במאמר שפורסם בכתב העת The Lancet Child & Adolescent Health מתוארת השתלת הידיים הכפולה הראשונה שבוצעה בילד בן שמונה שנים, לאחר 18 חודשי מעקב, כאשר הרופאים מביעים אופטימיות זהירה בנוגע לפרוגנוזה של הילד.

המומחים כותבים כי ניתוח השתלת הידיים אפשרי עם טיפול זהיר וסיוע צוות של מנתחים, מומחי השתלה, מרפאים בעיסוק, צוותי שיקום, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. הם מדווחים כי 18 חודשים לאחר הניתוח, הילד עצמאי יותר ויכול להשלים משימות יומיומיות. המטופל ממשיך להשתפר הודות לטיפול יומי, תוך שיפור תפקוד הידיים, בשילוב עם תמיכה פסיכוסוציאלית במטרה לסייע לו בהתמודדות.

הילד, ציון הרווי מבולטימור, מרילנד, אובחן עם אלח-דם על-רקע סטאפילוקוקוס עם נזק איסכמי מערכתי בגיל שנתיים וכתוצאה מכך נדרש לקטיעה  של מספר איברים ופיתח כשל כלייתי. בהמשך בוצעה השתלת כליה מאימו, כאשר ציון היה בן ארבע שנים. המנתחים בחרו בו להשתלת יד מאחר וכבר נטל טיפול לדיכוי חיסוני במטרה למנוע דחיית שתל כליה.

פסיכולוג ילדים, רוקח השתלות ילדים ועובד סוציאלי בחנו את המוכנות הפסיכוסוציאלית לניתוח ותקופת השיקום הממושכת הצפויים, היסטוריה של היענות לטיפול תרופתי ויכולת המשפחה לספק תמיכה סוציאלית ולוגיסטית. הילד ואימו הציגו יכולת התמודדות מרשימה במהלך המחלה הקריטית, דיאליזה פריטונאלית והשתלת כליה ולא זוהו התוויות-נגד פסיכוסוציאליות להשתלה.

לפני הניתוח, הילד היה מוגבל ביכולותו להתלבש, לאכול ולרחוץ עצמו ונדרש לציוד מיוחד. היעדים של אימו לאחר הניתוח היו שיוכל להתלבש לבד, לצחצח שיניים ולהכין אוכל באופן עצמאי. הילד קיווה שיוכל לטפס על חבלים ולחבוט במחבט בייסבול.

ביולי 2015 זוהה תורם איברים מתאים וארבעה צוותים רפואיים עבדו יחדיו על ידיי התורם והילד הקטן במשך למעלה מעשר שעות. בתוך שעות לאחר הניתוח, הילד נדרש לניתוח וסקולארי חוזר של העורק האולנרי. לא תועדו סיבוכים וסקולאריים נוספים לאחר הניתוח.

ריפוי בעיסוק החל שישה ימים לאחר ההשתלה וכלל משחקי וידאו ופעילויות באמצעות בובות וכן כתיבה ופעילויות יומיומיות. ציון ואימו קיבלו תמיכה נפשית קבועה מפסיכולוג ועובד סוציאלי, שגם סייעו בתכנית החזרה לבית הספר.

במהלך הזמן תועדו אתגרים שונים, כולל אירועי דחיית שתל, זיהומים סיסטמיים מינוריים, ליקוי כלייתי מתון, היפרליפידמיה, צורך בטיפול נוגד-קרישה כרוני במינון נמוך של אספירין, צורך בדיכוי חיסוני נרחב יותר מהנדרש טרם ההשתלה, חודשי שיקום אינטנסיבי ותקופה ממושכת עד חזרה לתפקוד לרמה שהייתה טרם ההשתלה.

הילד הצליח להשתמש ברצועות מהגפיים השייריות בכדי להניע את האצבעות בתוך ימים מההשתלה ועצבי הידיים גדלו באופן מספק כך שיכל להניע את כפות הידיים וחש תחושה בתוך כשישה חודשים. בדיקות הדמיה מוחית תפקודית העידו כי המוח פיתח מספר מסלולים לבקרת תנועת ידיים ותחושת מגע.

הילד הצליח להאכיל עצמו ולאחוז בעט במהלך ששת החודשים הראשונים, להשתמש במספריים וצבעים לאחר שמונה חודשים ולהניף מחבט בייסבול עם שתי הידיים בתוך שנה מהניתוח.

המומחים מסבירים כי השתלת ידיים אינה פעולה מצילת חיים ולכן ההחלטה לחשוף ילד לטיפול נוגד-דחיה לכל חייו, כולל סטרואידים, אינה פשוטה. לאחר השתלת הכליה הילד נטל טיפול נוגד-דחיה שלא כלל סטרואידים, יתרון עצום לאור האפשרות להימנע מתופעות הלוואי השונות, כולל פגיעה בעצמות ובגדילה.

כיום ישנה אפשרות לשתלים ביוניים, עם תנועה הרבה פחות מכאנית ושליטה גדולה יותר, הנעה חלקה של האצבעות ומראה אסתטי הולם. לאור פיתוחים אלו, ייתכן כי לאור ההתקדמות הניכרת בשתלים תותבים, אין מקום לביצוע השתלות ידיים הטרולוגיות כאשר .

Lancet Child & Adolescent Health. Published online July 18, 2017

לידיעה במדסקייפ