ראומטולוגיה

הישרדות תרופתית (Drug Survival) במעכבי TNF במטופלים עם RA – השוואה בין אדאלימומאב, אטנרספט ואינפליקסימאב (Ann Rheum Dis)

במאמר שפורסם בכתב העת Annals of the Rheumatic Diseases מדווחים חוקרים על ממצאי מחקר חדש, המעידים על שיעורי הפסקת טיפול גבוהים יותר עם Infliximab (רמיקייד, ינסן סילאג) בהשוואה ל-Adalimumab (יומירה, אבווי) ו-Etanercept (אנברל, פיזר) לאחר התחלת הטיפול ועל שיעורי הפסקת טיפול גבוהים יותר עם Adalimumab בהשוואה ל-Etanercept לאחר שנה אחת. עוד עולה מהנתונים כי שיעורי הפסקת הטיפול היו גבוהים יותר באלו שהחלו הטיפול בשנה קלנדרית  מאוחרת יותר, וכך גם באשר לשיעורי הפסקת טיפול בשל חוסר יעילות של הטיפול.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את שיעורי ההישרדות התרופתית במעכבי TNF (Tumor Necrosis Factor) שונים – Adalimumab, Etanercept ו-Infliximab, בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית.

מדגם המחקר כלל 9,139 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית (76% נשים, גיל ממוצע של 56 שנים) שהחלו בטיפול מעכב TNF הראשון בין 2003-2011 ונכללו במאגר הנתונים ARTIS (Swedish Biologics Register), כאשר הנתונים נאספו עד 31 בדצמבר 2011. החוקרים בחנו את שיעורי ההישרדות התרופתית במהלך חמש שנות מעקב, תוך השוואה בין הטיפולים השונים לאורך כל התקופה ולפי מועד התחלת הטיפול (שנים 2003-2005 לעומת 2006-2009, n=3168 לעומת n=4184, בהתאמה), תוך תקנון לגיל, מין, רמת השכלה, תקופה, שאלון HAQ (Health Assessment Questionnaire), משך מחלה, טיפול נלווה בתרופות ממשפחת DMARD (Disease Modifying Antirheumatic Drugs) ותשישות כללית.

במהלך מעקב בן 20,198 שנות-אדם (חציון/ממוצע 2.2/1.7), 3,782 חולים הפסיקו את הטיפול הביולוגי הראשון (19/100 שנות-אדם, 51% עקב חוסר יעילות, 36% עקב תופעות לוואי). בהשוואה ל-Etanercept, עם התחלת טיפול ב-Infliximab (יחס סיכון מתוקן של 1.63, 95% CI 1.51-1.77) ו-Adalimumab (יחס סיכון של 1.26, 95% CI 1.16-1.37) תועדו שיעורי הפסקת טיפול גבוהים יותר, ועם Infliximab תועדו שיעורי הפסקת טיפול גבוהים יותר בהשוואה ל-Adalimumab (יחס סיכון מתוקן של 1.28, 95% CI 1.18-1.40). ממצאים אלו היו עקביים בתקופות זמן שונות, אך חלו שינויים עם הזמן בהשוואה בין Adalimumab ו-Etanercept (ההבדלים בין התרופות היו הבולטים ביותר במהלך השנה הראשונה בשתי תקופות הזמן ;p<0.001).

שיעורי הפסקת טיפול היו גבוהים יותר בקרב חולים שהחלו בטיפול התרופתי בשנים 2006-2009, בהשוואה לאלו שהחלו בטיפול בשנים 2003-2005 (יחס סיכון מתוקן של 1.12, 95% CI 1.04-1.20). הרכב הסיבות להפסקת הטיפול התרופתי לאחר שנה אחת השתנו גם הן בין 2003-2005 ובין 2006-2009, כאשר תופעות לוואי היו אחראיות ל-45% ממקרי הפסקת הטיפול בתקופה המוקדמת לעומת 35% מהמקרים בתקופה המאוחרת, אך שכיחות חוסר יעילות של הטיפול כגורם להפסקת הטיפול עלתה מ-43% ל-53% (p<0.001).

החוקרים מסכמים וכותבים כי במחקר הנוכחי, שיעורי הפסקת טיפול תרופתי היו גבוהים יותר עם התחלת טיפול ב-Infliximab בהשוואה ל-Adalimumab ו-Etanercept, כמו גם עם התחלת טיפול ב-Adalimumab לעומת Etanercept במהלך השנה הראשונה. שיעורי הפסקת הטיפול התרופתי עלו עם השנה הקלנדרית בה הותחל הטיפול במעכבי TNF, לצד עליה בנתח המקרים בהם הופסק הטיפול התרופתי בשל חוסר יעילות

Ann Rheum Dis 2015;74:354360

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה