על פי הסטטיסטיקה הרשמית לפחות באחת מכל 605 טיסות נזקק נוסע לעזרה רפואית דחופה. רופא הנמצא בטיסה, עשוי להיקרא למתן עזרה רפואית. מאמר זה נועד לסקור מהם מצבי החירום הרפואיים השכיחים המתרחשים במהלך טיסה, מהו הסיוע אותו יכול הרופא להגיש ומהי האחריות המוטלת עליו.

ציוד רפואי הנמצא במטוס: ארגז עזרה ראשונה הכולל אמצעי חבישה וסדים נמצא בכל מטוס. רשות הטיסה האמריקאית מחייבת גם הימצאות מד לחץ דם סטטוסקופ, airway ומסיכות להנשמה. מערכות לעירוי ורידי כולל שקיות סליין חצי ליטר, תרופות נגד כאבים, אנטיהיסטמינים בכדורים וזריקות, אספירין, אטרופין, משאפים מרחיבי סימפונות, תמיסות סוכר 50%, אפינפרין בריכוזי שונים, לידוקאין בהזרקה, כדורי ניטרוגליצרין, וכן דפיברילייטור למתן שוק חשמלי.

לרוב חברות הטיסה שירות ייעוץ רפואי הניתן מהקרקע, שירות זה עומד גם לרשות הרופא המתנדב להגיש עזרה.

הדיילים מחוייבים בקורס החייאת לב ריאה אחת לשנה.

השלכות משפטיות: האחריות המשפטית המוטלת על הרופא המתנדב לסייע לנוסע הנמצא במצוקה רפואית, מוגדרת לרוב על פי חוק המדינה בה רשום המטוס, אך ניתן לטעון כי החוק הקובע הוא החוק הנהוג במדינה בה התרחש מצב החירום הרפואי או על פי אזרחות המעורבים בפרשה.

בשונה מחוקים בחלק ממדינות אירופה ואוסטרליה, החוק האמריקאי היבש, אינו מטיל חובה על הרופא להגיש עזרה במקרה חירום רפואי בטיסה מסחרית, אך כללי האתיקה, גם בארה”ב, מחייבים התערבות הרופא. חוק שהועבר בארה”ב מגן על רופא מתביעות משפטיות, למעט רשלנות פושעת (כמו טיפול בעת שהרופא נתון בגילופין) או בכוונה להזיק למטופל. בתום הטיפול על הרופא לתעד את פרטי האירוע בטפסים ייעודיים הנמצאים במטוס. כללי סודיות רפואית חלים על הרופא, אך עליו לעדכן את צוות המטוס במצבו הרפואי של המטופל, בין השאר על מנת להחליט על המשך הטיפול (שינוי מסלול הטיסה למשל).

הצעות כלליות לטיפול: תחילה על הרופא להעריך האם הוא בכלל מסוגל לסייע (למשל אם צרך הרופא משקאות אלכוהוליים). במקרי חירום לבביים, נשימתיים או נוירולוגיים יתכן כי נחיתה מהירה בשדה תעופה קרוב, עדיפה מבחינת המטופל. ההחלטה על כך נתונה בלעדית בידי קברניט המטוס.

להלן המלצות כלליות לרופא המגיש עזרה במטוס: על הרופא להציג עצמו ולציין מהי הכשרתו, אם ניתן, עליו לבקש רשות מהמטופל להגיש לו עזרה. כשנדרש ציוד רפואי, לבקש מצוות המטוס גישה לציוד. במקרי הצורך לבקש שירות מתורגמן (אך להיות ער לכללי סודיות רפואית). לקחת אנמנזה, לבצע בדיקה גופנית מכוונת ולתעד סימנים חיוניים. להגיש עזרה כפי נדרש ובהתאם להכשרת הרופא. מומלץ, אם אפשר, לשמור את החולה יושב בכסא הנוסע. אפשר להסתייע בייעוץ רפואי מהקרקע. במקרים מסויימים יש לבקש נחיתה דחופה. חובה להמשיך להגיש סיוע לחולה עד ייצוב מצבו או עד העברתו לצוות רפואי מיומן. יש לתעד את כל פרטי הטיפול.

דוגמא למצבי חירום רפואיים

דום לב: אירוע דום לב אמנם נדיר למדי במהלך טיסות ומהווה כ 0.3% ממקרי החירום הרפואיים המדווחים בטיסות, אך מהווה 86% מהסיבות ממקרי המוות הנגרמים במהלך הטיסות. אמצעי הטיפול העומדים לרשות הרופא מוגבלים. יש לבצע החייאת לב ריאה וניתן לתת שוק חשמלי. אם אכן מבוצעת החייאה, מומלצת נחיתה מהירה על הקרקע. אם אין חזרת דופק תוך 20-30 דקות, אפשר לשקול הפסקת מאמציי ההחייאה וקביעת מוות.

סינדרום כלי דם כליליים (תעוקת חזה והתקף לב) : אלו מהווים כ 8% מאירועי החירום הרפואיים בטיסה. ההסתמנות תתכן כעילפון או מצב לפני עילפון (Syncope or Presyncope) המהווים 37% מסך אירועי החירום הרפואיים בטיסה, כתלונות הקשורות למערכת הנשימה וכן כדום לב. יתכן שהמטופל יתלונן על כאבים בחזה, קוצר נשימה, בחילה, הקאה והזעה מוגברת. הטיפול בחשד באבחנה זו במהלך טיסה כולל מתן אספירין (התווית נגד חד משמעית במצבי דמם פעיל, או אלרגיה ידועה לאספירין) ו/או מתן טבליה של ניטרוגליצרין תחת הלשון. כמו כן מומלץ להחדיר עירוי לווריד, ובמקרי ירידת לחץ דם להזליף נוזלים. אם מופיע קוצר נשימה, יש לספק חמצן. אפשר לבקש מהקברניט להנמיך גובה הטיסה על מנת להעלות את הלחץ החלקי של החמצן בדם. (בגובה השיוט הרגיל הלחץ החלקי של החמצן המסופק בטיסות, אקוויולנטי לזה הנמצא בגובה 2000-2500 מטרים ומגיע ל 60 מ”מ כספית, בעוד שבגובה פני הים הלחץ החלקי של החמצן נע בין 75-100מ”מ כספית. בחשד לאוטם שריר הלב יש לבקש נחיתה דחופה, ואילו במטופל בו החשד לאירוע כלילי נמוך יותר, ניתן להסתפק בתיאום פינוי לבית חולים עם הנחיתה הצפויה.

שבץ מוחין: החשד בשבץ מוחין מועלה בכ 2% ממקרי החירום הרפואיים בטיסות. יש לשקול מתן חמצן למטופל, אין לתת אספירין, כיוון שיתכן שהמטופל לוקה בדימום תוך מוחי המחקה אוטם. באבחנה המבדלת תתכן היפוגליקמיה. בחלק מחברות הטיסה נמצא גלוקומטר בציוד הרפואי ואז מומלץ כמובן לבדוק רמת סוכר בדם. אם אין גלוקומטר, יש לשאול האם נוסע אחר מחזיק גלוקומטר ומסכים להשאילו (יש לזכור סיכון זיהום מועבר שימוש בגלוקומטר מנוסע אחר).

מצב בלבולי: מצב זה מהווה חלק נכבד ממצבי החירום הרפואיים במהלך טיסות. האבחנה המבדלת רחבה וכוללת בין השאר התכווצויות, הפרעות מטאבוליות, זיהומים, סיבוכים ווסקולריים, הרעלות וטראומה. טיסות עלולות להחמיר מחלות רקע נוירולוגיות. כך למשל הסף להתרחשות התכווצות (אפילפסיה) עולה במצבי היפוקסמיה בגובה שיוט. בחשד להיפוגליקמיה יש לתת סוכר דרך הפה בחולה בהכרה או דרך הווריד במצבי בלבול קשים. חמצן במסיכה יכול לסייע למטופל בקוצר נשימה, וכן הנמכת גובה הטיסה, ויש כמובן לשקול נחיתה דחופה במצבים שאינם מגיבים לטיפול.

איבוד הכרה: אירוע שכיח יחסית בטיסות. הלחץ החלקי של האוויר בתא הנוסעים נשמר ע”י אוויר המוזרם ממנועים. לפיכך נגרם יובש יחסי והנטייה להתייבשות עולה. גורמים נוספים העלולים לתרום למצבי עילפון או כמעט עילפון, כוללים לחץ חמצן נמוך בגובה שיוט, עייפות בטיסות מאוחרות או לאחר המתנה ארוכה בשדה התעופה ומשטר תזונה מופרע הכרוך בטיסה. על הרופא המטפל לבדוק לחץ דם ודופק. פעולה פשוטה כהשכבת המטופל והרמת רגליו, יכולה לשפר מיידית את מצבו. למטופלים בהם לחץ הדם נותר נמוך, מומלץ להזליף נוזלים דרך הווריד, וכשניתן ,יש למדוד רמת סוכר בדם.

