במאמר שפורסם בכתב העת Stroke מדווחים חוקרים על נתוני עולם-אמיתי מהם עולה כי אי-ספיקת לב הינה גורם מנבא בלתי-תלוי של מגבלה תפקודית בטווח הארוך בחולים עם אירוע מוחי, אך לא תועד קשר עם בטיחות ויעילות תרומבוליזה תוך-ורידית והתערבות מכאנית.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את החשיבות של אי-ספיקת לב בחולים עם אבחנה של אירוע מוחי. הם התמקדו בחולים שקיבלו טיפול תרומבוליזה תוך-ורידית או רה-קנליזציה מכאנית במרכז יחיד. החולים השלימו הערכה קרדיולוגית, כולל בדיקת אקו-לב, במהלך הטיפול האקוטי.
התוצאות התפקודיות נבחנו לאחר 90 ימים על-בסיס ראיונות טלפוניים. בטיחות ויעילות תרומבוליזה תוך-ורידית והתערבות מכאנית נבחנו בקרב חולים עם אי-ספיקת לב, בהשוואה לחולים עם תפקוד לבבי תקין.
מדגם המחקר כלל 1,209 חולים, כולל 378 חולי אי-ספיקת לב (31%). מהממצאים עלה כי אי-ספיקת לב ניבאה תוצאות תפקודיות גרועות יותר. שיעורי רה-קנליזציה היו דומים בקרב חולים עם אי-ספיקת לב לאחר תרומבוליזה תוך-ורידית ולאחר רה-קנליזציה מכאנית, או טיפול משולב.
שיעורי אירועי דמם תוך-גולגולתי משני לא היו שונים משמעותית (7% לעומת 8%, בהתאמה, לאחר תרומבוליזה ו-15% לעומת 20%, בהתאמה, לאחר התערבות מכאנית או טיפול משולב. שיעורי התמותה בתוך 48 שעות מהאשפוז היו דומים בשתי הקבוצות והיו קטנים מ-1.5%.
החוקרים מסכמים וכותבים כי במדגם עולם-אמיתי של חולים עם אירוע מוחי, אי-ספיקת לב זוהתה כגורם מנבא בלתי-תלוי של תוצאות תפקודיות גרועות יותר בטווח הארוך, אך לא זוהו הבדלים בבטיחות ויעילות תרומבוליזה תוך-ורידית והתערבות מכאנית.
Stroke. 2019;50(11):3051-3056
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!