Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 21/05/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

31/03/2019 בקיצור נמרץ - המחקרים הבולטים במחצית הראשונה של פברואר 2019 (CME)

האם ניתן לעבור בבטחה מטיפול אנטיביוטי תוך-ורידי לטיפול פומי בחולים עם אנדוקרדיטיס? (N Engl J Med)

במאמר שפורסם בכתב העת New England Journal of Medicine חוקרים מדווחים על תוצאות מחקר, מהן עולה כי בחולים יציבים עם אנדוקרדיטיס של הצד השמאלי של הלב, החלפה לטיפול אנטיביוטי פומי אינה-נחותה, בהשוואה להמשך טיפול תוך-ורידי.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי בחולים עם אנדוקרדיטיס על-רקע זיהומי בצד השמאלי של הלב, הטיפול לרוב כולל אנטיביוטיקה במתן תוך-ורידי למשך עד שישה שבועות. לא ידוע אם מעבר מטיפול תוך-ורידי לטיפול פומי לאחר התייצבות החולה דומה ביעילות ובבטיחות להמשך טיפול תוך-ורידי.

החוקרים השלימו מחקר אקראי, נעדר-נחיתות, רב-מרכזי, אשר כלל 400 מבוגרים יציבים עם אבחנה של אנדוקרדיטיס של הצד השמאלי של הלב, משנית לזיהום ב-Streptococcus, Enterococcus faecalis, Staphylococcus aureus, או Coagulase-negative Staphylococci, אשר קיבלו טיפול אנטיביוטי תוך-ורידי.

המשתתפים חולקו באקראי להמשך טיפול אנטיביוטי תוך-ורידי (199 חולים) או החלפה לטיפול אנטיביוטי פומי (201 חולים). בכל החולים, הטיפול האנטיביוטי ניתן דרך הוריד לאורך לפחות עשרה ימים. במידת האפשר, חולים בקבוצת הטיפול הפומי שוחררו לביתם להמשך טיפול אמבולטורי.

התוצא העיקרי היה תוצא משולב של תמותה מכל-סיבה, ניתוח לב לא-מתוכנן, אירועים אמבוליים, או הישנות בקטרמיה עם הפתוגן הראשי, מעת ההקצאה האקראית ועד שישה חודשים לאחר השלמת הטיפול האנטיביוטי.

לאחר ההקצאה האקראית, טיפול אנטיביוטי הושלם לאחר חציון של 19 ימים בקבוצת הטיפול התוך-ורידי ו-17 ימים בקבוצת הטיפול הפומי .

התוצא העיקרי המשולב תואר ב-24 חולים (12.1%) בקבוצת הטיפול התוך-ורידי וב-18 חולים (9.0%) בקבוצת הטיפול הפומי (p=0.40), הממצאים ענו על קריטריוני העדר-נחיתות.

החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים יציבים עם אבחנה של אנדוקרדיטיס של הצד השמאלי של הלב, אשר החלו בטיפול אנטיביוטי תוך-ורידי, ניתן להחליף בבטחה מטיפול אנטיביוטי תוך-ורידי לטיפול אנטיביוטי פומי.

N Engl J Med 2019; 380:415-424


 הערכת התועלת של טיפול בסטטינים בקשישים (Lancet)

סטטינים עשויים להפחית אירועים וסקולאריים בכל קבוצות הגיל, כולל מטופלים מעל גיל 75 שנים, כך עולה מתוצאות מטה-אנליזה חדשה מקבוצת Cholesterol Treatment Trialists' Collaboration, אשר פורסמו במהלך חודש פברואר בכתב העת The Lancet.

החוקרים השלימו מטה-אנליזה של כל הנתונים מכל המחקרים הגדולים להערכת הטיפול בסטטינים, להשוואת ההשפעות של טיפול בסטטינים בגילים שונים.

הסקירה כללה מחקרים שתכננו לגייס לפחות 1,000 משתתפים עם משך טיפול של לפחות שנתיים ובחנו את הנתונים על אודות המשתתפים מ-22 מחקרים (134,537 משתתפים) וסיכום מפורט של משתתפים במחקר אחד (12,705 משתתפים) להערכת טיפול בסטטינים לעומת קבוצת ביקורת. עוד נכללו נתוני משתתפים מחמישה מחקרים שכללו טיפול אינטנסיבי לעומת טיפול אינטנסיבי פחות בסטטינים (39,612 משתתפים).

המשתתפים סווגו לשש קבוצות גיל: עד 55 שנים, 56-60 שנים, 61-65 שנים, 66-70 שנים, 71-75 שנים ומעל גיל 75 שנה. החוקרים בחנו את ההשפעות על אירועים וסקולאריים מג'וריים (אירועים כליליים מג'וריים, אירועי מוח ורה-וסקולריזציה כלילית), תמותה מסיבה ספציפית והיארעות ממאירות כיחס סיכון לכל ירידה של 1.0 מילימול/ליטר (39 מ"ג/ד"ל) בריכוז LDL.

מהנתונים עולה כי 14,483 מבין 186,854 משתתפים (8%) ב-28 מחקרים היו מעל גיל 75 שנה בעת ההקצאה האקראית, כאשר חציון משך המעקב אחריהם עמד על 4.9 שנים. בסיכומו של דבר, טיפול בסטטינים או טיפול אינטנסיבי יותר בסטטינים לווה בירידה של 21% בסיכון לאירועים וסקולאריים מג'וריים לכל ירידה של 39 מ"ג/ד"ל בריכוז LDL. החוקרים זיהו ירידה משמעותית באירועים וסקולאריים בכל קבוצות הגיל.

למרות ששיעור הירידה באירועים וסקולאריים פחת מעט עם הגיל, מגמה זו לא הייתה מובהקת סטטיסטית. בסך הכול, טיפול בסטטינים או טיפול אינטנסיבי יותר לווה בירידה יחסית של 24% בסיכון לאירועים כליליים מג'וריים לכל ירידה של 39 מ"ג/ד"ל בריכוז .ועם העליה בגיל, זוהתה מגמה לפיה הירידה היחסית בסיכון לאירועים כליליים מג'וריים הייתה קטנה יותר.

הנתונים מעידים על ירידה פרופורציונאלית של 25% בסיכון לרה-וסקולריזציה כלילית עם טיפול בסטטינים או טיפול אינטנסיבי יותר בסטטינים, לכל ירידה של 39 מ"ג/ד"ל בריכוז LDL, וזו לא הייתה שונה משמעותית בין קבוצות הגיל. בדומה, הירידה היחסית בשיעור אירועים מוחיים לא הייתה שונה בין קבוצות גיל שונות.

הירידה הפרופורציונאלית באירועים וסקולאריים מג'וריים הייתה דומה, ללא תלות בגיל החולים, בקרב אלו עם מחלת כלי דם קיימת, אך נראה כי הייתה קטנה יותר במטופלים מבוגרים יותר, בהשוואה לצעירים יותר, ללא אבחנה ידועה של מחלת כלי דם.

החוקרים זיהו ירידה של 12% בסיכון לתמותה וסקולארית לכל ירידה של 39 מ"ג/ד"ל בריכוז LDL, עם מגמה לכיוון ירידה פרופורציונאלית קטנה יותר עם גיל מבוגר, אך מגמה זו לא נותרה בעינה לאחר הוצאת מחקרים שכללו חולי אי-ספיקת לב או חולי דיאליזה. ללא תלות בקבוצת הגיל, טיפול בסטטינים לא השפיע על תמותה לא-וסקולארית, תמותה עקב ממאירות, או היארעות ממאירות.

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול בסטטינים הביא לירידה משמעותית באירועים וסקולאריים מג'וריים, ללא תלות בגיל המטופלים, אך זוהתה עדות ישירה פחות לתועלת בקרב אלו מעל גיל 75 שנה, ללא עדות למחלת כלי דם חסימתית מלכתחילה.