טראומה: רוב מקרי הטראומה המתרחשים במהלך טיסה אינם מסכני חיים. לרוב נגרמים עת המטוס מטלטל, ואז החבלה השכיחה ביותר היא שברים בגפיים תחתונות, לאחר מכן חבלות ראש, פצעים פתוחים ושברי גפיים עליונות. חבלות אלו לרוב אינן מסכנות חיים, אך יש לוודא מחלות רקע של המטופל העלולות לגרום לסיבוכים, כמו למשל במטופלים הנוטלים נוגדי קרישה.

שברים יש לקבע בסדים, חבלות ראש יש לחזור ולבדוק במהלך הטיסה ולוודא שלא חלה החמרה במצבו של המטופל.

קוצר נשימה: 12% ממקרי החירום הרפואיים במהלך טיסה מערבים את מערכת הנשימה. לחץ חמצן נמוך יכול לגרום להחמרה פתאומית למשל במחלות ריאה חסימתיות. כטיפול יש לשקול מתן חמצן. יש לצין כי לנוסעים הלוקים במחלות דרכי הנשימה, וריווי חמצן המגיע ל 92% בגובה פני הים, מומלץ לטוס עם חמצן נוסף. לצורך זה יש לדאוג להיתר מוקדם מחברת הטיסה.

דווחו מקרים של חזה אוויר במהלך טיסות אשר חייבו ניקוב החזה במחט. גם במקרים אלו הנמכת גובה השיוט יכולה להקל על המטופל

זיהומים: אם מתעורר חשד בחולה הלוקה במחלה זיהומית מדבקת, על הרופא לעשות כל מאמץ על מנת לבודד את החולה. הדרך הפשוטה ביותר היא למנוע מהנוסע החולה להסתובב במטוס, ולהרחיק נוסעים קרובים למקומות ישיבה אחרים. כמו כן על הרופא לדווח על כך לצוות המטוס ולשירותי הרפואה הממתינים בשדה הנחיתה.

מצבים פסיכיאטריים דחופים: אלו מהווים 3.5% מסך המקרים הרפואיים הדחופים בטיסות. על הרופא לוודא ראשית שאין מדובר בסיבה אורגנית כמו היפוגליקמיה. אם המטופל משתולל ומסכן נוסעים אחרים אין מנוס מלרסנו למקומו באמצעים פיסיים.

Nabale JV. Tupe CL. Gehle BD. Brady WJ. In flight medical emergencies during commercial travel

N Engl J Med 2015; 373 939-945

הערות המחבר

“יש רופא במטוס”? שמעתי כבר מספר פעמים במערכת הכריזה בשעת טיסה, ונזעקתי לנוסע שחש ברע או שוכב מעולף במעבר שבין המושבים. הדחף הראשוני הוביל אותי ישירות לרכון קרוב למטופל,  האצבע מונחת ישירות על הדופק ועיניי תרות אחרי סימני נשימה, התרוממות בית חזה רוחב אישונים. לאחר השניות הראשונות, מופיעה הרגשה של תסכול קל, מה כבר אני, אורטופד מומחה מזה 20 שנים, יכול לעזור? אילו אמצעי עזר עומדים לרשותי?

אז בחזרה אחרונה מנפאל ניקיתי היטב, חיטאתי, לחצתי וחבשתי חתך בגולגולת של דייל, שנחבל מפינת ארונית המשקאות. בטיסה הלוך לארה”ב הרגעתי נוסעת שמעדה במעבר, ובחזור הרמתי את רגליה של נוסעת אחרת, שהתעלפה וחזרה חיש מהר להכרה. מה היה קורה אילו נתקלתי במצבים קשים יותר?

המאמר הנ”ל בהחלט נותן כלים ראשוניים לניהול מצב החירום הרפואי. וודאו תחילה שאתם אכן כשירים לטפל (שתיתם? לקחתם כדור שינה?), הציגו עצמכם, ווודאו האם נזעק רופא אחר מנוסה יותר לטפל בנוסע? נסו לברר אנמנזה, בצעו בדיקה גופנית רלבנטית וטפלו בהתאם. חשוב ביותר לבקש טפסים ולתעד את פרטי האירוע

טיסה נעימה!