פרופ’ בן-עמי סלע – מנהל המכון לכימיה פתולוגית, המרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב וחבר ועדת העדכון בנושא סרטן הריאות באגודה למלחמה בסרטן

מסת המעשנים בעולם המערבי ממשיכה לדשדש בע?קביות עיקשת סביב 30-35%, כלומר כשליש בין אלה מעל גיל 15 שנה בארצות המערב, מעשנים.

אחוז המעשנים באסיה גבוה עוד יותר, כאשר בסין לדוגמה, כ-60% מהגברים מעשנים וע?ינ?י כלל לא צרה בסינים, בשל כך ואם כי נראה לעתים שהמאמץ הסיזיפי לשכנע מעשנים לנטוש את הסיגריה אמנם הביא בשנים האחרונות יותר מבוגרים לחוגי גמילה, או אף לנסות להתנתק מהרעה הזאת בכוחות עצמם, ה”מסה הקריטית” של מעשנים בעולם אינה מתמעטת.

זאת, כיוון שלדאבוננו יש התגברות של עישון בקרב בני הנוער, כתופעה גלובאלית: יותר ילדים וילדות מתחילים לעשן כבר בגיל 10, ובולטת אף יותר המגמה של עישון המתגבר באופן יחסי בנערות יותר מאשר בנערים, מעין אפליה מתקנת. וכך מ?ע?י?ן המעשנים אינו נוטה להתייבש, שהרי הוא ניזון מקילוח מתגבר של מעשנים צעירים, ההופכים בבוא שעתם למעשנים מבוגרים.

הפסיכיאטר השוויצרי הגדול, Jean Piaget, שהקדיש את חייו לשיטות לימוד וחינוך בגיל הרך, התבטא פעם ש”נפשם של ילדים רכה כבצק וככל שמיטיבים ללוש אותה מבחינה חינוכית-כך יתפתח הילד ויהיה למבוגר בשל יותר, טוב יותר”.

אמנם בשנות הע?שׂר?ה (teen years) נחשפים הצעירים להשפעות וגירויים רבים ובחלק מהמקרים נוטים הצעירים לנהוג כמבוגרים המשמשים להם דגם חיקוי-הורים, מנהיגים ואף כוכבים בתחום הבידור והקולנוע ומסתבר שאלה האחרונים השפעתם רבה באופן מפתיע על החלטת נער או נערה להתחיל לעשן.

מחקר של רופאי משפחה ופסיכולוגים מניו-המפשייר וצפון קרולינה על ההשפעה של עישון בסרטים על בני נוער הצופים בהם , התפרסם בשנת 2003 ב-Lancet ומסקנותיו אינן מפתיעות.

למחקר זה גויסו 3,547 ילדים וילדות גילאי 10 עד 14 שנה, שהצהירו על כך שמעולם לא עישנו עד אז.

לצורך המחקר נבחרו 50 סרטים בני זמננו שדורגו כסרטים פופולאריים יחסית, אשר בהם נראים השחקנים המובילים מעשנים כחלק מעלילת הסרט. לאחר פרק זמן של 13-26 חודשים, הצליחו בעלי המחקר לאתר ולתשאל 2,603 מתוך הצעירים שהחלו את המדגם, האם החלו לעשן בפרקי הזמן שחלפו מתחילת המחקר וכן נשאלו המשתתפים האם הם אמנם צפו בחלק מהסרטים האמורים.

התברר שמתוך אותם נערים ונערות שדורגו ברביעון העליון של חשיפה וצפייה בסרטים אלה, 17% החלו מעשנים (107 מתוכם) ואילו מבין אלה שדורגו ברביעון התחתון מבחינת חשיפתם לסרטים בהם מעשנים רק 3% (22 מתוכם), החלו מעשנים. ממצא אחר של מחקר זה הוא שהשפעת צפייה בסרטים עם סצנות עישון, גדולה באופן משמעותי באלה מהמשתתפים בסקר שהוריהם אינם מעשנים, מה שמדגיש את העובדה המוצקה שהורים מעשנים מקרינים באופן מובהק על ילדיהם, שילכו בעקבות ההורים כמעשנים, מעין העברת לפיד העישון מדור לדור.

