי סויה - יש עדויות תומכות משכנעות, כך עולה מסקירה חדשה המתפרסמת ב-  Journal of the American College of Nutrition .

העדויות מתייחסות למיגוון רחב של סוגי סרטן שונים, לרבות ערמונית, שד, ראש וצוואר, קולורקטל ולבלב, ומבוססים על דיווחי ה-WCRF/AICR (המכונים האמריקאי והעולמי לחקר הסרטן).

בסקירה הנוכחית מתמקדים המחברים ב-6 תחומים בהם העדויות להשפעת התזונה על הסיכון לסרטן לא נמצאו עד כה כחד משמעיות, למרות הצטברות של מידע תומך רב.

מוצרי חלב - הפחתה או הימנעות ממוצרי חלב עשויה להפחית הסיכון לסרטן הערמונית. מהדו"ח משנת 2007 עולה כי הסיכון היחסי הקשור לצריכת מוצרי חלב הוא 1.06 (בטווח 1.01-1.11) לכל מנה ליום. מעבר לתועלת של הורדת הסיכון לסרטן הערמונית מציינים המחברים גם שהפחתת צריכת מוצרי חלב נמצאה קשורה לירידה בסיכון למחלות קרדיווסקולריות, אי סבילות לקטוז, ירידה בצריכת סידן שעלולה באופן הפוך לפגוע בבריאות העצם, ובכך למנוע אפקט מיטיב אפשרי של הפחתת הסיכון לסרטן קולורקטאלי.

אלכוהול - הגבלה או הימנעות מאלכוהול עשויה להפחית הסיכון לסרטן הפה, הלוע והוושט, אזור קולורקטאלי ושד. נראה שסוג משקה האלכוהול אינו משפיע על הסיכון. ההשפעה של הכמות משתנה בין סוגי הסרטן השונים. בקרב גברים נראה שהסיכון גדול יותר.

הימנעות עשויה אף להפחית את סיכוני סרטן הקשורים לשתיית אלכוהול מופרזת לרבות שחמת הכבד וסרטן הכבד, דלקת הלבלב, סיבוכי הריון, השמנת יתר, תאונות והתאבדויות. לעומת זאת, שתייה מתונה עשויה להפחית הסיכון הקרדיווסקולרי.

בשר אדום - הימנעות מאכילת בשר אדום ובשר מעובד עשויה להפחית את הסיכון לסרטן קולורקטאלי. לדעת מחברים של סקירה עדכנית של ה-WCRF/AICR העדויות הן משכנעות ומצביעות על קשר בין צריכת בשר אדום ומעובד לסיכון מוגבר לסרטן קולורקטאלי. תועלות נוספות הקשורות להימנעות מבשר אדום ומעובד הן בהפחתת הסיכון ליתר לחץ דם, סוכרת, שבץ ומחלות קרדיווסקולריות.  חסרונות אפשריים של הימנעות ממקור מרוכז של פרוטאינים, ברזל ואבץ, למרות שכל אלה ניתן לקבל ממקורות תזונתיים אחרים, בעיקר כאלה המבוססים על צמחים.

בשר מבושל בחום גבוה - הימנעות מבשר מבושל בטמפרטורה גבוהה (גריל, בשר מטוגן וצלוי) עשויה להפחית את הסיכון לסרטן קולורקטאלי, שד, ערמונית, כליה ולבלב. בהקשר זה ההתייחסות היא גם לבשר בקר ודגים, בנוסף לבשר אדום. הסיכון נובע מהתפתחות רכיבים קרצינוגניים הנוצרים בשל שיטות הבישול בחום גבוה.

מוצרי סויה - צריכת מוצרי סויה בקרב מתבגרים עשויה להפחית הסיכון לסרטן שד בבגרות , וצריכת מוצרי סויה על ידי ניצולות של סרטן שד עשויה להפחית הסיכון לחזרה ולתמותה. ההמלצה מבוססת על עדויות שפורסמו לאחרונה שהראו ירידה של עד 92% בסיכון לסרטן שד הקשור לצריכת מוצרי סויה באוכלוסיות מגוונות של נשים. מוצרי סויה עשויים גם לשמש כתחליף דל שומן לבשר ומוצרי חלב. הם מציינים שצריכה גבוהה של פרוטאין סויה נמצאה קשורה לייצור מוגבר של פקטור צמיחה 1 דמוי אינסולין (ILGF-1 ) , מה שמצביע שמוצרי סוי טבעיים מועדפים על ריכוזי פרוטאינים של סויה.

ירקות ופירות - תזונה המדגישה צריכה של פירות וירקות עשויה להפחית הסיכון לסוגי סרטן נפוצים. המחברים מציינים מחקרים ומטה-אנליזות שהראו הפחתה בסיכון לסרטן שנעה בין 6-50% הקשורה לתזונה עשירה בפירות וירקות. בנוסף, לתזונה כזו יש גם תועלת מבחינה קרדיווסקולרית.

בסיכום המאמר מציינים המחברים שההמלצות הללו אינם תכנית דיאטה מקיפה, אלא המלצות לתחומים ספציפיים בהם יש עדויות מספקות להמליץ על שינויים בתזונה.

 J Am Coll Nutr  2014; DOI : 10.1080/07315724.2013.866527 

 

ההשלכות של שימוש במריחואנה על התפקוד הקוגניטיבי והפרעות התמכרות (N Engl J Med )מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine , עולה קשר בין שימוש במריחואנה ובין סיבוכים רבים, כולל הפרעות התמכרות ופגיעה ארוכת טווח בתפקוד הקוגניטיבי.

מהסקירה עולה כי בזמן הרעלה, מריחואנה עלולה לפגוע בזיכרון, בתפיסת הזמן ובתפקוד המוטורי, ועשויה להוביל לסיבוכים חמורים, כולל תאונות דרכים. בנוסף, שימוש חוזר בגיל ההתבגרות עלול להוביל לשינויים ארוכי טווח בתפקוד המוחי.

 

לדברי החוקרים, מנתונים מארצות הברית עולה כי כ-12% מהאנשים בגילאי 12 שנים ומעלה השתמשו במריחואנה במהלך השנה האחרונה. הרושם בציבור הוא כי מריחואנה אינה מזיקה וכי אין צורך בבקרת השימוש או התייחסות לשימוש בסם כמעשה לא-חוקי.

למרות שמחקרים רבים בחנו את הנושא, עם ממצאים סותרים, מהנתונים עולה כי שימוש קבוע בסם במהלך גיל ההתבגרות מעורר חשש אמיתי. כעת סקרו החוקרים את הנתונים הנוכחיים הנוגעים להשלכות השליליות של שימוש להנאה במריחואנה, תוך התמקדות בתחומים עם העדויות המשמעותיות ביותר.

 

מהנתונים עולה כי כ-9% מהאנשים שהתנסו בסם יפתחו התמכרות למריחואנה ואחד מכל שישה מאלו שהחלו להשתמש במריחואנה בגיל ההתבגרות יפתחו התמכרות. תסמונת גמילה מקנאביס היא אמיתית ועלולה להקשות על הפסקת השימוש בסם. כמו כן, עוד עולה מהנתונים עי התמכרות למריחואנה מעלה את הסיכון לשימוש בסמים אסורים אחרים.

בנוסף, במתבגרים המעשנים באופן קבוע מריחואנה במהלך גיל ההתבגרות זוהתה פגיעה בקשר העצבי באזורים המעורבים בעירנות, מודעות, למידה וזיכרון, בהשוואה לאלו שמעולם לא עישנו מריחואנה. בנבדקים אלו תועדה גם פגיעה בקישוריות התפקודית באזורים הכוללים תהליכי עיבוד ואובדן עכבות, כמו גם ירידה משמעותית במדדי האינטליגנציה.

 

שימוש קבוע בקנאביס נקשר גם עם סיכון מוגבר לדיכאון וחרדה; השימוש נקשר עם פסיכוזות והחמרת התחלואה הפסיכיאטרית בחולי סכיזופרניה. עם זאת, קשה לבסס קשר סיבתי במחקרים מסוג זה מאחר וגורמים אחרים מעבר למריחואנה עשויים להשפיע על הקשר עם הפרעות פסיכיאטריות.