Lancet. Published online February 2, 2019

לידיעה במדסקייפ

טיפול אנטיביוטי פומי יעיל כנגד זיהומים המערבים את העצם או המפרק (N Engl J Med)

טיפול אנטיביוטי הניתן באופן פומי אינו-נחות, בהשוואה לטיפול ממושך הניתן בגישה תוך-ורידית, לטיפול בזיהומים אורתופדיים מורכבים בחלק מהחולים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון אם טיפול אנטיביוטי פומי אינו-נחות, בהשוואה לטיפול תוך-ורידי, במקרים של זיהומים אורתופדיים מורכבים. הם כללו במחקר מבוגרים שטופלו לזיהומי עצם או מפרק ב-26 מרכזים בבריטניה. בתוך שבעה ימים מהניתוח האורתופדי (או, במידה שהזיהום טופל ללא ניתוח, בתוך שבעה ימים מהתחלת הטיפול האנטיביוטי), המשתתפים חולקו באקראי לטיפול אנטיביוטי במתן תוך-ורידי או פומי, להשלמת ששת השבועות הראשונים של הטיפול. המשך טיפול אנטיביוטי פומי הותר בשתי הקבוצות.

התוצא העיקרי היה כשל מוחלט של הטיפול בתוך שנה אחת לאחר ההקצאה האקראית. בניתוח זה של הסיכון לתוצא העיקרי, שולי העדר-נחיתות עמדו על 7.5 נקודות אחוז.

מבין 1,054 משתתפים במחקר (527 משתתפים בכל קבוצה), נתונים בתום המעקב היו זמינים עבור 1,015 משתתפים (96.3%). שיעורי כישלון הטיפול עמדו על 14.6% (74 מבין 506 חולים) בקבוצת הטיפול התוך-ורידי ועל 13.2% (67 מבין 509 חולים) בקבוצת הטיפול הפומי.

מהניתוח עלה הבדל בסיכון לכישלון מוחלט של הטיפול של 1.4- נקודות אחוז בין קבוצת הטיפול הפומי, אל מול הטיפול התוך-ורידי , עדות להעדר-נחיתות. ניתוחים סטטיסטיים נוספים תמכו בממצאים אלו.

ההבדל בין הקבוצות בהיארעות אירועים חריגים חמורים לא היה מובהק סטטיסטית (27.7% מהמשתתפים בקבוצת הטיפול התוך-ורידי ו-26.2% מאלו בקבוצת הטיפול הפומי).

סיבוכי צנתר, אשר נבחנו כתוצא משני במחקר, היו נפוצים יותר בקבוצת הטיפול התוך-ורידי (9.4% לעומת 1.0%).

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול אנטיביוטי פומי היה לא-נחות, בהשוואה לטיפול אנטיביוטי תוך-ורידי, כאשר ניתן במהלך ששת השבועות הראשונים לטיפול בזיהום אורתופדי מורכב.

N Engl J Med 2019; 380:425-436

לידיעה במדסקייפ


התועלת של Liraglutide במניעת אירועים קרדיווסקולאריים בחולי סוכרת מסוג 2 עם מחלת כליות כרונית (Circulation)

במאמר שפורסם בכתב העת Circulation חוקרים מדווחים על תוצאות מחקר ומהן עולה כי תוספת Liraglutide (ויקטוזה) לטיפול הסטנדרטי בחולים עם סוכרת מסוג 2 עם מחלת כליות כרונית הביאה להפחתת הסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים מג'וריים ותמותה מכל-סיבה. מגמה זו נותרה על כנה לאורך כל הספקטרום של מחלת כליות כרונית במחקר.

ברקע למחקר החוקרים מסבירים כי תוצאות מחקר LEADER (Liraglutide Effect and Action in Diabetes: Evaluation of CV Outcome Results) הצביעו על התועלת הקרדיווסקולארית בחולים עם סוכרת מסוג 2 וסיכון קרדיווסקולארי גבוה של טיפול ב-Liraglutide, בהשוואה לפלסבו.

ההשפעה של Liraglutide על אירועים קרדיווסקולאריים ותמותה מכל-סיבה בחולים עם סוכרת מסוג 2 ומחלת כליות כרונית אינה ידועה והחוקרים השלימו ניתוח פוסט-הוק להערכת השפעות טיפול ב-Liraglutide בחולים עם ובלי מחלת כליות.

במסגרת המחקר חולקו באקראי החולים לטיפול ב-Liraglutide או לטיפול בפלסבו, אשר ניתנו כתוספת לטיפול הסטנדרטי. החוקרים בחנו את התוצאות לפי קצב הפינוי הגלומרולארי בתחילת הדרך (eGFR של מתחת או מעל 60 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר) ואלבומינוריה בתחילת המחקר.

התוצא העיקרי (משלב של תמותה קרדיווסקולארית, אוטם לב לא-פטאלי, או אירוע מוחי לא-פטאלי) ותוצאים משניים כללו תמותה מכל-סיבה ומרכיבים פרטניים של התוצא העיקרי המשולב.

החוקרים מדווחים כי ב-2,158 חולים תועד קצב פינוי גלומרולארי של מתחת ל-60 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר וב-7,182 חולים תועד קצב פינוי גלומרולארי גבוה יותר. באלו עם תפקוד כלייתי ירוד הפחתת הסיכון לתוצא הקרדיווסקולארי העיקרי המשולב הייתה גדולה יותר עם Liraglutide (יחס סיכון של 0.69), בהשוואה לזו שתועדה בחולים עם קצב פינוי גלומרולארי של מעל 60 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר (יחס סיכון מובהק של 0.94,).

החוקרים לא זיהו השפעה שונה משמעותית של Liraglutide לאורך תת-קבוצות אחרות של קצב הפינוי הגלומרולארי  וכאשר בחנו את קצב הפינוי הגלומרולארי כמשתנה רציף .

הפחתת הסיכון באלו עם קצב פינוי גלומרולארי של מתחת ל-60 לעומת 60 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר ומעלה הייתה כדלקמן:

  • אוטם לבבי לא-פטאלי = יחס סיכון של 0.74  לעומת יחס סיכון של 0.93
  • אירוע מוחי לא-פטאלי = יחס סיכון של 0.51 לעומת יחס סיכון של 0.84
  • תמותה קרדיווסקולארית = יחס סיכון של 0.67 לעומת יחס סיכון של 0.84
  • תמותה מכל-סיבה = יחס סיכון של 0.74 לעומת יחס סיכון של 0.90

הירידה בסיכון לתוצא הקרדיווסקולארי המשולב העיקרי לא הייתה שונה באופן מובהק סטטיסטי בחולים עם ובלי אלבומינוריה בתחילת הטיפול .

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים כי תוספת Liraglutide לטיפול סטנדרטי עשויה להפחית את הסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים מג'וריים ותמותה מכל-סיבה בחולים עם סוכרת מסוג 2 ומחלת כליות כרונית.

Circulation. 2018 Dec 18;138(25):2908-2918

לידיעה ב-PubMed

מה בין סרטן שד ובין פרפור פרוזדורים? (Heart Rhythm)

בנשים עם אבחנה של סרטן שד שיעורי היארעות גבוהים יותר של פרפור פרוזדורים, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. עם זה, במאמר שפורסם בכתב העתHeart Rhythm  מדווחים החוקרים כי הסיכון משתנה  על פי גיל האישה ועם הזמן.

 החוקרים התבססו על נתונים מארבעה מדגמים ארציים בדנמרק, להתאמה בין 74,155 נשים עם אבחנה של סרטן שד בין 1998-2015, אל מול 222,465 נשים מהאוכלוסייה הכללית. הגיל החציוני של המשתתפות עמד על 62 שנים ושתי הקבוצות היו דומות במחלות הרקע והטיפולים התרופתיים.

 במהלך המעקב, 987 נשים עם סרטן שד (1.33%) ו-3,019 נשים ללא אבחנה זו (1.36%) פיתחו פרפור פרוזדורים. שיעורי התמותה עמדו על 12.74% (9,445 נשים) מהנשים עם סרטן שד ועל 4.68% (10,408 נשים) מאלו בקבוצת הביקורת.

 ממצאי המחקר העידו על קשר בין אבחנה של סרטן שד ובין היארעות פרפור פרוזדורים, עם הבדל בקשר בין קבוצות גיל שונות ומשך מעקב. בנשים צעירות, אלו מתחת לגיל 60 שנים, אבחנה של סרטן שד לוותה בהיארעות מוגברת של פרפור פרוזדורים במהלך ששת החודשים הראשונים (יחס סיכון של 2.10) ובתקופה שבין 6 חודשים ועד 3 שנים לאחר האבחנה (יחס סיכון של 1.80). בנשים מעל גיל 60 שנים, לא זוהה קשר בין אבחנה של סרטן שד ובין היארעות מוגברת של פרפור פרוזדורים במהלך ששת החודשים הראשונים, אך זוהתה היארעות מוגברת של הפרעת הקצב בתקופה שבין 6 חודשים ועד שלוש שנים לאחר אבחנת הממאירות (יחס סיכון של 1.14).

 החוקרים מסכמים וכותבים כי בנשים עם סרטן שד ניתן לזהות היארעות מוגברת של פרפור פרוזדורים בטווח הארוך, כאשר בנשים צעירות, אך לא באלו מעל גיל 60 שנים, זוהה סיכון מוגבר להפרעת הקצב גם בטווח הזמן הקצר.   

Heart Rhythm. Published online January 29, 2019 

 לידיעה במדסקייפ


מחלה דמוית-שפעת מלווה בסיכון מוגבר לאירוע מוחי ודיסקציה עורקית (מתוך כנס ה-ISC)

מנתונים חדשים שהוצגו במהלך כנס ה-ISC (International Stroke Conference) עולה כי מחלה דמוית-שפעת מלווה בעליה של כ-40% בסיכון לאירוע מוחי איסכמי, ללא תלות במין, גזע, או מיקום גיאוגרפי. החוקרים מצאו כי הסיכון לאירוע מוחי היה גבוה במיוחד במהלך 30 הימים הראשונים.

 החוקרים התבססו על מאגר SPARCS (Statewide Planning And Research Cooperative System), הכולל כ-97% מכלל האשפוזים ברחבי המדינה. הם זיהו את כל המקרים של אירוע מוחי ולאחר מכן בחנו את תקופת הזמן שמיד לפני האירוע המוחי ובהמשך, שנים טרם האירוע המוחי. לדוגמא, במקרה של חולה שאובחן עם אירוע מוחי ב-1 במרץ, 2014, החוקרים חזרו לתקופה שבין 15 בפברואר ועד 1 במרץ, לקבוע אם החולה פיתח שפעת. לאחר מכן, הם בחנו את התחלואה באותם תאריכים בשנת 2013 ו-2012. באופן זה, כל חולה שימש כביקורת של עצמו ואין מקום לחשש מפני ערפלנים ותחלואות נלוות. המטרה הייתה לחשב את הסיכון לאירוע מוחי איסכמי עד שנה אחת לאחר התייצגות עם תחלואה דמוית-שפעת.

 מדגם המחקר כלל 30,912 חולים עם אבחנה של אירוע מוחי איסכמי בשנת 2014 (גיל ממוצע של 71.9 שנים, 49% גברים, 84% התגוררו באזור עירוני).

 החוקרים זיהו קשר בין מחלה דמוית-שפעת במהלך 15 הימים שקדמו לאירוע המוח ובין עליה כוללת בסיכויים לאירוע מוחי (יחס סיכויים של 1.39). קשר זה נותר על כנו לאורך מספר חודשים והיה בולט במיוחד במהלך 30 הימים הראשונים לאחר הופעת תסמיני המחלה. הסיכון החל לרדת עם ההתאוששות מהאירוע הזיהומי, אך נותר מוגבר לאורך של עד שנה אחת.   

החוקרים מציינים כי מרבית המקרים של מחלה דמוית-שפעת כללו ביקור בחדר המיון, כאשר פחות מ-1% מהחולים נדרשו לאשפוז בבית החולים.

במחקר נוסף, התבססו חוקרים על אותו מאגר להערכת 3,861 מבוגרים עם דיסקציה לא-טראומטית של עורק הצוואר בעקבות תחלואה דמוית-שפעת. הם זיהו 1,736 מקרי תחלואה דמוית-שפעת ו-113 מקרי שפעת במהלך שלוש השנים שקדמו לאבחנה של דיסקציה של עורק הצוואר.

