קטע זה נכתב בתגובה להערתה של ציפי, מנהלת מכון הפיזיותרפיה בוינגייט אשר התייחסתה בהערתה למאמר השפעת אימון ותרגול על יציבת ראש-צוואר וכתפיים בשחיינים מצטיינים בזו הלשון:

“שלום רב,לא יכולתי שלא להתיחס לפניה הפטרונית שלך לגבי הטיפול האקטיבי.אתה מוזמן לבלות במכון הפיסיותרפי שאני עומדת בראשו במכון וינגייט ולראות איך מתנהלים הטיפולים. אני בטוחה -מהכרותי את גוף הידע שנקרא פיסיותרפיה,ולא מעט מן המובילים באקדמיה ובשדה הקליני- שגם במכונים אחרים ברחבי הארץ הטיפול האקטיבי הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול הפיסיותרפי /שיקומי. אבל, קח בחשבון שחייבת להיות היענות של המטופלים   , עקומת הלמידה במטופלים מבוגרים היא איטית יותר ומספר הטיפולים המוקצב על-ידי המוסדות הבריאותיים מועט כדי להשיג שיתוף פעולה מירבי במיוחד באוכלוסיות שאין להן “תרבות” של פעילות גופניות. בברכה ציפי

להלן תשובת ד”ר פנסקי:

לציפי, – שלום רב

תודה על תגובתך, והתנצלות כנה אם פגעתי בקהל הפיזיותרפיסטים. להלן הסברים, ללא ציניות ובכנות מלאה:

פטרונות: אדנות, אפוטרופסות, חסות של אדון (אבן שושן), ובנוגע לעניינו התנשאות… זו רחוקה ממני כמרחק מזרח ומערב. מי אמר, מי קבע ו”מי ש?מ?ך?” אינם מעניינים אותי. אני נזהר מאד בכבוד הפיזיותרפיסטים, ולפיכך בסוגריים ציינתי שלעיתים גם המטפלים מתייחסים לטיפול הפיזיותרפי כאל מפחית כאב בלבד. אני נמצא בקשר הדוק עם פיזיותרפיסטים במסגרות השונות בהן אני עובד ופנוי תמיד לדיונים משותפים עימם. (אם כי נכון, במכון בוינגייט טרם ביקרתי).

אקטיבי: פעיל, עובד במרץ ובערנות, ובעניין הטיפול הפיזיותרפי האקטיבי הכוונה היא לפיזיותרפיסט פעיל סביב המטופל, ולמטופל עירני שנדרש ומונחה לבצע פעולות (בניגוד למשל למצב בו המטופל מנמנם על מיטת טיפול, אלקטרודות מוצמדות לאיבר מאיברי גופו ובזה מתמקד חלק נכבד מהטיפול) אני יודע, נדיר, אבל קורה. יש מטופלים שכאשר אני מפנה אותם לפיזיותרפיה מספרים לי על חווית הטיפול האחרונה שלהם במכון שהסתכמה ב 20 דקות של “חשמל”, “גלים קצרים”… ומטפל שעבד במקביל על מספר חולים. 

הממסד הבריאותי: הסמכות הרשמית הקובעת את דפוסי החיים, ההתנהגות, אלו הם קופות החולים השונות ומשרד הבריאות אשר קבעו בכמה מטופלים נטפל כל שעה, מהו מספר המטפלים במכון או מספר הרופאים במחלקה או במרפאה ומהו שכרם. ניתן להתמודד בממסד זה, שחלק מהחלטותיו והנהלים אותם כפה, משוללי כל בסיס רפואי הגיוני,  בשתי דרכים עיקריות. האחת לקטר, להתלונן, להסתובב בפנים חמוצות ולהתייחס כך גם למטופלים, והשנייה לנסות, למרות הנהלים האבסורדיים, לתת טיפול מיטבי. אני יודע שרוב אנשי הרפואה והפיזיותרפיה נוהגים בדרך השנייה אך יש בינינו אנשי מקצוע שחוקים, מתוסכלים ועייפים שנוהגים אחרת. 

מטופלים: אלו החולים או “הלקוחות”. גם אותם קשה לשנות. זה מה יש. יש ספורטאים חדורי מוטיבציה, התלהבות ונכונות לשתף פעולה ויש גם מי שהכאבים, כשלון דרכי הטיפול הקודמות והאכזבה מהממסד הרפואי (שוב לשלם? כל החיים אני משלם מס בריאות, 3 חודשים אני מחכה לתור הזה, שוב דוחים… איפה מקבלים החזר על החנייה בתשלום מחוץ למכון?… ) מובילים אותם למיטת הטיפול סקפטיים, אפאתיים, עייפים ולא משתפים פעולה. אבל זה מה יש. כאן נמדד רופא או פיזיותרפיסט טוב: ביכולת להלהיב את המטופל, לטעת בו אימון שהמטפל אכן חפץ בטובתו ומעוניין לעזור. זוהי אמנות הטיפול באנשים כואבים.

ולסיכום זה הממסד, אלו המטופלים, ואם הסכמנו שדרך הטיפול המומלצת היא האקטיבית, דיינו.

בברכה

ד”ר פנסקי

נ”ב: מתי מוזמן לבקר במכונך?