ללא טיפול, מיאלומה נפוצה עלולה לגרום לפגיעה קשה בחיי החולים לרבות אנמיה, שברים בעצמות ופגיעה בכליות עד לכדי דיאליזה. טיפול נכון יכול למנוע זאת ולאפשר להם לשמור על שגרת חייהם לאורך זמן

מחלת המיאלומה הנפוצה היא מחלה ממארת שבה תאי הפלזמה שנמצאים במח העצם באופן רגיל, עוברים תהליכי שינוי גנטיים שהופכים אותם לתא מיאלומה. בתהליך זה במקום שתא הפלזמה ייצר מגוון חלבונים תקינים שפועלים להגנה על הגוף מפני זיהומים התא מייצר חלבון אחד בלבד, דהיינו חלבון חד שבטי המשתלט על כל חלבונים התקינים ולוקח פיקוד על התא. תופעה זו גורמת לייצור המוגבר של החלבון הפתולוגי והתרבות תאי המיאלומה, כך שאם במח עצם אצל אדם בריא ישנם עד 5% תאי פלזמה, תהליך השגשוג הפתולוגי כתוצאה משינוי הגנטי הממאיר יכול להביא כמות תאי הפלזמה במח העצם עד ל-100%.

הביטויים הקליניים של המחלת מיאלומה נפוצה כוללים ירידה בהמוגלובין בדם, הנקראת אנמיה, שגורמת לעייפות ותשישות. תלונה נוספת השכיחה אצל מטופלים היא כאבי עצמות שמתרחשת בשל אכילה של העצם על ידי תאי המיאלומה שגורמת להיווצרות “חורים”. אותם חורים יכולים לגרום לא רק לכאב אלא גם לשברים פתולוגיים, כלומר שברים המתרחשים באופן ספונטני ולא בעקבות חבלה. התופעה השכיחה השלישית במיאלומה נפוצה היא פגיעה של תאי הפלזמה בכליות אשר גורמת לפגיעה בתפקוד הכלייתי בדרגות שונות ויכולה להביא את המטופל עד לצורך לקבל טיפול בדיאליזה.

עם זאת, חלק ניכר מהמטופלים לא יחוו מחלה אגרסיבית, וטיפול נכון ומותאם יכול לסייע להם לשמור על אורח חיים רגיל, להמשיך לנהל קריירה ומשפחה ולהמעיט בצורך בהגעה למוסדות רפואיים. הטיפול במחלת המיאלומה הנפוצה בעשור האחרון מורכב משילובים של תרופות ביולוגיות ללא כל צורך בטיפול כימותרפי. הטיפול הביולוגי כולל שלוש קבוצות טיפול עיקריות: מעכבי פרוטאזום, ובהן בורטזומיב, קרפילזומיב ואיקסזומיב; תרופות אימונומודולטריות, ובהן תאלידומיד, לנלידומיד ופומלידומיד ונוגדנים מונוקלונליים, ובהם דרטומומאב ואלוטוזומאב.

בטיפול במיאלומה נפוצה אחת המטרות החשובות ביותר היא להביא את החולה להפוגה עמוקה וממושכת ככל האפשר לאחר טיפול בקו ראשון, והדבר נכון לחולים בכל גיל, שכן יש לכך השפעה ניכרת על ההישרדות של המטופל. על כן, לאחר מתן טיפול קו ראשון נהוג לטפל בטיפול אחזקתי (Maintenance). כל אחת מקבוצות הטיפול שהוזכרו נוסו כטיפול אחזקתי, וכולן הביאו לתוצאות טובות. עם זאת נוצרה בעיה אחרת, שכן חלק מהתרופות לאחר שימוש ממושך גרמו לתופעות לוואי, ומטופלים רבים הפסיקו את הטיפול טרם הזמן והמחלה הייתה חוזרת מוקדם מהצפוי.

מחקר כפול סמיות [1]TOURMALINE-MM4 שהוצג לאחרונה בכנסים האונקולוגיים וההמטולוגיים הגדולים בארה”ב ובאירופה בחן את נושא הטיפול האחזקתי בחולי מיאלומה נפוצה שלא מועמדים להשתלת עצמית של תאי האב, שהם לרוב חולים מבוגרים יותר או בעלי מחלות רקע. המחקר עקב אחר 706 מטופלים החולים במיאלומה נפוצה במחלה קשה אשר חולקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת טופלה בתרופת איקסזומיב (נינלארו)  ממשפחת מעכבי הפרוטאזום לאחר טיפול קו ראשון והקבוצה השנייה טופלה בתרופת פלצבו לאחר טיפול קו ראשון.

המחקר הראה כי חולים שנטלו את הטיפול באיקסזומיב השיגו בממוצע 17 וחצי חודשים של הפוגה אחרי טיפול קו ראשון, לעומת 9 וחצי חודשים בלבד בקבוצת הפלצבו. גם המטופלים המבוגרים יותר וגם אלו שסבלו ממחלת מיאלומה קשה במיוחד, הצליחו להשיג תוצאות טובות מאוד מבחינת פעילות המחלה ותופעות הלוואי הנמוכות שבין היתר הובילו לכך שהרוב המכריע של המטופלים בקבוצת טיפול זו הצליחו לסיים את הטיפול. לאיקסזומיב יתרון נוסף משמעותי בנוחות הטיפול, שכן הוא ניתן בכדור אחד בכל שבוע במשך שלושה שבועות במחזור של חודש, ובכך הפגיעה באיכות החיים של החולים היא מינימלית.

מכל אלו נראה כי הטיפול באיקסזומיב כטיפול אחזקתי לאחר קו טיפול ראשון מעניק לחולי מיאלומה נפוצה סיכוי טוב לשמור על איכות החיים לזמן ממושך.

הכותב הוא ד”ר יבגני צ’ובר, רופא המטולוג בכיר ומנהל בנק הדם במרכז הרפואי העמק עפולה