הממצאים העידו על סיכוי גבוה יותר לתחלואה דמוית-שפעת במהלך 30 הימים טרם אבחנת דיסקציה של עורק הצוואר, בהשוואה לאותם תאריכים שנה ושנתיים מוקדם יותר (0-15 ימים: יחס סיכויים מתוקן של 1.53; 0-30 ימים: יחס סיכויים מתוקן של 1.60).  החוקרים זיהו קשר בין שפעת ובין דיסקציה של עורק הצוואר 31-90 ימים לאחר אבחנה של דיסקציה של עורק הצוואר, אך השפעה זו לא הייתה עוד מובהקת לאחר תקנון לשיעורי הימצאות שפעת, ככל הנראה בשל המספר הקטן של מקרי שפעת מאושרים.

הממצאים העידו כי הסיכון לדיסקציה פוחת עם הזמן לאחר אבחנת שפעת. מגמה זו מעידה כי תחלואה דמוית-שפעת עשויה לעודד התפתחות דיסקציה עורקית.

מתוך כנס ה-ISC

לידיעה במדסקייפ


טיפול ביולוגי לפסוריאזיס קשור בהפחתת רובד טרשתי כלילי. (Cardiovascular Research)

טיפול ביולוגי בפסוריאזיס נקשר עם מורפולוגיית פלאק טרשתי חיובי יותר ועם כמות טרשת פחותה. כך על פי מחקר תצפיתי פרוספקטיבי שפורסם ב Cardiovascular Research בינואר 2019. פסוריאזיס קשה קשור עם סיכון מוגבר למחלת לב איסכמית, ברמה המשתווה לסיכון של חולי סכרת. המנגנון קשור בדלקת העומדת בבסיס המחלה ובנוכחות ציטוקינים כחלק מהתהליך, המביאה לאתרוגנזה מוקדמת וקרע של הרובד הטרשתי.

במחקר זה בוצע מעקב אחר 121 מטופלים, בגיל ממוצע של 50.4, מתוך NIH Psoriasis Atherosclerosis Cardiometabolic Initiative cohort. המטופלים סבלו מפסוריאזיס קשה (ניקוד median Psoriasis Area and Severity Index, PASI של 8.6), והיו בעלי סיכון קרדיווסקולרי נמוך (מדד פרמינגהם חציוני של 3).  המטופלים היו נאיבים לתרופות ביולוגיות. המטופלים חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה טיפול ביולוגי (n=89), אחד מתוך 3 הטיפולים: anti-TNF, anti-IL12/23, anti-IL17, והקבוצה השנייה קיבלה טיפול מקומי (n=32).

בבסיס עברו המטופלים CT קורונרי (CCTA-  coronary CT angiography). שנה לאחר מכן, בוצע CCTA שוב על מנת לאמוד את כמות הנגעים הטרשתיים.

נמצא כי טיפול ביולוגי היה קשור בירידה של 6% בעומס הפלאקים הלא מסויידים, וכן בירידה מובהקת בגרעין הפלאק הנקרוטי, לעומת טיפול שאינו טיפול ביולוגי. לא היה הבדל בעומס הפיבריני (fibrous burden). בנוסף, מרקרים בדם להערכת דלקת סיסטמית היו נמוכים יותר בקבוצה אשר קיבלה טיפול ביולוגי.  

החוקרים מדווחים כי תוצאות אלה מהוות עדות ראשונה לכך שטיפול ביולוגי במחלת פסוריאזיס קשור בהפחתה בכמות הטרשת הכלילית ובייצוב הפלאק, ומכאן עשוי להפחית את הסיכון לאירועים קרדיווסקולרים.

הם מציינים כי טרם ניתן לדעת האם האפקט של הטיפול על הפלאקים הכליליים קשור באופן ישיר לפלאק או באופן עקיף על ידי הפחתת הדלקת הסיסטמית.

על אף התוצאות החשובות, יש לזכור את מגבלות המחקר: היעדר הקצאה אקראית, מדגם קטן, ומעקב יחסית קצר. כמו כן, מדובר על תוצאים הנצפים בהדמיה, ולא תוצאים קליניים של ירידה בסיכון הקריווסקולרי. החוקרים קוראים לביצוע מחקרים אקראיים, מבוקרים, וארוכים יותר.

Coronary artery plaque characteristics and treatment with biologic therapy in severe psoriasis: results from a prospective observational study. Cardiovascular Research, February 5, 2019.

לידיעה במדפייג'

סגור חלון