Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 22/11/2017  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

01/12/2014 בקיצור נמרץ : המחקרים הבולטים במחצית הראשונה של אוקטובר 2014 (שאלות CME)

טיפול בתרופות ממשפחת PPI ומשתנים מעלה את הסיכון לאשפוז עם היפומגנזמיה (PLoSMed

במאמר שפורסם בכתב העת PLOS Medicine מדווחים חוקרים על ממצאי מחקר, מהם עולה כי  בקשישים המטופלים בתרופות ממשפחת  PPI (Proton Pump Inhibitor) עליה של למעלה מ-40% בסיכון לאשפוז עם היפומגנזמיה.  הסיכון תועד בעיקר בקרב חולים שנטלו טיפול בתרופות ממשפחת  PPI ומשתנים . החוקרים בחנו את נתוני הנפקת תרופות בין 1 באפריל, 2002, ועד 31 במרץ, 2012, של כל התושבים באונטריו מעל גיל 66 שנים, להערכת מרשמים לטיפול ב-Omeprazole, Lansoprazole, Pantoprazole, Rabeprazole ו-Esomeprazole . הם כללו 366 חולים שאושפזו עם היפומגנזמיה במחקר, והתאימו להם 1,464 ביקורות. מהנתונים עולה כי טיפול ב-PPI לווה בעליה של 43% בסיכון היחסי לאשפוז עם היפומגנזמיה באוכלוסיה גדולה של קשישים. באופן ספציפי, יחס הסיכויים המתוקן עמד על 1.43 באלו שנטלו PPI , בהשוואה לביקורות. כאשר החוקרים סיווגו את המשתתפים לפי טיפול במשתנים, הם מצאו כי בקרב אלו שטופלו ב-PPI ומשתן נרשמה עליה של 73% בסיכון לאשפוז, בהשוואה לאלו שלא טופלו באף אחת משתי התרופות הללו. מנגד, הסיכון בקרב אלו שנטלו PPI ללא משתן לא נותר עוד מובהק סטטיסטית.

המומחים מסבירים כי חולים המטופלים במשתנים כבר מועדים לאובדן מגנזיום, והוספת טיפול ב-PPI  עשויה להטות את הכף ולעליה נוספת בסיכון להיפומגנזמיה.  למרות זאת, החוקרים מדגישים כי אין להתבסס על ממצאי המחקר בכדי להימנע ממתן טיפול הולם בתרופות אלו, ואינם קוראים להשלים בדיקות סקירה להערכת רמות מגנזיום בדם. עם זאת, הם ממליצים לרופאים לשקול טיפולים חליפיים בחולים עם היפומגנזמיה שכבר מטופלים ב-PPI .  

PLoS Med. Published online September 30, 2014

   לידיעה במדסקייפ


האם יש מקום להמליץ על הפסקת טיפול באספירין בחולים עם פרפור פרוזדורים ומחלת עורקים כלילית יציבה המטופלים בקומדין? (J Am Coll Cardiol )

מחקר נוסף מזהיר כנגד טיפול באספירין, הפעם במסגרת מניעה שניונית של מחלות לב וכלי דם בחולים עם מחלת עורקים כלילית יציבה, הנוטלים נוגדי-קרישה פומיים. מניתוח נתוני מחקר  CORONOR עולה כי הסיכון לדימום על-רקע טיפול באספירין, במקרים אלו, עולה על התועלת הנובעת ממניעת אירועים איסכמיים.  חשוב לציין כי המחקר מתמקד בחלון זמנים של שנה אחת לאחר אירוע אוטם שריר הלב או רה-וסקולריזציה כלילית.

