מדור הדיונים (Analysis) של העיתון הרפואי היוקרתי BMJ, הוקדש הפעם למדיניות ארגון הבריאות העולמי (WHO) לגבי פעילות גופנית מומלצת במבוגרים על מנת להוריד אחוזי תמותה מוקדמת.

הארגון שם לו למטרה להקטין ב 25% את הסיכון לתמותה מוקדמת ממחלות לב וכלי דם, סכרת, סרטן ומחלות ריאה כרוניות עד שנת 2025. הארגון הכיר בחשיבותם של  4 גורמי סיכון בהקשר לנושא זה: עישון, שתיה מופרזת של אלכוהול, תזונה לקויה ופעילות גופנית.

ההערכה היא כי בכל העולם כ 35% אינם עוסקים בפעילות גופנית מספקת. הנתונים שונים כמובן במדינות שונות.

ה WHO מתכוון לשפר ב 10% את אחוז העוסקים בפעילות גופנית התורמת לשיפור תוחלת החיים, ומוגדרת כפעילות גופנית בעצימות בינונית משך 150 דקות לפחות בשבוע במבוגרים מעל גיל 18 שנים.

ה WHO מתרכז במטרה האידיאלית של 150 דקות פעילות בשבוע, מציין המחבר, אך טוען כי עידוד אנשים, שאינם עוסקים בפעילות גופנית, לבצע פעילות כזו גם משך פחות מ 150 דקות שבועיות חשוב ביותר, כיוון שפעילות זו נושאת בחובה יתרונות בריאותיים. 

פעילות גופנית משפרת בריאות גופנית ונפשית בכל שכבות הגיל ומסייעת במניעת מחלות שונות. מחקרים מצביעים כי פעילות גופנית משך 150 דקות לפחות בשבוע, מורידה את הסיכון ללקות במחלות קרדיווסקולריות, סכרת סוג 2 וסוגים מסויימים של סרטן. באחד המחקרים נמצא יחס ישר בין אינטנסיביות הפעילות הגופנית לבין ההשפעה על הבריאות הכללית. כלומר משך פעילות גופנית שבועית ארוכה יותר משפרת יותר את הבריאות. לגבי תמותה נמצא, כי ההבדלים הגדולים ביותר מבחינת הסיכון לתמותה מוקדמת היו בקרב הקבוצות העוסקות במינימום פעילות גופנית. לפיכך, יתכן כי דווקא בקרב האוכלוסייה המבוגרת, הנוטה לא לעסוק בפעילות גופנית, פעילות גופנית מסויימת (גם פחות מ 150 דקות שבועיות מומלצת), תשפר תוחלת חיים.

המחבר השווה 7 מאמרים שבדקו השפעת פעילות גופנית על תוחלת חיים. ב 6 מאמרים נמצא כי לאנשים העוסקים בפעילות גופנית מסויימת, פחות סיכון למוות מוקדם, לעומת אלו שאינם עוסקים בפעילות זו כלל. במחקר אחר נמצא כי בקרב מבוגרים בשכבת הגיל 50-71 שנים, פעילות גופנית בעצימות בינונית פחות משעה בשבוע או פעילות בעצימות גבוהה משך 20 דקות בשבוע לוותה בהקטנת הסיכון למוות מוקדם ב 15% או 23% בהתאמה.

האם מטרת הארגון ריאלית? אנשים שאינם מבצעים פעילות גופנית, שונים מאלו העוסקים בפעילות גופנית, גם אם משכה מצומצם. הבלתי פעילים מועדים יותר ללקות במחלות שונות, הדרדרות קוגניטיבית, דיכאון, מוגבלויות גופניות וכדומה. יש לדעת, כי לבלתי פעילים תובנות ומחסומים הקשורים לביצוע פעילות גופנית, השונים מאלו הקיימים באוכלוסייה העוסקת בפעילות גופנית בכל דרגת אינטנסיביות. כך למשל, בקרב האוכלוסייה המבוגרת קיימים חסמים רבים להתחיל פעילות גופנית. בין אלו ניתן למצוא חוסר ידע (איזו פעילות מומלצת), מיומנות (אינם רגילים לבצע פעילות גופנית) ומשאבים הקשורים לעיסוק בפעילות הגופנית. ניסיון להתגבר על חסמים אלו קשה יותר לביצוע באוכלוסייה מבוגרת. בנוסף, בגיל המבוגר שכיחות יותר בעיות גופניות כהשמנה ומחלות סרטן המגבירות את ההימנעות מעיסוק בפעילות גופנית.

המחבר טוען כי האסטרטגיה הכרוכה בהנעת אנשים שאינם עוסקים בפעילות גופנית, להתחיל לעסוק בה, שונה מזו המתייחסת להארכת משך זמן הפעילות הגופנית בקרב אנשים שכבר מבצעים פעילות זו. לכן התייחסות להרחבת הידע, המיומנות, והמשאבים הכרוכים בפעילות גופנית, קריטית בעיקר באוכלוסייה המבוגרת שנמנעת לחלוטין מפעילות גופנית.

משום כך, יש לשאוף להניע אנשים מבוגרים להתחיל לעסוק בפעילות גופנית, ובהדרגה להאריך את זמן הפעילות השבועית, על מנת להשיג את המירב מבחינת הארכת תוחלת החיים, תוך הקטנת הסיכון לנזק בריאותי שעלול להיגרם מאינטנסיביות גבוהה מדי (התקף לב ומוות פתאומי למשל).

סיכום

המחבר טוען כי המדיניות המומלצת היא לעודד עיסוק בפעילות גופנית בעיקר בקרב האוכלוסיות הנמנעות לגמרי מעיסוק בפעילות זו. יש לשאוף להגביר כל יום במעט את משך הזמן המוקדש פעילות גופנית באוכלוסייה זו.

Barreto PdS. Global health agenda on non-communicable diseases: has WHO set a smart goal for physical activity? BMJ 2015;350:h23 doi

הערות העורך: יתכן שתתמהו: מה מקומה של סקירה זו באורתופדיה, איך התגלגל ה BMJ למדור זה? ובכן נתקלתי לא אחת במטופלים מבוגרים הלוקים בבעיות אורתופדיות שונות החל מכאבי גב, דרך אוסטיאוארטריטיס בברכיים וכלה במתאוששים לאחר קיבוע שברי צוואר ירך, אשר במעקב האורתופדי הומלץ להם לא לעסוק בפעילות גופנית וכלל לא להתאמץ. אמנם בגיל המבוגר סכנת הנפילות גדולה יותר, האצת הדופק עלולה לגרום לתעוקת לב, ותנועות חדות עלולות לגרום לגב ל”היתפס” שוב. אבל חשיבות הפעילות הגופנית עולה לאין שיעור על הסיכונים הכרוכים בה. שומה על כל אחד מאיתנו, פיזיותרפיסטים ורופאים, להמליץ בחום למטופלים לעסוק בפעילות גופנית, לכוון אותם לפעילות המומלצת ובהחלט לעודדם להפוך פעילות זאת לשגרת החיים.