בחולים עם סוכרת מסוג 2, שלא היו מאוזנים היטב תחת טיפול פומי ולא טופלו בעבר באינסולין,  בהשוואה לתוספת טיפול ב-Insulin Glargine, תוספת טיפול ב- Semaglutide(אוזמפיק) הובילה לירידה גדולה יותר בהמוגלובין מסוכרר ומשקל הגוף, לצד שיעור נמוך יותר של אירועי היפוגליקמיה. יתרה מזאת, הטיפול ב- Semaglutide נסבל היטב, עם פרופיל בטיחות דומה לאגוניסטים אחרים לקולטן ל-GLP-1 (Glucagon-Like Peptide). ממצאים אלו של מחקר SUSTAIN 4 פורסמו במהלך שנת 2017 בכתב העת Lancet Diabetes and Endocrinology.

במסגרת המחקר בחנו החוקרים את היעילות והבטיחות של Semaglutide אל מול Insulin Glargine בחולים עם סוכרת מסוג 2, אשר לא היו מאוזנים באופן מספק תחת טיפול במטפורמין בלבד או בשילוב עם סולפוניל-אוריאה.

החוקרים השלימו מחקר אקראי, העדר-נחיתות, בתווית-פתוחה, בשלב 3a. המחקר הרב-מרכזי, בינלאומי, נערך ב-196 אתרים ב-14 מדינות. מדגם המחקר כלל חולים עם סוכרת מסוג 2 בגילאי 18 שנים ומעלה, אשר לא קיבלו מעולם טיפול באינסולין ועם איזון גליקמי לא-מספק תחת מטפורמין בלבד או בשילוב עם סולפוניל-אוריאה.

המשתתפים חולקו באקראי לקבלת תוספת זריקה תת-עורית, חד-שבועית, של Semaglutide במינון 0.5 או 1.0 מ”ג או טיפול חד-יומי ב-Insulin Glargine (מינון התחלתי של 10 יחידות/יום, לאחר מכן העלאת המינון כל שבוע לפי מדידות סוכר לפני ארוחת בוקר להשגת יעד 72-99 מ”ג/ד”ל) למשך 30 שבועות.

תוצא הסיום העיקרי היה השינוי בממוצע המוגלובין מסוכרר מתחילת המחקר עד לאחר 30 שבועות ותוצא סיום משני כלל את השינוי במשקל הגוף מתחילת המחקר עד לאחר 30 שבועות. החוקרים בחנו את הבטיחות והיעילות במדגם משתתפים שקיבלו לפחות מנה אחת של תרופת המחקר ושולי העדר-נחיתות נקבעו על 0.3% בהערכת ההשפעה על המוגלובין מסוכרר.

בתקופה שבין אוגוסט 2014 ועד ספטמבר 2015, חולקו באקראי 1,089 משתתפים לטיפול; ניתוח הנתונים כלל 362 משתתפים שטופלו ב- Semaglutide במינון 0.5 מ”ג, 360 משתתפים שטופלו ב- Semaglutide במינון 1.0 מ”ג ו-360 מטופלים ב-Insulin Glargine. החוקרים מדווחים כי 49 משתתפים (14%) שטופלו ב- Semaglutide במינון 0.5 מ”ג הפסיקו את הטיפול מוקדם, בהשוואה ל-55 משתתפים (15%) בקבוצת הטיפול ב- Semaglutide במינון 1.0 מ”ג ו-26 (7%) מהמטופלים ב-Insulin Glargine. מרבית הפסקות הטיפול נבעו מאירועים חריגים הנפוצים היו במערכת העיכול עם Semaglutide, ואחרים דוגמת הפרעות בעור או ברקמה התת-עורית (דוגמת פריחה, גרד ואורטיקריה) עם Insulin Glargine.

מריכוז המוגלובין מסוכרר ממוצע של 8.17% בתחילת המחקר, הטיפול ב- Semaglutide במינון 0.5 מ”ג ו-1.0 מ”ג לווה בירידה של 1.21% ו-1.64%, בהתאמה, בריכוז המוגלובין מסוכרר לאחר 30 שבועות, בהשוואה לירידה של 0.83% עם Insulin Glargine (p<0.001). משקל הגוף הממוצע בתחילת המחקר עמד על 93.45 ק”ג; לאחר 30 שבועות, טיפול ב- Semaglutide במינון 0.5 ו-1.0 מ”ג הוביל לירידה של 3.47 ק”ג ו-5.17 ק”ג במשקל הגוף, בהתאמה, בהשוואה לעליה של 1.15 ק”ג עם Insulin Glargine (p<0.0001).

אירועי היפוגליקמיה חמורים או מאושרים בבדיקת סוכר בדם תועדו ב-4% מהמטופלים ב- Semaglutide במינון 0.5 מ”ג וב-6% מהמטופלים ב- Semaglutide במינון 1.0 מ”ג, בהשוואה ל-11% מהמטופלים ב-Insulin Glargine (p=0.0021 ו-p=0.0202 עם Semaglutide במינון 0.5 מ”ג ו-1.0 מ”ג, בהתאמה, בהשוואה ל-Insulin Glargine).

אירועי היפוגליקמיה חמורה תועדו בשני חולים (פחות מ-1%) בקבוצת הטיפול ב- Semaglutide במינון 0.5 מ”ג, בחמישה חולים (1%) תחת Semaglutide במינון 1.0 מ”ג ובחמישה חולים (1%) תחת טיפול ב-Insulin Glargine.

במהלך המחקר דווח על שישה מקרי תמותה: ארבעה (1%) עם Semaglutide במינון 0.5 מ”ג (שלושה מקרי תמותה קרדיווסקולארית, מקרה אחד משנית לסרטן לבלב אשר נקבע וייתכן כי קשור לתרופת המחקר) ושני מקרי תמותה (פחות מ-1%) עם Insulin Glargine (בשני המקרים מדובר בתמותה קרדיווסקולארית). האירועים החריגים הנפוצים ביותר כללו בחילות עם Semaglutide (21% מהחולים שטופלו ב- Semaglutide במינון 0.5 מ”ג וב-22% מהחולים תחת טיפול ב- Semaglutide במינון 1.0 מ”ג. אירועי נזופרינגיטיס דווחו ב-12% מהחולים עם Insulin Glargine.

לסיכום, בחולים עם סוכרת מסוג 2 תחת מטפורמין בלבד או עם סולפוניל-אוריאה, טיפול ב- Semaglutide לווה בשיפור טוב יותר של האיזון הגליקמי ומשקל הגוף, עם פחות אירועי  היפוגליקמיה, בהשוואה לטיפול ב-Insulin Glargine. עם זאת, הטיפול ב-Insulin Glargine לא הגיע ליעדי הטיטרציה, דבר העשוי להעיד על מגבלה אפשרית של המחקר. בשילוב עם ההוכחה להפחתת סיכון קרדיווסקולארי ממחקר SUSTAIN 6, נראה כי Semaglutide הינה אפשרות טיפול חד-שבועי טובה בחולים עם סוכרת מסוג 2, שאינם מאוזנים היטב תחת טיפול פומי.

Lancet Diabetes Endocrinol 2017;5:355-66