מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American Psychiatric Association, עולה כי גירוי מגנטי תוך-מוחי חוזר (Repetitive Transcranial Magnetic Stimulation או rTMS) הינו טיפול מבטיח להפרעת חרדה מוכללת.

מהתוצאות המוקדמות מהמחקר האקראי הראשון להערכת התועלת של rTMS כנגד הפרעת חרדה מוכללת עולה גודל השפעה גדול במדדי חרדה ודאגה, בהשוואה לפרוצדורות דמה. מהנתונים עלה כי התועלת של הטיפול עדיפה על טיפול דמה וכי ב-70% מהחולים שהשלימו את הטיפול תוארה תגובה קלינית משמעותית לטיפול, בהשוואה ל-25% מאלו בקבוצת טיפול דמה. לאחר שלושה חודשי מעקב, ההבדל בין שתי הקבוצות היה גדול עוד יותר, עם שיעורי תגובה של 80% בקבוצת ההתערבות וללא תגובה בקבוצת הביקורת, כך שעם ההתערבות אף חלה עליה במספר החולים בהם חל שיפור בעקבות הטיפול, ואילו בקבוצת הדמה במעט החולים בהם תוארה תגובה לטיפול הדמה התגובה נעלמה אם הזמן.

מדגם המחקר כלל 24 חולים עם הפרעת חרדה מוכללת (75% מהם נשים, גיל ממוצע של 44 שנים). 12 משתתפים חולקו באקראי לקבוצת התערבות, שכללה טיפולי rTMS לאזור הקורטקס הפרה-פרונטאלי הדורסו-לטארלי ו-12 חולקו לפרוצדורת דמה.

החוקרים מדגישים כי הפרוטוקולים בקבוצת הטיפול הפעיל ובקבוצת הדמה היו זהים, למעט עוצמת הגירוי, שניתן במינון תת-תרפויטי בקבוצת טיפול דמה..

המשתתפים קיבלו חמישה טיפול בני 15 דקות בכל שבוע, כאשר היעד היה הקורטקס הפרה-פרונטלי הדורסו-לטארלי בצד הימני של המוח, למשך תקופה של שישה שבועות. הטיפול הפעיל כלל גירוי של 1Hz למשך 15 דקות, עם סך כולל של 900 פולסים בכל מפגש. פרוטוקול זה שונה מהפרוטוקול לטיפול בדיכאון, הכולל גירוי בתדירות גבוהה יותר בצד השמאלי של המוח.

התוצא העיקרי של המחקר היה שיפור של 50% ומעלה בתסמיני חרדה, כפי שנקבע לפי מדד HARS (Hamilton Anxiety Rating Scale). הפוגה הוגדרה לפי מדד סף של פחות מ-8 נקודות. החוקרים מציינים כי הן המדרגים והן המטופלים לא היו מודעים לטיפול. תוצא משני כלל את שאלון PSWQ (Penn State Worry Questionnaire).

מדובר במחקר הנמשך גם כיום, כאשר שלושה משתתפים עדיין מקבלים את הטיפול . בנוסף, חמישה חולים הפסיקו את השתתפותם בשלב מוקדם ואחד הוצא מהמחקר בשל סטייה מפרוטוקול הטיפול. הנתונים הוצגו אודות 15 חולים שהשלימו את הטיפול 7 בקבוצת הטיפול הפעיל ו-8 בקבוצת טיפול דמה ואודות 11 חולים שהשלימו שלושה חודשי מעקב. חולה אחד אבד במהלך תקופת המעקב ושלושה עדיין במעקב.

מהתוצאות עולה כי גודל ההשפעה לפני ואחרי הטיפול היה גדול עם טיפול פעיל ונע בין קטן לגדול בקבוצת טיפול דמה. החוקרים מצאו כי לפי מדד HARS שיעור המגיבים בקבוצת הטיפול הפעיל היה גבוה כפליים (5 מבין 7 חולים), בהשוואה לקבוצת הדמה (2 מבין 8 חולים) ולאחר שלושה חודשי מעקב עם טיפול פעיל (4 מבין 5 חולים), בהשוואה לאף אחד מהחולים בקבוצת הדמה.

שיעורי הפוגה לפי מדד HARS עמדו על 43% (3 מבין 7 חולים) לאחר טיפול פעיל ועל 13% (1 מבין 8 חולים) לאחר טיפול דמה ועל 80% ו-0% לאחר שלושה חודשי מעקב.

משתתפים בקבוצת הטיפול הפעיל דיווחו על אחוז שיפור גדול יותר במדדי דאגה לפי שאלון PSWQ (11% לאחר הטיפול ו-28% לאחר שלושה חודשי מעקב עם טיפול פעיל ו-0% ו-5%, בהתאמה, לאחר טיפול דמה). ההבדל בין הקבוצות היה מובהק סטטיסטית לאחר שלושה חודשי מעקב והתקרב למובהקות סטטיסטית לאחר הטיפול.

החוקרים מאוד מרוצים מתוצאות המחקר והתגובה לטיפול ומוסיפים כי לטיפול זה פרופיל תופעות לוואי חיובי. אירועים חריגים אפשריים כוללים אי-נוחות באתר הטיפול וכאבי ראש. עם זאת, מדובר באירועים חולפים, הפוחתים לאורך הטיפול. הסיכון החמור ביותר, אם כי נדיר מאוד, הוא פרכוסים.

לאור גודל המדגם הקטן, למחקר הנוכחי אין השלכות קליניות מיידיות. עם זאת, על-בסיס התוצאות המבטיחות הללו, החוקרים מתכננים לערוך מחקר גדול יותר.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-American Psychiatric Association

לידיעה במדסקייפ