N Engl J Med. 2014;370:2219-2227

 


חשיבות הגיל הביולוגי בטיפול בקשישים עם יתר לחץ דם (מתוך כנס HYPERTENSION )

בעקבות נתונים חדשים ממחקר LASA (Longitudinal Aging Study Amsterdam ) קוראים מומחים לרופאים להעדיף את הגיל הביולוגי של מטופלים על-פני הגיל הכרונולוגי, כאשר מטפלים בקשישים עם יתר לחץ דם. מניתוח נתוני LASA , שהוצגו בכנס HYPERTENSION המומחים דיווחו כי הן לחץ דם דיאסטולי גבוה והן לחץ דם סיסטולי נמוך מלווים בסיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם, בתלות בכושר או בתשישות של המטופלים.

לדברי החוקרים, כאשר מטפלים בחולים מבוגרים עם יתר לחץ דם, חשוב להתייחס גם לגיל הביולוגי של החולים ולא רק לגיל הכרונולוגי. ישנה קבוצה של חולים מבוגרים בכושר טוב מאוד ובהם יש ככל הנראה לטפל כמו בחולים צעירים יותר, וישנה קבוצה של חולים מבוגרים שהם תשושים מאוד, ואז יש ככל הנראה להיזהר ממתן טיפול אגרסיבי מדי או לשקול אם לטפל בכלל.

החוקרים עקבו שיעורי התמותה מכל-סיבה במהלך 15 שנות מעקב אחר 1,466 גברים ונשים מבוגרים, שלקחו חלק במחקר LASA , כאשר כל המשתתפים סווגו בתחילת המחקר לפי הגיל הביולוגי שלהם. הגיל הביולוגי התבסס על מערכת ניקוד שלקחה בחשבון את הכושר של המשתתפים – הגדרה שרירותית שהתבססה על מהירות הליכה במהלך מבחן הליכה לשש דקות – ותפקוד קוגניטיבי לפי מדד מיני-מנטל.

הגיל הכרונולוגי הממוצע של המשתתפים במחקר עמד על 76 שנים בתחילת המחקר, אך 59% מהמשתתפים סווגו כתשושים לפי מדד הגיל הביולוגי, בעוד ש-41% הנותרים הוגדרו כבעלי כושר טוב.

 

במהלך חציון של 11 שנים, 1,008 משתתפים הלכו לעולמם. באוכלוסייה בכללותה, לא זוהה קשר בין לחץ הדם הסיסטולי ובין הסיכון לתמותה. מנגד, הן לחץ דם דיאסטולי גבוה והן לחץ נמוך נקשרו עם שיעורי תמותה מוגברים.

 

כאשר החוקרים בחנו את הסיכון לתמותה בהתאם ללחץ הדם הדיאסטולי ולפי הגיל הביולוגי, הם זיהו דפוס בולט לפיו בקשישים בכושר טוב, לחץ דם דיאסטולי גבוה (מעל 90 מ"מ כספית) לווה בעליה של 50% בשיעורי התמותה; עם זאת, לא תוארה עליה משמעותית בסיכון עם לחץ דם דיאסטולי נמוך (70 מ"מ כספית ומטה) בחולים אלו.

 

מנגד, במבוגרים תשושים, לחץ דם דיאסטולי נמוך לווה בעליה של 50% בסיכון לתמותה במהלך תקופת מעקב, אך לא זוהה סיכון דומה בקרב קשישים תשושים עם לחץ דם דיאסטולי של מעל 90 מ"מ כספית.

 

החוקרים קוראים לערוך מחקרים נוספים במטרה לקבוע אם ניתן להשתמש בגיל הביולוגי לזיהוי חולים מבוגרים הצפויים לתועלת או אינם מועמדים לתועלת עם טיפול כנגד יתר לחץ דם המטרה הסופית הינה התאמת הטיפול באופן פרטני כך שניתן יהיה להימנע מטיפול-יתר בחולים תשושים ותת-טיפול בחולים כשירים.

