מאמרי מערכת

נושאים רפואיים הקשורים בטיסות מסחריות

14/08/2009

תקציר

קרוב לשני מיליארד איש טסים בחברות תעופה מסחריות בכל שנה. רופאים ונוסעים צריכים להיות מודעים לסכנות הבריאותיות האפשריות הכרוכות בטיסות. שינויים סביבתיים ופיזיולוגיים המתרחשים במהלך טיסות מסחריות, מובילים להיפוקסיה קלה, שעשויה להחמיר מחלות כרוניות ברקע, או להוביל למצבים רפואיים חדים במהלך הטיסה. הקשר בין תרומבואמבוליזם ורידי וטיסות ארוכות, חשיפה לקרינה קוסמית, יעפת ואיכות האוויר במטוס הם נושאים הזוכים לתשומת לב גדלה בכל הנוגע לטיסות מסחריות. תדירות אירועים לבביים במהלך הטיסה הולכת ועולה, בשל עליה במספר הנוסעים עם מחלות רקע. אמצעים הכוללים ערכות רפואיות בסיסיות ומתקדמות, AED (Automated External Defibrillator) ושירותי תמיכה של טל-רפואה, מסייעים לצוות הטיסה ולרופאים מתנדבים להתמודד עם מצבי חירום רפואיים במהלך הטיסה.

 

מבוא

היתר לטיסה הוא נושא שחשיבותו הולכת וגדלה, מאחר שנוסעים רבים אינם מודעים להשלכות הרפואיות הכרוכות בטיסות מסחריות. קרוב לשני מיליארד איש טסים כל שנה וכיום מצפים מרופאים לזהות ולייעץ בהתאם לחולים שאינם כשירים לטוס. למעלה מ-95% מהחולים עם בעיות רפואיות המבקשים לטוס, יפנו לקבלת עצה מהרופא המטפל בהם.

כמו כן, גיל הנוסעים הולך ועולה ועם מטוסים גדולים דוגמת איירבוס A380 ובואינג 777 LR, ניתן להאריך את משך זמן הטיסה עד ל  18-20 שעות; לכן, יותר ויותר נוסעים עם מחלות רקע צפויים לשינויים פיזיולוגיים וסביבתיים במהלך הטיסה. בסקירה המובאת להלן, הכותבים מתייחסים לנושאים הרפואיים הקשורים בטיסות מסחריות.

 

 לחץ בתא הנוסעים

הלחץ בתא הנוסעים עשוי להשפיע על המצב הבריאותי של הנוסעים בדרכים רבים, כולל היפוקסיה היפובארית בחולים עם מחלות נשימתיות ואי-ספיקת לב.

אעפ"י שטיסות מסחריות מגיעות לרוב לגובה של 7,010-12,498 מטר מעל פני הים, הלחץ בתא הנוסעים נע בטווח של 1524-2438 מטר מעל פני הים. מרבית הרשויות דורשות שהלחץ בתא הנוסעים לא יעלה על הלחץ בגובה 2438 מטר מעל פני הים. מרבית הנוסעים הבריאים מתמודדים היטב עם שינויי הלחץ, אך בטיסות ממושכות ייתכנו תלונות של מחלת גבהים חריפה (עייפות, כאב ראש, סחרחורות ובחילות), המחמירות עם העליה בגובה, כאשר מרבית התסמינים בולטים לאחר 3-9 שעות. התאמת הלחץ בתא הנוסעים לגובה של 2438 מטרים מפחיתה את הלחץ האטמוספרי בתא הנוסעים, עם ירידה נלווית בלחץ החלקי של חמצן בעורקים, מ-95 מ"מ כספית ל-60 מ"מ כספית בלחץ מקסימאלי של 2438 מטרים מעל פני הים. בנוסעים בריאים, שינויים אלו מובילים לירידה של 3-4% בריוויון החמצן. אולם, בנוסעים עם מחלת לב או ריאות ברקע ובחולים המטולוגיים, הלחץ החלקי של חמצן נמוך מלכתחילה, ובזמן טיסה תתכן ירידה נוספת בריוויון החמצן בדם, שהולכת וגדלה עם משך זמן הטיסה.