בתקופה שבין פברואר 2010 ועד אפריל 2011 המאגר כלל 4,184 חולים עם מחלת עורקים כלילית יציבה, ללא אוטם שריר הלב או רה-וסקולריזציה כלילית בעת ההכללה במחקר. במהלך מעקב בן שנתיים, תועדו 51 אירועי דמם מג'ורי, עם שיעור נמוך מ-1% בשנה, כאשר במרבית המקרים מדובר היה בדימום ממערכת העיכול (55%). דימומים מג'וריים זוהו כגורם מנבא בלתי-תלוי של תמותה, עם יחס סיכון מתוקן של 2.89, ממצא הצפוי להביא רופאים לתת את הדעת לגורמים המשפיעים על הסיכון לדימום.

מניתוח רב-משתנים עלה כי גיל מתקדם, סוכרת וטיפול בקומדין זוהו כגורמים מנבאים לדימום, אך באופן בולט, הסיכון לדימום על-רקע טיפול בקומדין היה מובהק סטטיסטית רק בחולים שנטלו גם אספירין. יחס הסיכון לסיכון המצטבר לדימום עמד על 7.30 בחולים שנטלו אספירין וקומדין, לעומת 1.69 בלבד באלו שנטלו קומדין בלבד.

החוקרים מציינים כי הוספת אספירין לא סייעה במניעת אירועים קרדיווסקולאריים. 

שיעור תוצא הסיום המשולב של אירועים איסכמיים (כולל תמותה קרדיווסקולארית, אוטם שריר הלב או אירוע מוחי לא-המורגי) לא היה שונה משמעותית בין מטופלים באספירין עם קומדין ובין מטופלים בקומדין בלבד.

הנקודה המעניינת נוגעת לכך שחולים במאגר CORONOR נכללו בתקופה שמיד לאחר פרסום הנחיות ה—ESC לפיהן ניתן לשקול טיפול מונותרפי בקומדין במסגרת מניעה שניונית בחולים עם פרפור פרוזדורים, וכי אין מקום לטיפול נלווה באספירין. בהמשך, ההנחיות בארצות הברית פרסמו המלצות דומות. למרות זאת, ב-CORONOR , אחד מכל עשרה חולים נטל גם טיפול נוגד-קרישה פומי, ומבין אלו, 75% נטלו גם אספירין.

החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים עם מחלת עורקים כלילית יציבה (כלומר, למעלה משנה ללא אירועים חדים), אירועי דמם מג'ורי הם נדירים, אך אירועים אלו מנבאים תמותה באופן בלתי-תלוי. כאשר נדרש טיפול בנוגדי-קרישה פומיים, יש להימנע משילוב עם טיפול בנוגדי-טסיות, בהעדר עדות לאירוע קרדיווסקולארי לאחרונה.

J Am CollCardiol 2104; 6 4: 1430-1436

לידיעה במדסקייפ

 

היתרון של טיפול אנטיביוטי כפול לטיפול בדלקת ריאות בדרגה בינונית עד חמורה (JAMA Intern Med )

מתוצאות מחקר אקראי-מבוקר, שפורסמו בכתב העת JAMA Internal Medicine , עולה כי בחולים המאושפזים עם דלקת ריאות הנרכשת בקהילה, בדרגה בינונית עד חמורה  לא הצליחו להדגים העדר-נחיתות של מתן ביתא-לקטאם בלבד, בהשוואה לשילוב ביתא-לקטאם עם מקרולידים.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי קיימת מחלוקת בנוגע לטיפול האנטיביוטי האופטימאלי בחולים המאושפזים עם דלקת ריאות הנרכשת בקהילה. ההנחיות מצפון אמריקה ממליצות כיום על טיפול אנטיביוטי משולב, לכיסוי חיידקים טיפוסיים ולא טיפוסיים בכל החולים המאושפזים עם דלקת ריאות הנרכשת בקהילה (כלומר, שילוב ביתא לקטאם עם מקרולידים או פלאורוקינולונים בלבד), בעוד שההנחיות הבריטיות קובעות כי טיפול זה מומלץ לחולים בדרגה בינונית עד חמורה.

המחקר הנוכחי כלל 580 חולים, שאושפזו לשישה בתי חולים בשוויץ, בשל דלקת ריאות בדרגה בינונית עד חמורה. החולים חולקו באקראי לטיפול בביתא-לקטאם בלבד או לטיפול משולב בביתא לקטאם עם מקרולידים. זיהום בליגיונלה אובחן באמצעות בדיקת אנטיגן בשתן, וטיפול במקרולידים ניתן כתוספת לטיפול בחולים בקבוצת טיפול מונותרפי שנמצאו חיוביים לאנטיגן.

ביום השביעי לאשפוז, שיעור גבוה יותר של מטופלים בביתא-לקטאם בלבד, בהשוואה לשיעור החולים שקיבלו טיפול משולב, לא הגיעו ליציבות קלינית (התוצא העיקרי: 41.3% לעומת 33.4%, אך ללא מובהקות סטטיסטית עם p=0.07 ).

בניתוח לפי תתי-קבוצות, בחולים שנדבקו בפתוגן לא-טיפוסי (יחס סיכון של 0.33) או אלו עם מדד PSI (Pneumonia Severity Index) בדרגה IV (יחס סיכון של 0.81) הסיכוי ליציבות קלינית עם תרופה אנטיביוטית אחת היה נמוך יותר. התוצאות היו דומות בחולים שלא נדבקו בפתוגנים לא-טיפוסיים (יחס סיכון של 0.99) או באלו בקטגוריית PSI של I-III (יחס סיכון של 1.06).

שיעור האשפוזים החוזרים לאחר 30 ימים היה נמוך יותר באופן מובהק בקרב חולים שקיבלו טיפול משולב (3.1% לעומת 7.9%), אך לא תועדו הבדלים ביתר התוצאים המשניים (תמותה, אשפוז ליחידת טיפול נמרץ, סיבוכים, משך אשפוז או הישנות דלקת ריאות בתוך תשעים ימים).

בשלב זה מסכמים החוקרים כי טיפול משולב הינו הטיפול המומלץ בחולים המאושפזים עם דלקת ריאות בשל דלקת ריאות שנרכשה בקהילה.

JAMA Intern Med

לידיעה במדסקייפ

 

לבקרה גליקמית קפדנית במחקר ה-ADVANCE  לא היה אפקט ארוך טווח בהפחתת תמותה ואירועים קרדיווסקולרים, בניגוד ללחץ דם (NEJM )

בקרה גליקמית קפדנית לא הפחיתה תמותה או אירועים קרדיווסקולרים במעקב ארוך טווח של מחקר ה-ADVANCE , כך מדווחים חוקרים בכנס ה-EASD ומאמרם אף פורסם במקביל ב-NEJM . החוקרים מציינים שלאורך כ-10 שנים נעשה מעקב אחר משתתפי ADVANCE-ON  ומהממצאים עולה ששמירה קפדנית על רמות סוכר לא הייתה בעלת השפעה על התוצאות הקליניות. ממצאים אלה שונים מנתוני המעקב ארוך הטווח של מחקר ה-UKPDS המפורסם, אשר מצא אפקט ארוך טווח משמעותי לאיזון גליקמי קפדני אך לא לבקרת רמות לחץ דם. לאור תוצאות לא עקביות באשר לאפקט הארוך טווח של טיפול אינטסיבי נגד סוכרת, החוקרים עקבו אחר 8,494 מהמשתתפים של מחקר ה-ADVANCE , תוך שימוש במידע אודות הירידה שהושגה ב-HbA1c במחקר המקורי. לאורך 10 שנים, לא נמצאו הבדלים בסיכון לאירועים קרדיווסקולרים מג'וריים (שילוב של אוטם שריר הלב, שבץ ומוות קרדיווסקולרי) בין מטופלים שהיו בקבוצת הטיפול האינטנסיבי נגד סוכרת לבין קבוצת הבקרה, עם סיכון יחסי 1.00 בטווח בין 0.92-1.08).  עם זאת נמצא הבדל מובהק לגבי הסיכון לפתח כשל כלייתי סופני (ESRD ) עם סיכון יחסי של 0.54 בטווח 0.34-0.85), אך ללא הבדל מובהק בתמותה על רקע מחלת כליות.

עם זאת, יעילות טיפול אינטנסיבי יותר נגד יתר לחץ דם שהראה אפקטיביות גם במחקר המקורי , נשמרה, אם כי בעוצמה נמוכה גם במעקב לאחר 10 שנים. (יחסי סיכון מובהקים של 0.91 ו-0.88 כנגד תמותה מכל סיבה ותמותה קרדיווסקולרית בהתאמה).

New England Journal of Medicine, Source reference: Zoungas S, et al "Follow-up of blood-pressurelowering and glucose control in type 2 diabetes" NEnglJ Med 2014; DOI: 10.1056/NEJMoa1407963

 

האם לאקופונקטורה תועלת בטיפול בכאבי ברכיים כרוניים? (JAMA )

מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת JAMA , עולה כי טיפול אקונפונקטורה, בין אם בגישה מסורתית באמצעות מחטים ובין אם באמצעות לייזר, אינו מביא לשיפור הכאב או התפקוד לאחר 12 שבועות, בהשוואה לטיפול דמה, בחולים מבוגרים עם כאבי ברכיים כרוניים.

מדגם המחקר כלל 282 חולים, בגילאי 50 שנים ומעלה, עם כאבי ברכיים במשך למעלה משלושה חודשים ובמרבית ימות השבוע, בחומרה ממוצעת של 4 מתוך 10 בסולם דירוג מספרי. החולים סבלו גם מנוקשות בוקר במשך פחות מ-30 דקות.

במסגרת המחקר חולקו באקראי מספר דומה של חולים לאחת מארבע קבוצות טיפול: אקופונקטורה עם מחטים (70 חולים), אקופונקטורהבאמצעות לייזר (71 חולים), דמה-לייזר (70 חולים) או קבוצת ביקורת ללא אקופונקטורה (71 חולים).

לאחר 12 שבועות, 9% מהמשתתפים אבדו במהלך המעקב, וכך גם 18% מהמשתתפים לאחר שנה אחת. החוקרים מסבירים כי התבססו על אקופונקטורה בשיטת רפואה סינית מסורתית ומערבית.

המשתתפים השלימו שאלונים בתחילת המחקר, לאחר 12 שבועות ושנה אחת לאחר הטיפול במסגרת המחקר. התוצא העיקרי היה מדדי כאב ותפקוד על-רקע אוסטיאוארתריטיס. תוצאים משניים כללו את מדד הכאב הממוצע בהליכה ועמידה, מגבלה ממוצעת בתפקוד היומי במהלך השבוע האחרון, מדדי כאב לפי סולם Western Ontario and McMaster Universities Osteoarthritis Index , איכות החיים הבריאותית ומדדי תפקוד גופני ונפשי.

 

מהתוצאות עולה כי אקופונקטורה באמצעות לייזר או באמצעות מחטים לא הביאה לשיפור משמעותי במדדי הכאב (הבדל של 0.4- יחידות והבדל של 0.1- נקודות, בהתאמה) או במדדי התפקוד (1.7- ו-0.5, בהתאמה) בהשוואה לטיפול דמה לאחר 12 שבועות. בהשוואה לקבוצת הביקורת, אקופונקטורה באמצעות מחטים ולייזר הביאה לשיפור מתון בכאב (1.1- ו-0.8-, בהתאמה) לאחר 12 שבועות, אך לא לאחר שנה אחת.

אקופונקטורה באמצעות מחטים הובילה לשיפור מתון בתפקוד, בהשוואה לביקורות, לאחר 12 שבועות (3.9-) אך ללא הבדל מובהק סטטיסטית בהשוואה לקבוצת טיפול דמה (1.7-) ולא נותר לאחר שנה אחת. לא תועדו הבדלים במרבית התוצאים המשניים או בשיעור האירועים החריגים החמורים.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים מעל גיל 50 שנים עם כאבי ברכיים כרוניים בדרגה בינונית עד חמורה, אין תועלת לטיפולי אקופונקטורה באמצעות לייזר או מחטים, להקלה על כאב או שיפור התפקוד. ממצאי המחקר אינם תומכים בביצוע טיפולים אלו באוכלוסיית חולים זו.