HYPERTENSION 2014

לידיעה במדסקייפ

 


השגת לחץ דם סיסטולי של בין 120-140 מ''מ כספית מפחיתה הסיכון לאירועים קרדיווסקולרים באותה מידה כמו הפחתה אל מתחת ל-120 מ''מ כספית (JAMA Intern Med )

ע"פ מעקב ארוך טווח המוצג במאמר חדש ב -JAMA Intern Med לחץ דם סיסטולי (SBP) גבוה היה גורם הסיכון החזק ביותר לאירועים קרדיווסקולרים. עם זאת, להורדת לחץ הדם הסיסטולי אל מתחת ל-120 מ"מ כספית לא היה אפקט מיטיב נוסף בהשוואה להורדת לחץ הדם הסיסטולי אל מתחת ל-140 מ"מ כספית בלבד .

ברקע מציינים המחברים כי מחקרים קודמים תיעדו עלייה בסיכון למחלות לב הקשורה ללחץ דם סיסטולי גבוה מעל 114 מ"מ כספית. עם זאת לא ידוע עדיין אם SBP נמוך מ-120 מ"מ כספית במבוגרים עם יתר לחץ דם (יל"ד) מקטין הסיכון לאי ספיקת לב, שבץ, ואוטם שריר הלב (MI). 

מטרת החוקרים הייתה לבחון את הסיכון של אירועים קרדיווסקולרים בין מבוגרים עם יל"ד ע"פ 3 רמות לחץ דם סיסטולי: מעל 140 מ"מ כספית, בין 120-139 מ"מ כספית ומתחת ל-120 מ"מ כספית .

לצורך כך עקבו החוקרים אחרי 4,480 משתתפים עם יל"ד אך ללא מחלות לב בתחילת המעקב (בין 1987-1989) שהשתתפו במחקר הסיכון לטרשת עורקים בקהילה. מדידות של SBP נלקחו בתחילת המחקר ובמהלך 3 ביקורי מעקב . SBP נלקח בחשבון כגורם תלוי זמן והוגדר בין 3 רמות ה -SBP שצויינו. (מוגבר, סטנדרטי, נמוך) הורצה רגרסיית COX מרובת משתנים שכללה גיל בתחילת המחקר, מין, סטטוס סוכרת , BMI , רמות כולסטרול, סטטוס עישון וצריכת אלכוהול .

יעד המחקר המרכזי היה שילוב של אירועי קרדיווסקולרים (אי ספיקת לב, שבץ איסכמי , MI ותמותה הקשורה למחלת לב כלילית .(

החוקרים מדווחים כי לאחר תקופה חציונית של 21.8 שנות מעקב, דווחו 1,622 אירועים קרדיווסקולרים. משתתפים עם SBP מוגבר (מעל 140 מ"מ כספית) פיתחו אירועים אלה בשיעור מובהק גבוה יותר : סיכון יחסי של 1.46, ברווח בר סמך של בין 1.26-1.69 .

עם זאת,  לא היה הבדל מובהק בהישרדות ללא אירועים קרדיווסקולריים בין אלה שהיו עם רמות לחץ דם סטנדרטיות ואלה שהיו עם רמות נמוכות של SBP (מתחת ל-120 מ"מ כספית). יחס הסיכון היה 1.00 בטווח בין 0.85-1.17 . גם לאחר ביצוע התאמות לטיפול תרופתי בלחץ דם או רמות לחץ דם דיאסטולי לא הביאו לשינוי משמעותי בתוצאות .

מסקנות החוקרים הן   שכצפוי, רמות גבוהות של SBP קשורות לסיכון קרדיווסקולרי מוגבר, אך ע"פ אנליזה זו, ברגע שה -SBP הוא מתחת ל-140 מ"מ כספית, אין הבדל בסיכון לאירועים קרדיווסקולרים בין אלה שהיו בטווח של SBP של בין 120-140 מ"מ כספית לבין אלה שהיו עם פחות מ-120 מ"מ כספית .

JAMA Intern Med. Published online June 16, 2014.

הערת המערכת : מה שעולה ממחקר זה שנראה שניתן להסתפק ביעד SBP של מתחת ל-140 מ"מ כספית .

 


שינוי אורחות חיים וטיפול במטפורמין עשויים לדחות הופעת סוכרת (מתוך כנס מדעי מטעם ה-ADA )

מנתונים חדשים מתכנית DPP (Diabetes Prevention Program ) עולה כי חלוקה אקראית של מטופלים בעלי עודף-משקל או השמנת-יתר בסיכון גבוה לסוכרת מסוג 2, לשינוי אינטנסיבי של אורחות חיים או טיפול פומי במטפורמין עשויים להפחית את הסיכון או לדחות התפתחות המחלה למשך 15 שנים, בחלק מהמקרים.

אעפ"י שכ-50% מבין כ-3,000 משתתפים פיתחו סוכרת עם הזמן, מהתוצאות עולה כי סוכרת אינה בלתי-נמנעת בחולים בסיכון גבוה והוכח כי ניתן לדחות או למנוע את התפתחות המחלה.

שתי ההתערבויות היו יעילות במניעת הופעת סוכרת והעובדה ש-85% מהמשתתפים במדגם המקורי המשיכו בתכנית ההארכה, מחקר DPPOS (DPP Outcomes Study ) מדגימה את התועלת של ההשתתפות במחקר קליני. בנוסף, העובדה כי 45% מהמשתתפים היו מרקע של בני מיעוטים מעידה על הישימות הנרחבת של התוצאות.

במחקר DPP , 3,234 משתתפים, שהיו בסיכון גבוה לסוכרת עקב הפרעה בסבילות לסוכר ומשקלם, ובמקרים רבים גם היסטוריה משפחתית של סוכרת, חולקו באקראי לאחת משלוש קבוצות: שינוי אינטנסיבי של אורחות החיים, טיפול במטפורמין במינון 850 מ"ג, פעמיים ביום, או פלסבו. בשנת 2002, תוצאות מחקר DPP פורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine והדגימו ירידה משמעותית של 58% בסיכון להופעת סוכרת מסוג 2 עם שינוי אינטנסיבי של אורחות החיים וירידה של 31% עם טיפול במטפורמין, בהשוואה לביקורות, הן בגברים והן בנשים ובקבוצות גיל שונות, כולל קשישים.

בשלב זה הוחל במחקר DPPOS , וכל החולים שטופלו קודם לכן בפלסבו הועברו לקבוצת שינוי אינטנסיבי של אורחות החיים. אלו שנטלו במחקר המקורי טיפול במטפורמין קיבלו גם הדרכה בנושא אורחות חיים, בעוד שהמטופלים בקבוצת שינוי אורחות חיים המקורית קיבלו "דחיפה" לשינוי אורחות חיים.

 

מטרת מחקר DPPOS הייתה להמשיך ולבחון את ההשפעה של ההתערבות המקורית במחקר DPP על התפתחות סוכרת, מחלות לב וכלי דם וגורמי הסיכון למחלות אלו, כמו גם הופעת סיבוכים מיקרווסקולאריים דוגמת רטינופתיה, נפרופתיה ונוירופתיה, כמו גם ההשלכות הכלכליות.

 

כעת, 15 שנים מאוחר יותר, בכל שלוש הקבוצות תועדו שיעורי היארעות שנתיים דומים של סוכרת, זאת ככל הנראה מאחר והתערבות לשינוי אורחות חיים הוצעה לכלל המשתתפים במחקר DPPOS וכי כל המשתתפים המועדים כבר פיתחו סוכרת.

 

עם זאת, נותרו הבדלים בשיעורי ההיארעות המצטברים, אם כי פחות עם הזמן, כפי שניתן היה לצפות. עדיין קיימת ירידה של 27% בשיעורי ההימצאות של סוכרת בקבוצה המקורית של מטופלים בקבוצת איזון אינטנסיבי של אורחות חיים, בהשוואה לקבוצת הפלסבו המקורית, וירידה של 18% בקבוצה המקורית של המטופלים במטפורמין, בהשוואה לפלסבו.

 

למרות שנראה כי מוקדם מדי לזהות תועלת משמעותית של אחת מהקבוצות המקוריות, שינוי אורחות חיים או טיפול במטפורמין, במניעת מחלות לב וכלי דם או סיבוכי סוכרת (רטינופתיה, נפרופתיה ונוירופתיה), יש סימנים מוקדמים מעודדים.

 

מתוך כנס מדעי מטעם ה-ADA

לידיעה במדסקייפ

 

סגור חלון