 

הירידה בריוויון החמצן בדם עשויה להחמיר מצבים רפואיים.

קיימות מספר דרכים להערכת הצורך בחמצן במהלך טיסה. תוספת חמצן מומלצת לנוסעים עם ריוויון חמצן במנוחה של 92% ומטה, או במידה והצפי הוא שבזמן טיסה הלחץ החלקי של חמצן ירד מתחת ל-50-55 מ"מ כספית. הנחיות British Thoracic Society ממליצות על מבחן היפוקסיה בחולים עם ריוויון חמצן של 92-95% בגובה פני הים, עם גורמי סיכון נוספים דוגמת היפרקפניאה או תוצאות אבנורמליות בבדיקת ספירומטריה.

 

הנחיות AsMa (Aerospace Medical Association) ממליצות על בדיקת גזים בדם בגובה פני הים, או בדיקת תפקודי ריאות עם מבחן היפוקסיה כמדד הזהב, וממליצות על מתן חמצן במהלך טיסה לחולים עם לחץ חלקי של חמצן של 70 מ"מ כספית ומטה, בגובה פני הים, או עם צפי ללחץ חלקי של חמצן במהלך טיסה של 55 מ"מ כספית ומטה. עם זאת, יש עדויות המצביעות על הצורך בעדכון הנחיות אלו. כמו כן, מחקר שנערך לאחרונה מצא כי ריוויון החמצן בדם בגובה פני הים אינה מזהה באופן מדויק את הנוסעים בסיכון לדה-סטורציה מתחת ל-90%. לא נערכו מחקרים להערכת המצב בחולים עם אי-ספיקת לב במהלך טיסה, אך מחקרים קטנים בחולים עם אי-ספיקת לב כרונית מצאו כי החולים יכלו להתמודד עם עליה עד לגובה של 2500-3000 מטרים.

 

קיימות מספר אפשרויות לטיפול בנוסעים הנזקקים לתוספת חמצן במהלך הטיסה. חמצן דחוס זמין לחולים עם הוראה ומרשם רפואי. משנת 2005, מחוללי חמצן ניידים זמינים לשימוש כחלופה אפשרית. על הנוסעים מוטלת האחריות להביא הצהרה חתומה ע"י הרופא המטפל אודות הצורך בטיפול, וליידע את חברת התעופה על כוונתם להשתמש במחוללי חמצן ניידים.

 

הלחץ בתא הנוסעים משפיע גם על הגזים בחללי הגוף. לפי חוק בויל, קיימת קורלציה הפוכה בין הנפח שהגז תופס ובין הלחץ בסביבה. לכן, בלחץ נמוך בתא הנוסעים, הגז מתפשט בחללי הגוף. בנוסעים בריאים, הרחבה זו עשויה להוביל להתכווצויות בטניות קלות וברוטראומה לאוזניים. עם זאת, נוסעים שעברו לאחרונה ניתוח מצויים בסיכון מוגבר לבעיות בעקבות ההרחבה על-רקע השינוי בגזים, כולל סיכון לפרפורציה של המעי והיפרדות הפצע הניתוחי.  ההנחיות ממליצות על דחיית הטיסה ב-14 ימים לאחר ניתוח מג'ורי. לחולים עם חסימת מעי או דיברטיקוליטיס מומלץ להמתין 7-10 ימים לפני טיסה.

נוסעים הנוהגים לצלול מצויים בסיכון מוגבר למחלת הצוללנים (Decompression Sickness) במידה והם טסים זמן קצר לאחר צלילה. ההמלצה לצוללנים הצוללים פעם ביום ללא דה-קומפרסיה היא להמתין 12 שעות בין הצלילה ובין הטיסה. לצוללנים הצוללים מספר פעמים ביום, או עורכים צלילות הדורשות דה-קומפרסיה, מומלץ להמתין 24 שעות לפני טיסה.

 

השינויים בגזים במהלך טיסה עשויים להשפיע גם על מכשירים רפואיים, דוגמת צינורות הזנה, קטטר שתן וצינורות הנשמה.

 

טיסה והסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי  : הקשר בין טיסות ממושכות (מעל 8 שעות טיסה) ובין סיכון מוגבר לתרומבואמבוליזם ורידי עורר עניין רב. מחקרים בנושא הדגימו כי הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי בעקבות טיסות ממושכות מגיע עד פי 4.

הסיכון הגבוה ביותר כרוך בטיסות מעל 8 שעות; כאשר הסיכון מתחיל לעלות עם טיסות הנמשכות למעלה מ-4 שעות. לא זוהו הבדלים בין טיסות במחלקת עסקים או במחלקת תיירים. הסיכון עולה כתלות במספר הטיסות במהלך השבועיים הראשונים לאחר טיסה, ובנוכחות גורמי סיכון נוספים לתרומבואמבוליזם ורידי. גורמי סיכון נוספים לתרומבואמבוליזם ורידי כוללים חוסר-ניידות, התייבשות, היפוקסיה היפובארית וגורמי סיכון אינדיבידואליים (השמנה, ממאירות, ניתוח לאחרונה והיסטוריה של מצבי קרישיות-יתר).

 

מחקרים מצאו כי 75% מהמקרים של תרומבואמבוליזם ורידי על-רקע טיסות היו קשורים לחוסר-ניידות, כאשר מחקר LONFLIT (Long-Flight Thrombosis Study) מצא כי הסיכון הגבוה ביותר הוא בנוסעים שישבו במושבים שאינם קרובים למעבר ואלו שנטו לנוע פחות במהלך הטיסה.

התייבשות עשויה להעלות את הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי עקב ריכוז דם (Hemoconcentration) וצמיגיות-יתר.

 

תרומבופיליה או גלולות למניעת היריון מעלים משמעותית את הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי. במחקר MEGA מצאו החוקרים סיכון מוגבר פי 14 בנוכחות Factor V Leiden, עם עליה של פי 16 ופי 14 בסיכון בנוכחות תרומבופיליה או נטילת גלולות למניעת היריון, בהתאמה.

ההמלצות להפחתת הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי במהלך טיסה, מבוססות על היגיון בריא יותר מאשר עדויות מוצקות וכוללות: הידרציה טובה, הפחתת צריכת אלכוהול וקפאין, שינוי תנוחה או הליכה לאורך תא הנוסעים, תרגילים לסירוגין של שרירי השוק להפחתת סטאזיס ורידי. שימוש ב-GCS (Gradual Compression Stocking) עם לחץ קרסול של 17-30 מ"מ כספית עשוי להפחית את הסיכון במהלך הטיסה ולכן חבישות לחץ מיועדות לנוסעים שאינם ניידים.

 

טיפול מונע בנוגדי-קרישה הופך נפוץ יותר, אך אין הנחיות רשמיות בנושא. רופאים רבים ממליצים על אספירין לפני טיסה בחולים המצויים בסיכון בינוני לתרומבואמבוליזם ורידי. עם זאת, בשל חוסר העדויות בנושא, אין מקום להמליץ על אספירין בלבד כטיפול מונע לכל נוסע.

 

חשיפה לקרינה קוסמית

המקור לקרינה קוסמית הוא מחוץ למערכת השמש, ועוצמת הקרינה תלויה בשנה, בגובה מעל פני הים, בקו הרוחב ובמשך החשיפה. מאחר שקרינה קוסמית קשורה בממאירויות שונות, בעיקר סרטן שד, סרטן עור ומלנומה, קיים חשש מפני ההשפעות של הקרינה על צוותי טיסה ונוסעים הנוהגים לטוס לעיתים קרובות.

 

בשנת 1991 , ICRP (International Commission on Radiological Protection) הכריזה על קרינה קוסמית כסיכון תעסוקתי לצוותי טיסה, ולכן ההנחיות הן להפחית את החשיפה השנתית לפחות מ-20mSv, הגבוהה יותר מפי שתיים מהחשיפה של מרבית צוותי הטיסה.

 

הממצאים בנוגע לסיכון המוגבר לממאירות עקב קרינה קוסמטית בצוותי טיסה אינם חד-משמעיים. לא נערכו מחקרים להערכת ההשלכות הרפואיות של חשיפה לקרינה קוסמית במהלך טיסה. עם זאת, אפילו נוסעים הנוהגים לטוס לעיתים קרובות אינם מצויים בסיכון. חשוב ליישם את ההמלצות עבור נשים הרות בשל החשיפה של העובר לאותו מינון קרינה כמו האם. המלצות אלו מגבילות נשים הרות העובדות בחברות תעופה, או נוהגות לטוס לעיתים קרובות. במטרה להימנע מהסיכון לעובר, ה-FAA ממליץ לנשים הרות להקפיד על טיסות קצרות, בגובה נמוך ובקו-רוחב נמוך.

 

יעפת: יעפת היא הפרעה זמנית בשעון הביולוגי, בעיקר לאחר טיסות ארוכות, ומתאפיינת בעייפות במהלך היום, הפרעה במחזורי שינה-ערות, ירידה בתאבון, עצירות, וקואורדינציה פסיכומוטורית ירודה ותפקוד קוגניטיבי ירוד. יעפת נובעת מהפרעה בתיאום בין מנגנון השעון הפנימי של הגוף ובין מחזור אור-חושך החדש עקב השינויים באזורי הזמן. חומרת היעפת מושפעת מכיוון הטיסה וממספר אזורי הזמן שנחצו.

 

טיסה מערבה מאריכה את משך היום של המטייל וכך גורמת לאיחור בשעון הביולוגי. לעומת זאת, טיסה לכיוון מזרח מקצרת את משך היום וגורמת לשעון הביולוגי להקדים. מטיילים הנוסעים מזרחה מתקשים יותר להירדם, בהשוואה לאלו הנוסעים מערבה. הסנכרון מחדש דורש לרוב יום אחד עבור כל אזור זמן שנחצה לכיוון מערב, או 1.5 ימים עבור כל אזור זמן שנחצה לכיוון מזרח.

קיימים מספר טיפולים שנועדו לצמצם את השפעת היעפת. מתן מלטונין אקסוגני הוא טיפול הבחירה בתסמיני יעפת. כאשר ניתן בערב, מלטונין מקדם את השעון הביולוגי, בעוד שמתן מלטונין בשעה מוקדמת בבוקר מעכב את השעון הביולוגי. קיימים מספר משטרי טיפול מומלצים, אך מטה-אנליזה בנושא סיכמה כי נטילת מלטונין במינון 0.5-5 מ"ג יעילה בהפחתת תסמיני יעפת או הקלה על התסמינים.

 

להלן אפשרויות הטיפול שנבדקו להקלה על יעפת:

Agomelatine – אגוניסט חדש לקולטן למלטונין ולסרטונין, לא נבדק עדיין ליעפת.

בנזודיאזפינים – חלק מהתרופות הביאו לשיפור איכות השינה, וחלק הביאו לאיזון השעון הביולוגי או מדדי שינה.

קפאין – לא נחקר לעומק, עשוי להחמיר את העירות בשעות הלילה.

מלטונין – מקדם את השעון הביולוגי ב-2.5 שעות, לרוב נדרש רק לאחר הנחיתה, אך בטיסות החוצות למעלה מ-7-8 אזורי זמן, נדרש לעיתים טיפול מוקדם במשך 2-3 ימים. הטיפול במלטונין מומלץ בנסיעות הכוללות מעבר של חמישה אזורי זמן, או יותר, טיסה מזרחה, או היסטוריה של תסמיני יעפת. יש להיזהר במתן הטיפול לחולי אפילפסיה או מטופלים בקומדין. הטיפול בילדים לא נבדק ולכן לא ניתן להמליץ עליו.

Ramelteon – אגוניסט חדש לקולטן למלטונין, ללא סכנה להתמכרות. לא נבדק כטיפול בהפרעות בשעון הביולוגי.

פוטותרפיה – כוללת חשיפה מכוונת או הימנעות מאור בהיר, היעילות מוטלת בספק.

היגיינת שינה לפני הטיסה – בנסיעה מערבה מומלץ לישון שעה אחת מאוחר מהרגיל ולהתעורר שעה אחת מאוחר מהרגיל, במשך 3 ימים לפני הטיסה.

בנסיעה מזרחה מומלץ ללכת לישון שעה מוקדם יותר ולקום שעה מוקדם יותר מהרגיל, בשלושת הימים שלפני הטיסה.

 

מחלות זיהומיות וטיסות

נוסעים מבלים זמן ממושך בחלל סגור, המעודד התפשטות מחלות זיהומיות. משנת 1946, דווח על מספר התפרצויות של מחלות זיהומיות חמורות במהלך טיסות מסחריות, כולל שפעת, חצבת, SARS, שחפת, הרעלת מזון, דלקת מעי נגיפית ואבעבועות רוח. למרות שלא-דווח על התפרצויות של מחלות פחות חמורות, דוגמת הצטננות או מחלות ויראליות נפוצות, גם הן אפשריות.

במרבית המטוסים המסחריים  ממוחזר עד 50% מהאוויר בתא הנוסעים, תוך שימוש בפילטרים לחלקיקי אוויר. מחקר אחד מצא כי אין הבדל בשיעור הזיהומים במטוסים בהם משתמשים בפילטרים אלו, בהשוואה למטוסים עם מערכת ונטילציה פשוטה.

הסיכון להדבקה במהלך הטיסה מוגבל בעיקר לנוסעים הבאים במגע הדוק עם אדם חולה או אלו היושבים במרחק שתי שורות מנוסע חולה.

לא-ידוע אם הפחתת מספר הטיסות בזמן אפידמיה או פנדמיה בקנה-מידה גדול, מאטה את התפשטות התפרצות מחלות זיהומיות. עם זאת, מחקר תצפיתי מצא כי תאריך השיא לעונת השפעת בארה"ב נדחה ב-13 ימים לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר, 2001, ממצא העולה בקנה אחד עם הירידה הגדול במספר הטיסות בתקופה זו. ממצאים אלו, בנוסף למחקרים אחרים, מצביעים על-כך שהגבלת הטיסות עשויה להאט את התפשטות מגפת שפעת במספר שבועות, וכך לספק זמן לחיסון המוני של האוכלוסייה.

 

אירועים רפואיים במהלך טיסה

קשה לקבוע את ההיארעות המדויקת של אירועים רפואיים במהלך טיסות מסחריות, בעיקר מאחר שלחברות התעופה אין חובה לדווח על אירועים אלו, ולא קיים מאגר ארצי בנושא. מהנתונים המעטים בנושא עולה היארעות של 1 מכל 10,000-40,000 נוסעים בארה"ב (כ-50-100 אירועים במהלך טיסה בכל יום). חברת British Airways דיווחה על 31,200 מצבים רפואיים במהלך הטיסות בשנת 2007, כאשר 3000 מהם הוגדרו כמצבים חמורים.

 

במהלך טיסות מסחריות מתעוררים מצבים רפואיים רבים, ומרביתם מינוריים. תלונות לבביות, ריאתיות ונוירולוגיות הן החמורות ביותר במהלך טיסות, כאשר תלונות לבביות ונוירולוגיות אחראיות למרבית המקרים. שיעורי האירועים הרפואיים הגבוהים ביותר תועדו בקרב נוסעים מעל גיל 70, אך הגיל הממוצע של הנוסעים עומד על 44 שנים עבור גברים, ו-49 שנים עבור נשים.

 

על-פי החוקים בבריטניה, קנדה וארה"ב, צוותים רפואיים אינם מחויבים להתנדב לסייע במהלך אירוע רפואי במהלך טיסה, אלא אם יש להם קשר קליני קודם עם החולה. מנגד, רופאים באוסטרליה ובמדינות רבות באסיה, אירופה והמזרח התיכון נדרשים לסייע במצבים אלו. באשר לטיסות בינלאומיות, תחום השיפוט נתון בידי המדינה בה רשום המטוס, פרט לזמן בו המטוס מצוי על הקרקע או בתחום האוויר הריבוני. סיוע רפואי במהלך אירוע רפואי בטיסה מוגן תחת חוק השומרוני הטוב, ואף רופא מעולם לא נתבע בשל פעולותיו במהלך מתן סיוע רפואי. לפי US Aviation Medical Assistance Act ההנחה היא כי הרופאים המתנדבים פועלים מכוונה טובה, אינם מקבלים פיצוי כספי, ומספקים טיפול סביר. חוקים אלו נוגעים לאירועים המתרחשים במהלך טיסות בתחום האווירי של ארה"ב ומטוסים הרשומים בארה"ב. מתנות, דוגמת שדרוג מושב ומשקאות, אינם נחשבים לפיצוי. יתרה מזאת, חברות תעופה רבות בוחרות לפצות רופאים מתנדבים.

 

במטוסים מסחריים יש ערכות רפואיות (1-4 ערכות עזרה ראשונה ולפחות ערכה אחת למצב חירום מתקדם), כנדרש לפי תקנות חברות התעופה. ערכות רפואיות למצבי חירום שונות זו מזו. במרבית הטיסות המסחריות קיים גם AED (Automated External Defibrillator), ולחלק מהמודלים יש מסך המציג קצב לב בסיסי. במרבית הטיסות מסתייעים בשירותי טל-רפואה על הקרקע לסיוע בהערכה רפואית של הנוסעים בשערים לפני העלייה למטוס, בכדי להעריך אם הם אינם כשירים לטיסה, ולמתן ייעוץ ותמיכה רפואית במהלך אירועים רפואיים בטיסה. מספר חברות מספקות תמיכה רפואית מהקרקע לאוויר, במהלך 24 שעות, עם רופאים המוצבים על הקרקע.

 

רופאים המספקים סיוע רפואי במהלך טיסה צריכים להבין כי תפקידם הוא לסייע לצוות הטיסה ולא לתפוס שליטה מלאה על האירוע. הקפטן של המטוס הוא בעל הסמכות האולטימטיבית. במקרה של נוסע אלים או נוסע שאינו משתף-פעולה, הרופאים עשויים להשתמש בחומרים כימיים או כוח פיזי לריסון החולה. במידה ובוחרים בתרופות לריסון, חשוב לזכור כי ייתכן והנוסע שתה אלכוהול או נטל תרופות/סמים אחרים שעלולים לגרום לסדצית-יתר או לתופעות אחרות.

 

קווים מנחים לטיפול ראשוני באירועים רפואיים במהלך טיסה

כאב בטן חריף – במידת הצורך מומלץ מתן נוגדי-חומצה. יש לשקול העלאת הלחץ בתא הנוסעים, ע"י הפחתת גובה, כך שרמת החמצון תעלה והתפשטות הגזים תפחת. להקלה על אי-נוחות מומלץ מתן אקמול או איבופרופן. חלק מהערכות הרפואיות כוללות מורפין, שיסייע במקרים של כאב בטן קיצוני.

 

נוגדי-בחילה עשויים לסייע במקרה של הקאות ממושכות, במידה וזמינות בערכות הרפואיות.