JAMA. 2014.312:1313-1322


נייר עמדה מטעם ASCO בנוגע לקשר בין השמנה וממאירות (J Clin Oncol )

במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Oncology מדווח איגוד ה-ASCO (American Society of Clinical Oncology ) כי בכוונתו להביא להפחתת ההשפעה של השמנת-יתר על מחלות ממאירות ופרסם נייר עמדה בו מפרט את הרעיונות כיצד לעשות זאת. שיעורי השמנת-יתר עלו משמעותית במהלך שלושת העשורים האחרונים בארצות הברית וברחבי העולם. מעבר לעליה בסיכון למחלות לב וסוכרת, השמנת-יתר הינה גורם סיכון מוכר למחלות ממאירות. השמנה מלווה בפרוגנוזה גרועה יותר לאחר אבחנת ממאירות ומשפיעה לרעה גם על מתן טיפול סיסטמי, תורמת לתחלואה עקב טיפול בממאירות ועשויה להביא לעליה בסיכון לממאירויות נוספות ותחלואות נלוות.  

החוקרים מצאו כי הזמן לאחר אבחנת ממאירות עשוי לשמש כחלון זמנים הולם לעודד חולים לאמץ התנהגויות להפחתת סיכון. מסיבה זו, צוות טיפול במחלות ממאירות – המטפלים עם מערכת היחסים ההדוקה ביותר עם המטופל בתקופה קריטית לאחר אבחנת הממאירות – מצוי בעמדה ייחודית לסייע לחולים לרדת במשקל ולאמץ אורח חיים בריא.

איגוד ה-ASCO מחוייב להפחתת השפעה של השמנת-יתר על ממאירות וביסס יוזמה מורכבת להשגת יעד זה, הכוללת מספר צעדים:

1.      הגברת ההדרכה והמודעות לעדויות הקושרות בין השמנה וממאירות.

2.      מתן כלים ומשאבים לסייע לאונקולוגים להתמודד עם סוגיית השמנת-יתר בקרב מטופליהם.

3.      בנייה ויישום של תכנית מחקר מוגדרת להבנה טובה יותר של הפתופיזיולוגיה של שינויים במאזן האנרגיה, הערכת ההשפעה של שינוי התנהגותי על תוצאות הממאירות וקביעת השיטות הטובות ביותר שיסייעו למטופלים ששרדו מחלות ממאירות לערוך שינויים יעילים וחיוניים באורח החיים שלהם.

4.      עידוד מדיניות ושינוי מערכתי בכל הנוגע לגורמים החברתיים התורמים להשמנה ולשפר את הגישה של חולים עם מחלות ממאירות לשירותים להפחתת משקל .

J Clin Oncol.Published online October 1, 2014

 

הבדלים מגדריים בשיעורי התמותה בחולים עם STEMI לאחר Primary PCI (מתוך JAMA Intern Med )

במאמר שפורסם בכתב העת JAMA Internal Medicine מדווחים חוקרים על שיעורי תמותה מוגברים בנשים עם STEMI (ST-segment Elevation Myocardial Infarction ) לאחר PPCI (Primary Percutaneous Coronary Intervention ), כך עולה ממטה-אנליזה גדולה. ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי אעפ"י שהתוצאות בחולים עם STEMI השתפרו במהלך עשרים השנים האחרונות, עדיין קיימים הבדלים בין המינים בשיעורי ההישרדות, כאשר בנשים שיעורי תמותה גבוהים יותר, בהשוואה לגברים. במסגרת הסקירה הנוכחית ביקשו החוקרים לערוך מטה-אנליזה של מחקרים תצפיתיים להערכת ההבדלים בשיעורי התמותה בין המינים בחולים עם STEMI לאחר PPCI .

לשם כך, החוקרים ערכו חיפוש במאגרי MEDLINE , EMBASE , Cochrane Central ומאגרים אלקטרוניים, בחיפוש אחר מחקרים רלבנטיים בכל שפה, וללא מגבלת זמן. הם כללו מחקרים שבחנו חולים שהתקבלו בתמונה של STEMI בעקבות זאת בוצע PPCI בתוך 12 שעות מהופעת התסמינים, עם דיווח על שיעורי התמותה באשפוז ושיעורי התמותה לאחר שנה. במהלך החיפוש זיהו החוקרים 149 מחקרים, כאשר 35 ענו על קריטריוני הסקירה, עם כ-18,555 נשים ו-49,981 גברים. מניתוח ללא תקנון, בנשים תועד סיכון מוגבר לתמותה באשפוז (יחס סיכון מובהק של 1.93) ותמותה מכל-סיבה לאחר שנה אחת (יחס סיכון של 1.58), בהשוואה לגברים. עם זאת, לאחר תקנון יחסי הסיכון, הקשר בין נשים ובין סיכון מוגבר לתמותה מכל-סיבה נחלש אך עדיין תועדו שיעורי תמותה גבוהים יותר באשפוז (יחס סיכון מובהק של 1.48) , אך הסיכון המוגבר לתמותה לאחר שנה אחת לא היה עוד מובהק סטטיסטית .

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול אינטנסיבי לאיזון גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם בנשים עשוי לסייע בצמצום ההבדלים הללו בין המינים.

JAMA Intern Med. Published online September 29, 2014

 

טיפול באספירין עשוי להפחית את הסיכון לסרטן ערמונית (מתוך הכנס השנתי מטעם ה-AACR )

מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-AACR (American Association for the Cancer Research) עולה כי טיפול באספירין או תרופות אחרות ממשפחת NSAID (Non-Steroidal Anti-Inflammatory Drug) עשוי להפחית את הסיכון לסרטן ערמונית.

 ממצאי המחקר תומכים בהשערה לפיה לתרופות נוגדות-דלקת תפקיד ביולוגי בעצירת התפתחות סרטן ערמונית. עם זאת, דרושים נתונים נוספים ממחקרים פרוספקטיביים ואקראיים. בשלב זה, על רופאים לדון עם מטופליהם אודות התועלת והסיכון של טיפולים אלו בכל הנוגע לסיכון לסרטן ערמונית.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון א ההשפעה של נוגדי-דלקת על אבחנת סרטן ערמונית במחקר בו מרבית הביופסיות נערכו ללא תלות בבדיקות סקירה להערכת רמות PSA , מאחר ונוגדי-דלקת עשויים להפחית את רמות PSA ולכן עשויות למסך את ההשפעות האמיתיות של התרופות הללו על אבחנת סרטן ערמונית.

 מדגם המחקר כלל 6,390 גברים בסיכון גבוה לסרטן ערמונית, ולקחו חלק במחקר REDUCE (Reduction by Dutasteride of Prostate Cancer Events) . המשתתפים במחקר היו בגילאי 50-75 שנים, עם רמות PSA של 2.5-10 ננוגרם למ"ל וביופסיה שלילית אחת בתוך שישה חודשים מהגיוס למחקר. הם השלימו ביופסיות נוספות של הערמונית לאחר שנתיים ולאחר ארבע שנים, ללא תלות ברמות PSA .

במהלך ארבע שנות המחקר, הטיפול ב-Dutasteride הביא להפחתת שיעורי האבחנה של סרטן ערמונית לפי ביופסיה ולשיפור התוצאות בכל הנוגע להגדלה שפירה של הערמונית.

 מהסקירה עלה כי הטיפול באספירין ו/או NSAID הביא להפחת הסיכון לסרטן ערמונית בשיעור של 14%.

 לאחר תקונן לגורמים שונים, הטיפול באספירין ו/או NSAID הביא להפחתת הסיכון לאבחנת סרטן ערמונית בהיקף של 13% ולירידה של 17% בסיכון לסרטן ערמונית בדרגה גבוהה. לא תואר קשר עם סרטן ערמונית בדרגה נמוכה.

 ההשפעה המגנה של אספירין ו/או נוגדי-דלקת שאינם סטרואידים הייתה דומה בקרב גברים מאירופה וגברים מארצות הברית, ובאלו שטופלו ב-Dutasteride ובפלסבו. החוקרים מציינים שאמנם הנתונים הללו תומכים בהשערה לפיה אספירין ו/או NSAID עשויים להפחית את הסיכון לסרטן ערמונית, אך יש לאמת אותם באמצעות מחקרים קליניים התערבותיים.

החוקרים מסבירים שחשוב להדגיש כי ממצאי המחקר אינם מאפשרים לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין אספירין ובין סרטן ערמונית, אלא רק כי קיים קשר בין השניים.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-AACR   

 


 טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עדיף על טיפול תרופתי נגד חרדה חברתית (Lancet Psychiatry )

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT או Cognitive Behavioral Therapy ) עשוי להיות יעיל יותר מטיפול תרופתי במבוגרים עם הפרעת חרדה חברתית, עם פחות תופעות לוואי ומשתלם יותר מבחינת מאזן עלות-תועלת בטווח הארוך, כך עולה ממטה-אנליזה שפורסמה במהלך חודש ספטמבר בכתב העת Lancet Psychiatry . ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הפרעת חרדה חברתית, מחלה כרונית המובילה למגבלה משמעותית, ניתנת לטיפול באמצעים תרופתיים, פסיכולוגיים והתערבויות לעזרה עצמית. במסגרת הסקירה הנוכחית הם ביקשו להשוות בין התערבויות אלו ולזהות את ההתערבות היעילה ביותר לטיפול חד בהפרעת חרדה חברתית במבוגרים.

 

החוקרים ערכו סקירה סיסטמית ומטה-אנליזה שכללה התערבויות במבוגרים עם הפרעת חרדה חברתית, שפורסמו בתקופה שבין 1988 ועד 13 בספטמבר, 2013. הם בחנו את ההתערבויות לפי קבוצות ובנפרד. הסקירה כללה 101 מחקרים (כ-13,000 משתתפים) עם 41 התערבויות או קבוצות ביקורת (17 סוגי התערבות).

 

משפחות התרופות בעלות השפעה גדולה יותר על התוצאות בהשוואה לקבוצת המתנה כללו את מעכבי MAO ,  בנזודיאזפינים , SSRI ו-SNRI ונוגדי-פרכוסים. 

 

בהשוואה לקבוצת ההמתנה, ההתערבות הפסיכולוגית היעילה ביותר כללה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי פרטני, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קבוצתי , ולאחר מכן בסדר יורד כישורים חברתיים וחשיפה, עזרה עצמית עם תמיכה, עזרה עצמית ללא תמיכה ופסיכותרפיה פסיכודינאמית . טיפול קוגניטיבי-התנהגותי פרטני בהשוואה לטיפול פסיכולוגי-דמה  ו-SSRI ו-SNRI בהשוואה לטיפול תרופתי-דמה היו ההתערבויות היחידות בעלות השפעה גדולה יותר על התוצאות, בהשוואה לפלסבו תואם.

 

לסיכום, מהנתונים עולה כי לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי פרטני תועלת רבה יותר בטיפול בחולים עם הפרעת חרדה חברתית. מאחר ומחקרים קודמים מצאו כי לטיפול זה מעט תופעות לוואי בהשוואה לטיפול תרופתי, החוקרים מאמינים כי זהו הטיפול הראשוני הטוב ביותר להפרעת חרדה חברתית. בחולים המסרבים להתערבות פסיכולוגית, הטיפול ב-SSRI הינו הטיפול המוכח היעיל ביותר.

Lancet Psychiatry. Published online September 26, 2014

סגור חלון