כמובן שגורמי אופי ואישיות, חשיבותם מכרעת בשיקול הדעת של ילדים או ילדות, האם להתחיל לעשן.

במחקר זה נבחנו מדדים עצמיים של המשתתפים בסקר, כגון ביצועים בבית הספר ורמת הציונים, נטייה לחיפוש אחר ריגושים (sensation seeking), נטייה למרדנות (rebelliousness), מידת ההערכה העצמית (self esteem), כמו גם נתוני ההורים כגון דרגת הדרבון להישגיות של ילדיהם, רמת ההשכלה של ההורים או מידת האכפתיות שהם מגלים לעישון של ילדיהם וכשמשקללים את כל הגורמים האחרונים עדיין מגיעים למסקנה שההסתברות של אלה מהנסקרים שצפו יותר בסרטים עם עישון (רביעון עליון) יתחילו לעשן גדולה פי 2.71 בהשוואה לאלה עם צפייה מועטה בסרטים אלה (רביעון תחתון), והיא גדולה פי 4.1 בילדים שהוריהם אינם מעשנים.

במחקר המצוטט המסקנה הסופית היא שניתן לייחס במדגם זה לצפייה בסרטים עם סצנות עישון 52.2% מהשיקולים המביאים להתחלת עישון בנערים ונערות אלה.

בארה”ב מדי יום מתחילים לעשן בערך 2,050 נערים ונערות גילאי 12 עד 17 שנה, כאשר 32% מהם ימותו טרם זמנם כתוצאה מהיותם מעשנים.

לפי מסקנות המחקר המצוטט עישון בסרטים אחראי לכך שמדי יום 1,080 נערים ונערות אמריקאים מתחילים לעשן, ועוד הוא מגלה ב-60% מהסרטים בהם צפו הנערים שנסקרו, היו סרטים המוגדרים כ”סרטים לכל המשפחה” עם דרוג המוכר בארה”ב כ-G, או PG וכן PG-13.

לכן מובנת והגיונית כל כך דרישתם של Stanton Glantz ומובילי מאבק אחרים בעישון בארה”ב, שמן הראוי הוא שסרטים המכילים סצנות עישון יוגבלו לצפייה ל”מבוגרים בלבד” בדרוג הידוע כ-R או Restricted, שאינם מותרים לאלה מתחת גיל 17 שנה ללא השגחת הורים.

אם כך היו נוהגים, הייתה קטנה חשיפת ילדים ונערים לסצנות עישון בסרטים בערך ב-25% והיו נחסכים מדי יום בארה”ב 330 מעשנים צעירים חדשים.

אמנם ה-MPAA או Motion Picture Association of America, הזרוע הפוליטית של הוליווד, יזמה בשנת 1968 את שיטת דרוג הסרטים (Rating) שנועדה ל”הקל על ההורים בהחלטה באיזה מהסרטים ירשו לילדיהם לצפות”.

בהתאם למסורת שהחלה כאמור בסוף שנות ה- 60 נשללת רשות הצפייה מקטינים מתחת לגיל 17 על בסיס שפה גסה, אלימות, תכנים מיניים וסצנות של נטילת סמים. עישון סיגריות, שכבר הוגדר ב-26 באוגוסט 1996 על ידי שלטונות הבריאות בארה”ב כצריכת סם ממכר והיא לכאורה התמכרות לסם השכיחה ביותר בעולם, הממיתה יותר מכל צריכת סם אחר, לא הוכרה על ידי ראשי תעשיית הסרטים כראויה להיכלל ברשימת ה”פעולות המזיקות” שראוי להגביל קטינים מלצפות בהן.

התלות ההדדית בין תעשיית הטבק ותעשיית הסרטים, המבוססת כמו תמיד על שיקולים כלכליים טהורים, אינה ניתנת לניתוק לכאורה, ממש “סיפור אהבה” בנוסח הוליווד.