 

אגיטציה חריפה – יש לנסות להרגיע את המצב ולחפש אחר סיבות רפואיות, דוגמת היפוקסיה או היפוגליקמיה. יש לשקול מתן בנזודיאזפינים (תוך מתן תשומת לב לאפשרות לסדציית-יתר, במידה והנוסע כבר נטל חומרים אחרים). במידה ונדרש ריסון בכוח, מומלץ להסתייע ב-4-5 אנשים ולהציב את הנוסע שכוב על צד שמאל ולעקוב בהתאם אחר נוסע שרוסן באמצעים כימיים או גופניים.

 

תגובה אלרגית חריפה ואנאפילקסיס – מתן טיפול ב-Diphenhydramine במינון 12.5 מ"ג (ילדים) או 25-50 מ"ג (מבוגרים), דרך הפה, דרך השריר או דרך הוריד, הן בתגובות אלרגיות פשוטות והן באנאפילקסיס. אפינפרין במינון 0.01 מ"ל לק"ג למנה בתמיסה של 1/1000, יינתן דרך השריר או לתת העור, כל 5-20 דקות, בהתאם לצורך, עד שלוש מנות (ילדים), או במינון 0.3-0.5 מ"ל בתמיסה של 1/1000 במתן לתוך השריר או לתת העור, כל 5-20 דקות, בהתאם לצורך, עד שלוש מנות (מבוגרים) בנוכחות אורטיקריה מפושטת חמורה, אנגיואדמה או ברונכוספאזם. במידה וניתן, יש להכין גישה ורידית ולתת נוזלים בנוכחות אנאפילקסיס.

 

כאב חזה – במידה והאבחנה אינה-ודאית, נוגד חומצה עשוי לסייע באישור דיספפסיה. בנוכחות כאב קבוע או חשד לאוטם לבבי, יש לטפל בחמצן, אספירין במינון 325 מ"ג דרך הפה, ניטרוגליצרין במינון 0.4 מ"ג מתחת ללשון כל 5 דקות, עד שלוש מנות, או מורפין במינון 3 מ"ג דרך הוריד או דרך השריר. יש לשקול העלאת לחץ בתא הנוסעים. חלק מהמטוסים נושאים מכשיר AED המאפשר להעריך את קצב הלב.

 

אסתמה או COPD – מתן טיפול בחמצן או מרחיב סמפונות (שתי שאיפות כל 15 דקות), בהתאם לצורך. יש לשקול העלאת לחץ בתא הנוסעים.

 

דום לב – יש להציב את מכשיר AED על המטופל. חלק מהמכשירים כוללים הצגת קצב הלב על המסך, שעשוי לסייע בקבלת החלטות. לאחר מכן, יש לעקוב אחר הנחיות החייאה בסיסיות או מתקדמות. במידה ובוחרים להפסיק במאמצי ההחייאה בשל העדר חזרה ספונטאנית של הסירקולציה, מסיבות מדיקו-לגאליות אין להכריז על מות החולה באופן רשמי בטיסות בינלאומיות.

 

היפוגליקמיה – במידה והחולה בהכרה נטפל בסוכר דרך הפה. במידה והחולה אינו בהכרה, יש להכין גישה ורידית ולתת דקסטרוז D50 (אמפולה אחת) למבוגרים או 2 מ"ל לק"ג של דקסטרוז D25 (D50 מהול עם תמיסת סיליין נורמאלי) לילדים.

 

פרכוס – יש להרחיק את הנוסע מחפצים סמוכים. אין לשים דבר על הפה של החולה. נטפל בבנזודיאזפינים במידה והטיפול זמין (ואליום במינון 0.1-0.3 מ"ג לק"ג דרך הוריד לילדים, ו-5 מ"ג דרך הוריד או דרך השריר למבוגרים).

 

נוסע שאינו מגיב – יש להציב כפות AED על החולה, ולהכין גישה ורידית במידה וניתן. נטפל בחמצן, דקסטרוז D50 (אמפולה אחת) דרך הוריד למבוגרים, או דקסטרוז D25 (2 מ"ל לק"ג) בילדים, נלוקסון במינון 0.1-0.2 מ"ג דרך הוריד או דרך השריר (במידה וניתן). יש להמשיך במאמצי החייאה בסיסיים או מתקדמים.

