חדשות

חשיבות הכרת הפרעת צריכת מזון הימנעותית/מוגבלת (מתוך הכנס השנתי מטעם ה-ACG)

30/10/2019

 

חולים עם הפרעת צריכת מזון הימנעותית/מוגבלת (Avoidant, Restrictive Food Intake Disorder) נדרשים לתשומת לב מיוחדת והפניה הולמת, אך מומחים רבים אינם מבינים את ההפרעה הנ"ל, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American College of Gastroenterology.

 

מאפייני הפרעת צריכת מזון הימנעותית/מוגבלת בולטים במיוחד כאשר המגבלות אודות צריכת מזון יוצאות משליטה. חולים רבים אוכלים רק 5-15 מזונות שונים, כאשר חלק מתארים פחד קטסטרופלי מפני חנק. מעדויות עדכניות עולה כי 6-19% מהחולים עם מחלות במערכת העיכול סובלו במקביל מאכילה מוגבלת/המנעותית.

 

החוקרים השלימו סקירה של הרשומות הרפואיות של 223 חולים וקבעו כי 28 חולים (12.6%) מהמשתתפים ענו על הקריטריונים להגדרת ההפרעה. הפרעת צריכת מזון הימנעותית/מוגבלת לא הועלה כחשש באף אחד מהחולים הללו.

 

במידה ולא מאבחנים את ההפרעה, לא ניתן לטפל בה והחולים סובלים. על רופאים מומחים להפרעות מערכת העיכול להפנות את החולים למומחים מתאימים. בשלב זה, הטיפול מבוסס יותר על פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ותזונה.

 

לא זוהו הבדלים בגיל, מין, רמת השכלה, אבחנות של מחלות מערכת עיכול, חומרת תסמיני מחלות מערכת העיכול, או מדד מסת גוף ממוצע, בין חולים עם הפרעת צריכת מזון הימנעותית/מוגבלת, בהשוואה לאלו שלא סבלו מהפרעה זו.

 

עם זאת, בחולים עם ההפרעה דווח על חששות חמורים יותר הנוגעים להימנעות ממזון לפי סולם IBS-QOL (Irritable Bowel Syndrome – Quality of Life), בהשוואה לחולים ללא צריכת מזון מוגבלת, עם תסכול גדול יותר מכך שלא יכלו לאכול כרצונם ופחות חשש בנוגע למראה החיצוני.

 

 

ההבדל בין הפרעת צריכת מזון הימנעותית/מוגבלת ובין אנורקסיה הוא בכך שהגורם להגבלת צריכת המזון אינו חשש מפני עליה במשקל או דימוי גוף שגוי. הגורם הוא חשש מפני תסמינים במערכת העיכול וחשש מפני השלכות שליליות. החולים רוצים לאכול ולעלות במשקל, אך אינם יכולים להתגבר על ההפרעה.

 

מדובר בהפרעה שהינה מעבר לאכילה בררנית של הימנעות מאכילת פטריות בשל המרקם או הימנעות ממגע של מאכלים שונים בצלחת זה בזה, אלא בחולים עם טראומה למזון או הפרעת דחק בתר חבלתית משנית למזון. המזון מהווה טריגר לתגובה פסיכולוגית ומתפתח מעגל כשפים.

 

המומחים מסבירים כי גסטרואנטרולוגים אינם צריכים לאבחן את ההפרעה, או לטפל בזה, אך הם צריכים להיות מודעים לה כך שיוכלו להפנות חולים מתאימים להמשך בירור וטיפול. לאחר ההפניה, עליהם להמשיך ולטפל בחולה בו-זמנית.

 

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-ACG

 

לידיעה במדסקייפ

 

 

 

מידע נוסף לעיונך

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני
<