אכן, חברות הטבק הגדולות, ממשיכות בדרכן הפתלתלה לשפר ככל שניתן את שיטות השכנוע והפיתוי של בני נוער להצטרף לחוג המעשנים ואם אמנם נצפתה על ידי חברות אלה בדאגה הנטייה לדעיכה מסוימת של עישון בעולם, הן הגבירו את השפעתן על תעשיית הסרטים, מפיקים, במאים וכמובן שחקנים, להגביר את העישון לפחות בסרטים, המהווים להרבה צופים מעין “לחם רוחני”. מאז שנת 1990 ועד 2002 הוכפלו למעשה סצנות העישון בסרטים המיוצרים בארה”ב, ונפח העישון בסרטים חזר לימי הזוהר שלו משנות ה-50, בטרם החלו להתברר הנזקים הבריאותיים שמחולל עישון.

הברית בין תעשיות הטבק והסרטים, קיימת למעשה משנות ה-30. חברות הטבק נהגו לתגמל משך שנים חברות סרטים וכוכבים: פיליפ מוריס שילמה 350 אלף דולר עבור הכנסת סצנה אחת בסרט “רישיון להרוג” בסדרת ג’יימס בונד, בה מעשן כוכב הסרט טימותי דלטון, סיגריה מתוצרתה.

סילבסטר סטלון קיבל 500 אלף דולר מחברת בראון וויליאמסון כדי שיעשן סיגריות מתוצרתה בחמישה מסרטיו.

אלה הם רק שתיים מאין-ספור דוגמאות. שנים רבות היה נהוג שחברות הטבק מחלקות סיגריות חינם ללא הגבלה בין צוותי ההפקה של סרטים בהוליווד.

בשנת 1972 כתב נשיא חברת “האחים ו?רנר” לחברת הסיגריות RJ Reynolds, על מנת לדווח על כל כך ש”כל הדמויות הראשיות במותחן שיצא לאחרונה לאקרנים, מעשנים במהלך הסרט” והוא מוסיף: “סרט הוא יעיל יותר מאשר תשדיר פרסומת ברדיו או בטלוויזיה או מאשר שלטי חוצות על סיגריות, שהרי הציבור אינו קושר את הסיגריה למפרסם מסחרי, אלא מתרשם מהיות עישון הסיגריה פופולארי בקרב כוכבי הקולנוע הנערצים המשמשים דגם חיקוי להמונים” ועל פי התיאוריה של Piaget, השפעת העישון בסרטים יעילה דווקא בילדים ואכן מחקר של Dalton וקב’ בשנת 2002 שבחן ילדים בכיתות ה’ עד ח’ בבית הספר היסודי, שנהגו לצפות באופן סדיר בסרטי טלוויזיה בדרוג R הנועדים לבני 17 ומעלה ומצא מתאם מדויק בין מידת הצפייה ברטים אלה והעובדה שילדים אלה החלו בהמשך לעשן או להתמסר לשתיית אלכוהול.

באופן משכנע ביותר נמצא שילדים שהוריהם הקפידו באופן מוחלט על הרגלי הצפייה סרטים של ילדיהם ומנעו מהם חשיפה לסרטי R, סיכוייהם להתחיל לעשן או לשתות משקאות חריפים היו קטנים פי-5 מסיכוייהם של הצופים תדירות בסרטים אלה.

בניגוד למציאות בה המרבים לעשן בעולם הם בדרך כלל בני המדינות הבלתי מפותחות, או אלה הפחות משכילים, היותר עניים, המקופחים וקשי היום במדינות המערב, הרי דווקא בסרטים מצטיירים המעשנים כמצליחנים בעלי “פרופיל גבוה”: אלה הם בדרך כלל גברים לבנים, בני המעמד הבינוני ומעלה, צעירים יחסית, מצליחים במעשיהם, כובשי לבבות בהקשר הרומנטי, ולרוב מצודדים במראם החיצוני.

מספר השחקנים בתפקידים מובילים כגון מדינאים, עורכי-דין, ואלה המוגדרים כ”מנצחים” (winners) מעצם היותם כופים דעתם על הדמויות בתפקידים של ה”מנוצחים”, או אלה שזוכים לכבוש את ליבה של השחקנית הנחשקת בתפקיד הנשי המוביל, נמצאו מעשנים בסצנות המפתח פי-2 ומעלה יותר מאשר אלה בתפקידי המשנה, שאינם זוכים לאמפתיה של קהל הצופים.

בכתב העת Tobacco Control התפרסם בשנת 2005 סקר של Dozier על 88 הסרטים האמריקנים המובילים ברווח הכספי שהניבו בשנת 2002, ובסך הכל 12.4 מיליארדי דולרים.

רק ב-37% מתוך 88 הסרטים האמורים לא נכללה סצנה הכוללת עישון, דהינו בכמעט 2/3 מסרטים אלה שחקנים נראו מעשנים, ובסך הכול 453 סצנות עישון.בסרטים קלילים המוגדרים קומדיות וסרטי משפחה, העישון היה שכיח פחות (4.5%) מאשר בסרטי פעולה ודרמה (7.7%). אך אולי המסקנה המרתקת ביותר של המחקר המצוטט היא באשליה שהעישון בסרטים אלה נוטעת בליבם של 450 מיליוני אמריקנים שצפו בהם באותה שנה לגבי תוצאות העישון: בלמעלה מ-99% מסצנות העישון בסרטים הנסקרים לא הושמעה כל אפשרות שעישון עלול להזיק לבריאות.

צחוק הגורל שרק בשני מקרים במהלך 88 הסרטים האמורים העישון גרם למוות, אך כמובן שלא היה כל קשר בין מקרי מוות אלה למחלות שעישון גורם: במקרה אחד גרמה סיגריה בוערת להפעלת מטען חבלה במכוניתו של “האיש הרע” ובמקרה אחר הביא החום שהפיצה סיגריה בוערת לפגיעת טיל המ?ת?בּי?ית על מקור חום. לא אלה מקרי המוות שפוקדים במציאות את המעשנים.

סקר שנערך בקרב 4,919 נערים ונערות שצפו בסרטים אלה, העלה שרישומו של העישון בסרטים חזק באותה מידה כמו השפעת עישון של הורים או זה של האחים והאחיות הבוגרים יותר, במערכת השיקולים של נערים ונערות אלה להתחיל אף הם לעשן.

בני נוער בשנות העשרה המוקדמות שלהם, נוטים לחקות ומזדהים יותר עם שחקני קולנוע המגלמים דמויות של מצליחים, בעלי בטחון וסמכותיים, יפים ועשירים, חזקים ומנצחים.

יש מי שהגדיר את תעשיית הסרטים לדורותיה כתעשייה של יצירת אשליות על ידי הצגת דמויות, מצבים ותרחישים, שכל תכליתם היא להוציא אנשים משך שעתיים מאפרוריות היום-יום שלהם, ולחשפם לחוויותיהם של שחקנים על המסך.

קל להבין את השפעתם המיידית של גיבורי-מסך אלה על הצופים בהם, מבוגרים ואף יותר מכך-צעירים. כאשר שני הגיבורים הנערצים של הקולנוע משך שלושה עשורים, John Wayne “הדוכס” ו-Gary Cooper, עישנו סיגריות במהלך רוב הסצנות בהם הפגינו כוח ושליטה, טוב-לב וחוכמת חיים, וניצחו את “הרעים”, מיליוני צופים זיהו עישון כמחווה חיונית המזוהה עם שני אלה.

אך צמד שחקנים אלה היו מעשנים כבדים גם בחייהם הפרטיים, ושניהם נפטרו מסרטן הריאה.

נ?ט קינג קוֹל, הזמר הנפלא שהמיס לבבות בקול הקטיפה שלו, ותמיד עישן בסרטים ובהופעות על הבמה, המשיך לעשן גם כשלא עמד מול המצלמה, ונפטר מסרטן הריאות בגיל 45 שנה.

סמי דיוויס הבן, הזמר והבדרן השחור והמאוד פופולארי בזמנו, התמיד לעשן כל חייו על הבד ומאחורי הקלעים, אך לא יסף עם מותו בגיל 65 שנה מסרטן הגרון.

אחד מגדולי שחקני הקולנוע, המפרי בוגארט, שהרטיט לבבות כגבר הקשוח שכבש נשים ב-70 סרטיו, עשה זאת תמיד עם סיגריה מפריחה עשן.