 

סינקופה וזו-וגאלי – יש להשכיב את החולה על הגב ולהרים את רגליו, עם הצבת קומפרסים קרים על המצח.

 

היתר רפואי לטיסה

לחברות תעופה שמורה הזכות לסרב לנוסעים שאינם כשירים לטיסה מסיבות רפואיות. נוסעים שאינם יכולים לסבול היפוקסיה או שינויי לחץ אינם צריכים לטוס. נהוג להגדיר כי נוסע כשיר הוא כזה שיכול ללכת מרחק של 50 מטרים ולעלות קומת מדרגות אחת ללא אנגינה או קוצר נשימה חמור. נוסעים המביאים מחטים ומזרקים לתא הנוסעים צריכים להביא מסמכים המעידים על הצורך בזאת ולשאת את התרופות הנדרשות. חלק מהנוסעים נזקקים לליווי של צוות רפואי, כמו נוסעים עם ספק בנוגע לכשירותם לטיסה, דוגמת חולים עם מחלות כרוניות לא-יציבות או נוסעים עם כשל איבר הדורש השתלה. חברות תעופה רבות הגבילו את הטיסה של נוסעים על אלונקה או אלו שאינם יכולים לשבת ישר במושבם.

 

התוויות-נגד לטיסות מסחריות

הפרעות לבביות וריאתיות

אוטם לבבי 7-10 ימים לפני הטיסה.

אנגינה לא-יציבה.

ניתוח מעקפים 10-14 ימים לפני הטיסה.

אי-ספיקת לב לא-מפוצה.

הפרעת קצב לא-מאוזנת.

זיהום ריאתי מדבק.

לחץ חלקי של חמצן בעורקים של פחות מ-67-70 מ"מ כספית, ללא תוספת חמצן, בגובה פני הים.

התלקחות מחלת ריאות רסטרקיבית/חסימתית.

תפליט פלאורלי גדול.

חזה-אוויר 3 שבועות לפני הטיסה (7-14 ימים עם ליווי רפואי).

הפרעות נוירולוגיות

שבץ 5-10 ימים לפני טיסה.

פרכוסים לא-מאוזנים או 24 שעות לאחר פרכוס גרנד מל.

התערבויות כירורגיות

כל פרוצדורה כירורגית במערכת העיכול, בית החזה, אף, אוזן וגרון, או פרוצדורה נוירולוגית, 10-14 ימים לפני הטיסה.

כריתת תוספתן ללא-סיבוך או ניתוח לפרוסקופי 5 ימים לפני הטיסה.

היריון

משבוע 36 להיריון (ומשבוע 32 בהיריון מרובה-עוברים) עד שבעה ימים לאחר הלידה. משבוע 28 להיריון נדרש היתר מרופא.

היריון מסובך.

ילדים

שבוע ראשון לחיים.

שונות

נוסעים שאינם צפויים לשרוד את הטיסה.

מחלה מדבקת חמורה.

התלקחות מחלה חרמשית 10 ימים לפני הטיסה.

אנמיה חמורה (המוגלובין מתחת ל-8.5 גרם לד"ל), אלא אם נובעת ממחלה כרונית.

התנהגות אגרסיבית לא-צפויה או פסיכוזה חריפה.

סינוסיטיס חמור.

מחלת הצוללנים 3-7 ימים לפני טיסה.

בעידן הטיסות המודרני, גדלה חשיבות הבנת ההשלכות הרפואיות של טיסות מסחריות. על הנוסעים להבין את הסיבוכים הרפואיים הכרוכים בטיסות, ועל רופאים מוטלת האחריות לזהות את המטופלים בסיכון גבוה לטיסה ולייעץ להם בהתאם.

 

למאמר 

The Lancet, Volume 373, Issue 9680, Pages 2067 – 2077

 

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני
<