במאמר שפורסם בכתב העת Journal of the American College of Cardiology מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי לאחר אשפוז בשל מחלה, טיפול ממושך בנוגדי-קרישה במינון נמוך הביא להפחתת שיעור אירועי תרומבואמבוליזם ורידי ועורקי יחדיו, ממצאים העשויים להיות בעלי חשיבות בטיפול לאחר COVID-19.
במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון אם הארכת משך טיפול ב-Rivaroxaban (קסרלטו) לאחר שחרור חולים מבית החולים מפחית את הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי ועורקי, פטאלי או מג’ורי, ללא עליה משמעותית בסיכון לדימום מג’ורי.
במחקר MARINER (A Study of Rivaroxaban on the Venous Thromboembolic Risk in Post-Hospital Discharge Patients) בחנו חוקרים חולים שאושפזו בשל מחלה רפואית חדה עם גורמי סיכון נוספים לתרומבואמבוליזם ורידי. חולים עם פינוי קריאטינין של 50 מ”ל/דקה ומעלה חולקו באקראי לטיפול ב-Rivaroxaban במינון 10 מ”ג או פלסבו, אשר ניתנו בעת השחרור מבית החולים למשך 45 ימים. החוקרים בחנו את יעילות הטיפול באוכלוסיה לפי כוונה לטפל שכללה את כל הנתונים לאורך 45 ימים.
מדגם המחקר כלל 4,909 חולים שחולקו לטיפול ב-Rivaroxaban ו-4,913 חולים בקבוצת הפלסבו. גיל המשתתפים הממוצע עמד על 67.8 שנים, 55.5 מהם היו גברים, משך האשפוז הממוצע עמד על 6.7 ימים.
תוצא היעילות העיקרי – אשר כלל תרומבואמבוליזם ורידי תסמיני, אוטם שריר הלב, אירוע מוחי לא-המורגי ותמותה קרדיווסקולארית תועד ב-1.28% מהחולים בקבוצת הטיפול ב-Rivaroxaban וב-1.77% מאלו בקבוצת הפלסבו (יחס סיכון של 0.72; רווח בר-סמך 95% של 0.52-1.00, p=0.049), בעוד שדימום מג’ורי תועד ב-0.27% ו-0.18% מהחולים בקבוצת הטיפול ב-Rivaroxaban ובקבוצת הפלסבו, בהתאמה (יחס סיכון של 1.44, רווח בר-סמך 95% של 0.62-3.37, p=0.398).
החוקרים מסכמים וכותבים כי הארכת משך הטיפול ב-Rivaroxaban בחולים מאושפזים הובילה לירידה של 28% בשיעור אירועים תרומבואמבוליים מג’וריים ופטאליים, ללא עליה משמעותית בשיעור אירועי דמם.
J Am Coll Cardiol 2020
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!