הסצנה הרומנטית שלו עם אינגריד ברגמן בסרט “קזבלנקה” משנת 1946, צרובה עשרות שנים בתודעה כקלאסיקה קולנועית, כאשר השחקנית השוודית נתונה בקסמיו בעוד סיגריה דולקת בזווית פיו.

האם ידע אז בוגארט וקהל מעריציו שהוא ייכנע בגיל 58 לסרטן הריאה? ולא נקפח את יול ברינר מלך סיאם הגברי ב”המלך ואני”, או פרעה מלך מצרים ב”עשרת הדברות”, או טראס בולבה הגיבור המיתולוגי, לרוב עם סיגריה כבת לוויה, בסרטיו ומחוצה להם, עד מותו מסרן הריאה בגיל 63 שנה ומי משחקני הקולנוע של שנות ה-70 וה-80 ייצג טוב יותר על המסך מאשר סטיב מקווין את הגבר הנאה, החייכן, הספורטיבי, נהג המרוצים ואמיץ וחביב הנשים, כאשר הסיגריה הייתה חלק מאישיותו בסרטיו, והוא הלך לעולמו בגיל 50 שנה מסרטן הריאה.

אך מסתבר שהסיגריה הייתה גם נחלתן של כוכבות קולנוע גדולות מאז ומתמיד, כחלק מעיצוב דמויות נשיות שעישון היה אמור להוסיף להן נופך של טבעיות ויומיומיוּת.

סוזאן היווארד שגילמה תפקידים דרמטיים לרוב במחצית המאה, ועישנה בתוקף תפקידיה ואף מחוץ לאולפן, נפטרה בגיל 55 שנה מסרטן הריאה.

לנה טרנר, סמל בשנות ה-50 לנשיות נחשקת עם שער הבלונד-פלטינה שלה ויופייה הצונן, שעישון ליווה אותה בסצנות רבות, נפטרה מסרטן הגרון.

כוכבות בד נערצות אחרות המעשנות אף הן בסרטיהן, לי רמיק ומלינה מרקורי, נפטרו מסרטן הריאה במחצית חייהן. ונקנח את רשימת השחקניות המעשנות בסרטים דווקא בגווינ?ת פלטרו, השחקנית בעלת היופי האצילי והחיוך הכובש, שהופיעה בשנת 1998 בגירסה המודרנית של הסרט “תקוות גדולות” (Great Expectations) על פי ספרו של צ’רלס דיקנס.

בגלמה את תפקיד א?סט?ל?ה השברירית יושבת פלטרו בסצנת מסעדה עם הכוכב הגברי של הסרט, איתן הוּק, ומעשנת סיגריות Kools הפופולאריות בין הצעירים בארה”ב כאשר החפיסה הנושאת את סוג הסיגריה מונחת על השולחן באופן בולט והמצלמה קולטת בבהירות את סוג הסיגריה האהובה על כוכבת צעירה ומאוד מקובלת על קהל הצופים.

אין כלל ספק שחברת הסיגריות המשווקת Kools תגמלה היטב את השחקנית ואת מפיקי הסרט עבור תעלול פרסומת זה. מי מהצעירים המעריץ את גווינת פלטרו, עלול להתפתות לעשן דווקא Kools. 

תעשיית הטבק היא בעלת רקורד ארוך של ניסיונות להשפיע על יצרני סרטים בהוליווד. העוצמה שיש בסרט לעודד את “ההשלמה החברתית עם הנורמטיביות שכעישון”, והיכולת של צפייה בעישון בסרטים להגביר את התשוקה לעשן, בייחוד בקרב צעירים, מעודדת את יצרני הסיגריות לפתות מפיקים, במאים ושחקנים לשבץ יותר סצנות עישון בסרטיהם. עד שלא יינקטו חקיקה מתאימה או הגבלות בהסכמה, להפחית או אף לסלק סיגריות מידי כוכבי קולנוע על המסך, ימשיכו סרטים להוות כוח מניע רב-עוצמה המשרת אינטרסים כלכליים של חברות טבק ופוגע אנושות בבריאותו של קהל הצופים, בעיקר הצעירים שבהם.