Multiple myeloma

הומניזם לפני הרואיזם ברפואה ? מאמר דעה ב- JAMA מאת ד”ר אומימאלה סרקר וד”ר כריסטין קסל

מאת נעה גנזבורג, Bsc

במהלך מגפת הקורונה נפוצו הרבה נרטיבים של גבורה בכיסוי החדשותי של פועלם של אנשי ונשות רפואה. ובצדק- הצוותים הרפואיים אכן עבדו ללא הפסקה במחלקות לטיפול נמרץ תוך הקרבה של זמן וסיכון עצמי במגע עם חולי קורונה. בניו יורק של חודשי המגפה הראשונים פצחו התושבים בסבב מחיאות כפיים, וקריאות עידוד לצוותים הרפואיים מדי ערב בשעה שבע. שלטים שנתלו על חזיתות הבתים ומשלוחים של אוכל והפתעות הגיעו לחדרי המיון. אבל המגפה עצמה התארכה גם לאחר שקריאות העידוד התמעטו והפסיקו. במאמר מערכת חדש טוענות הכותבות, כי נרטיב “הגיבורים” איננו תורם לרופאים ולרופאים ולרפואה הציבורית.

לדברי הכותבות, תפיסה של גבורה מתקשרת בתרבות שלנו לפרטים ששמים את טובתם אחרי טובת אחרים. תרבות הרפואה מתיישרת עם תפיסות גבורה בכך שהיא מגלמת שלוש תכונות- יכולות אישיות, המוכנות להקרבה, וסטואיות בפני קושי רגשי או גופני. החינוך והאימון לרפואה, הן כותבות, מעודד הישגים אישים, ושירות במתן טיפול נתפס כהקרבה, ומכיר בפעולות של יחידים שמקדישים יותר, מעבר אפילו להיקף הדרישות המקצועיות הגבוהות גם כך- יותר שעות- מעבר לשעות הנדרשות למשל. השירות כרופאה או רופא דורש עמידות פיזית- שעות העבודה/משמרות ארוכות הן הנורמה. ברוב המקרים, מן הרופאים והרופאות יש ציפייה לתגובה רגשית שלווה- סטואית- למרות הקשיים הרגשיים הכרוכים בהתמודדות עם חולי, מוות ועומס גדולים, שיכולה להפוך גם לציניות.
הכותבות מסתייגות מאישוש התכונות הללו של גבורה וטוענות שהן עלולות לפגוע ולעכב את השינוי שצריך לקרות ברפואה הציבורית. האינדיבידואליות פוגעת ביכולת לעבודת צוות בפתרון בעיות, שנמצאה תורמת לשיפור בטיפול. כשהרופאים מוכנים להקריב מזמנם ואיכות חייהם כדי לחפות על מערכת לא מתפקדת או מתוקצבת, פחות סביר שמקבלי ההחלטות ברמת המערכת יניעו איזו שינוי. אם אחיות ואחים מוכנות ומוכנים לעבוד משמרות כפולות ולכסות את הטיפול ביותר מטופלים ממה שהתקן דורש, המצב של תת-איוש של תקנים שבודאות פוגע בבטיחות המטופלים, ימשך.

הסטואיות, כתכונה של גיבור או גיבורה עלולה להביא לשחיקה קשה אצל רופאים- לציניות, וגם לחוסר יכולת של המטפלים להכיר בצרכים הרגשים והפיזים האישיים, ולהסתיר מה שנתפס, בטעות, כחולשה. הן אומרות: גם רופאים ורופאות זקוקים לתמיכה, כמו כל בן אנוש. שמירה על מצב תפקוד גבוה בלי אפשרות להראות רגש או חולשה לאורך זמן יכול להביא גם לחויה של תשישות, דיכאון, חרדה וגם, לצערנו, למקרי התאבדות.
במקום להשקיע את האנרגיה בשמירה על סטואיות בלתי אפשרית הן מציעות כיוון אחר: הן טוענות שהיצירתיות של המטפלים והמטפלות וגם היכולת שלהם לפתרון בעיות לא מנוצלת דיה בשינוי של מערכת הבריאות. בדו”ח של האקדמיה הלאומית לרפואה על איכות החיים של רופאים מציעה גישה אחרת- כזו שמתמקדת על אנושיות ולא על סיפורי גבורה: הכוונה היא להשיג תרבות עבודה של שיתוף פעולה של צוותי הרפואה שמכיר בצרכים האנושים – הפיזים והרגשיים, של נותני הטיפול, ולא דורש הקרבה כדבר שבשגרה. התפיסות האלה צריכות להיות חלק מלימודי הרפואה ומדרך עבודה שתמודל על ידי צוותים רפואיים בפועל.

הכותבות מסכמות שהמגפה האחרונה הדגימה לנו כי הגבורה היא חלק מהרפואה וכי יש לה מקום וראוי לציין אותה במיוחד במקרי קיצון, אבל שעלינו לתמוך גם בנותני הטיפול הרפואי ברמה המערכתית והחברתית בשגרה: מערכת רפואית חזקה ומתוגברת להגיב גם באופן הרואי למקרי חירום לא תאלץ לפעול בחירום ביום יום.

JAMA. Published online June 10, 2021. doi:10.1001/jama.2021.9569

Corresponding Author: Urmimala Sarkar, MD, MPH, Division of General Internal Medicine, San Francisco General Hospital, University of California, San Francisco, PO Box 1364, SFGH Bldg 10, Ward 13, San Francisco, CA 94143-1364 (Urmimala.Sarkar@ucsf.edu).

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה