אונקולוגיה הינה אחת ההתמחויות המלחיצות מבין כלל ההתמחויות ברפואה ומבין אנשי צוות רפואי הלוקחים בחלק בטיפול בסרטן, אונקולוגים מצויים בסיכון הגבוה ביותר לשחיקה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו במהלך כנס ה-WCLC (World Conference on Lung Cancer).

הדחק באונקולוגיה נובע מאופי המחלה המאיימת. העבודה כוללת מתן בשורות מרות באופן חוזר לחולים מטופלים, עדות למות חולים וכן תגובות חמורות ותופעות לוואי של הטיפולים, טיפול בחולים שמצבם מחמיר מביקור לביקור ועדות לסבל הגופני שלהם. בנוסף, אונקולוגים לעיתים קרובות נדרשים לטפל במצבים מסובכים, העשויים לכלול מפגשים עם חולים ובני משפחה כועסים.

מעבר לקשיים הללו, יש לקחת בחשבון את הדרישה הגוברת למטפלים והמחסור בצוותים רפואיים, כאשר לא נדיר למצוא כי הרופאים לא הצליחו להתפנות לאכול ארוחת צהריים. שילוב גורמים אלו עשוי להוביל לשחיקה, המתוארת לעיתים כתשישות רגשית וגופנית מוחלטת. עוד ייתכנו מרכיבים אחרים, כולל דה-פרסונליזציה ותחושת חוסר שביעות רצון מהעבודה.

בספרות הרפואית אין מידע רב בנושא שחיקת רופאים, אם כי ישנם שני תיאורי מקרים בהם אונקולוגים כתבו על תחושת השחיקה האישית שלהם. לפי ההערכות, שיעורי שחיקה באונקולוגיה נעים בין 35% ל-60%. במדגם אקראי של 1,000 אונקולוגים בארצות הברית עלה כי 56% מהרופאים חוו שחיקה בנקודת מסוימת בקריירה שלהם. שיעורים גבוהים עוד יותר תוארו בסקר שנערך באירופה בשנת 2014, כאשר 70% מהאונקולוגים הצעירים דיווחו על תחושת שחיקה.

מבין אנשי הצוות המטפלים בחולים אונקולוגים, הרופאים האונקולוגים הם בסיכון הכי גבוה. מחקר משנת 2014 מצא כי 38.9% מהאונקולוגים דיווחו על שחיקה, זאת בהשוואה לסביב 20% מהאחיות והעובדים הסוציאליים ו-13.8% מהפסיכולוגים.

לשחיקה ייתכנו השלכות חמורות הן עבור איש הצוות המטפל החווה שחיקה והן עבור החולים תחת טיפלו.

בקרב אלו החווים שחיקה קיים סיכוי של 20-33% להפרעות במצב הנפשי; 34% סובלים מאיכות חיים ירודה, 30% סובלים מהפרעה ביחסים אינטימיים ומערכות יחסים, 15% דיווחו על מחשבות אובדניות ו-15% דיווחו על שימוש בסמים ו/או אלכוהול.

רופאים החווים שחיקה הם פחות אמפתיים למטופליהם, עשויים להציע טיפול באיכות ירודה ולעשות טעויות בטיפול הרפואי, בעיקר במינוני תרופות.

הכותבים מציעים מספר צעדים לשיפור יכולת ההתמודדות של הרופאים:

·         מערכת יחסים תומכת. חשוב לבסס מערכות יחסים במקום העבודה ומחוצה לו ולבלות זמן עם אנשים להם הרופאים אינם מחויבים.

·         חשוב לדאוג לבריאות של הפרט, כולל בריאות נפשית ורגשית וכן להקפיד על פעילות גופנית.

·         יש להיות מודעים למשאבים של האדם, להקפיד על גישה מציאותית באשר לכמות העבודה שניתן לדחוס ביום עבודה וללמוד לסרב.

·         חשוב למצוא פעילויות בעלות משמעות, כולל בילוי זמן בטבע, האזנה למוזיקה או השתתפות בספורט תחרותי.

תרגילי מיינדפולנס ואימוני תקשורת עשויים לסייע רבות בהתמודדות עם מצבי דחק ועם הטיפול בחולים מורכבים.

מתוך כנס ה-WCLC

לידיעה במדסקייפ