משפחה

אבחון אלבומינוריה בשלב מוקדם מוביל להאטת התקדמות נפרופתיה סוכרתית (מתוך הכנס השנתי ה-46 של European Association for the Study of Diabetes)

ממחקר שכלל למעלה מ-11,000 חולים עם יתר לחץ דם וסוכרת מסוג 2, שהוצג בכנס השנתי ה-46 של European Association for the Study of Diabetes עולה כי הסיכון במהלך החיים לנפרופתיה והתקדמות נפרופתיה עשוי להיות גבוה מכפי שסברו בעבר. בנוסף, מהתוצאות עולה כי הטיפול במעכבי ACE או ARB (Angiotensin-Receptor Blockers) אינו-אופטימאלי באוכלוסייה זו, כך שישנו מקום לשיפור האמצעים להפחתת נטל המחלה.

החוקרים טוענים כי ההערכות לפיהן כשליש מחולי הסוכרת יפתחו נפרופתיה מקורן בעידן בו סף רמת סוכר בדם להגדרת סוכרת היה גבוה מהיום, ובטרם הוכח כי טיפול אגרסיבי הפחית את הסיכון לפגיעה כלייתית.

לדברי החוקרים, מאחר שנפרופתיה הינה גורם עיקרי למחלה קרדיווסקולארית ומחלת כליות בשלב-סופני, חשוב להבין את ההתקדמות מערכים תקינים של הפרשת אלבומין למיקרואלבומינוריה ומאקרואלבומינוריה, ולהגדיר את גורמי הסיכון להתקדמות נפרופתיה.

החוקרים בחנו את הנתונים אודות חולי סוכרת מסוג 2 עם יתר לחץ דם (11,562 חולים), שהיו בני 18 ומעלה, עם נתונים זמינים אודות יחס אלבומין לקריאטינין בשתן מהשנים 2001, 2002, או 2003, ולפחות מדידה נוספת של יחס אלבומין לקריאטינין בשתן 3-8 שנים מאוחר יותר.

שלבי נפרופתיה בתחילת המחקר הוגדרו לפי יחס אלבומין לקריאטינין בשתן: יחס של פחות מ-30 מיקרוגרם למ”ג נחשב לתקין, יחס בטווח 30-299 מיקרוגרם למ”ג העיד על מיקרואלבומינוריה ויחס של 300 מיקרוגרם למ”ג ומעלה הצביע על מאקרואלבומינוריה. התקדמות נפרופתיה הוגדרה בנוכחות מדידת יחס אלבומין לקריאטינין בשתן בשלב שהיה גבוה מזה שתועד בתחילת המחקר. חולים שעזבו את תכנית הבריאות או מתו לא נכללו בניתוח ממצאי המחקר.

במהלך 89 חודשי מעקב, היארעות התקדמות נפרופתיה הייתה הגבוהה ביותר בחולים עם יחס אלבומין לקריאטינין בשתן שהיה תקין בתחילת המחקר, ולאחריהם חולים עם מיקרואלבומינוריה ולבסוף אלו עם מאקרואלבומינוריה (94.6, 44.1 ו-6.7 ל-1000 שנות-מטופל, בהתאמה).

בקרב חולים עם ערכי אלבומין תקינים בתחילת המחקר, אלו שהתקדמו לנפרופתיה בדרגה החמורה ביותר היו באופן כללי מבוגרים יותר, עם מחלה ממושכת יותר, ערכי לחץ דם גבוהים יותר ורמת HbA1c גבוהה יותר. בקרב חולים עם מיקרואלבומינוריה בתחילת המחקר, בהם תועדה החמרה בנפרופתיה, תועדה שכיחות גבוהה יותר של גברים, חולים בעלי משך מחלה ארוך יותר, ערכי לחץ דם גבוהים יותר וערכי HbA1c גבוהים יותר. בקבוצת החלים עם מאקרואלבומינוריה תועדו גורמי סיכון דומים לאלו עם מיקרואלבומינוריה, עם ערכי GFR (Glomerular Filtration Rate) נמוכים יותר ואבחנה של מחלה קרדיווסקולארית או אי-ספיקת לב.

78-91% מהמשתתפים במחקר טופלו בתרופות להורדת לחץ דם וכמחצית נטלו סטטינים. עם התקדמות בחומרת נפרופתיה חלה עלייה בטיפול באינסולין וירידה בטיפול בתכשירים פומיים.

שיעורי הטיפול במעכבי ACE או ARB נעו סביב 61-67%, בין אם חלה התקדמות בנפרופתיה או לאו, עם חריגה אחת. מבין החולים עם מאקרואלבומינוריה בתחילת המחקר, בהם תועדה התקדמות בנפרופתיה, מעכבי ACE או ARB ניתנו רק ל-38%.

מהניתוח הסטטיסטי עולה כי נטילת מעכבי ACE או ARB אינה גורם חשוב להתקדמות נפרופתיה בחולים עם ערכי אלבומין תקינים או מיקרואלבומינוריה בתחילת המחקר. עם זאת, בחולים עם מאקרואלבומינוריה, נטילת תכשירים אלו לוותה בירידה של 47% בסיכון להתקדמות.

גורמים המנבאים התקדמות נפרופתיה כללו גיל, גזע (עם השפעה מגנה מסוימת בקרב אפריקאים-אמריקאים), משך סוכרת, לחץ דם סיסטולי ודיאסטולי, רמת HbA1c, BMI, GFR, נטילת מעכבי ACE או ARB ומחלה קרדיווסקולארית.

אחת ממגבלות המחקר נובעת מחוסר אפשרות להכליל את הממצאים, שכן המחקר הוגבל חולים עם סוכרת, יתר לחץ דם וביטוח רפואי, בהם נערכו מספר בדיקות מתועדות להערכת יחס אלבומין לקריאטינין בשתן.

החוקרים סיכמו כי התקדמות נפרופתיה סוכרתית הייתה הרבה יותר נפוצה במחקר הנוכחי, מכפי שדווח בעבר. שכיחות נטילת מעכבי ACE או ARB הייתה נמוכה מכפי שציפו באוכלוסייה זו. מהמחקר עולה כי דרושות דרכים מוצלחות למניעת או האטת התקדמות נפרופתיה, וכי באופן זה ניתן יהיה לצמצם משמעותית את נטל המחלה.

European Association for the Study of Diabetes (EASD) 46th Annual Meeting

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה