כנסים

היתרון הפוטנציאלי המקסימאלי של ICD במניעת מוות פתאומי לאחר אשפוז בשל אי ספיקת לב (מתוך CMAJ)

06/04/2009

ממחקר חדש, שפורסם בגיליון מארס של Canadian Medical Association Journal, עולה כי ICD (implantable cardioverter-defibrillators) לא מאריך בהרבה הישרדות בקשישים רבים שלא כשירים להשתלת המכשיר. זאת למרות העדות נתמכת ראיות ש-ICD טוב עבור מרבית המטופלים הסובלים מאי ספיקת לב ומתפקוד סיסטולי חדרי מספיק רע.

 

האנליזה הרטרוספקטיבית הנוכחית תומכת בקריאות קודמות לגישה סלקטיבית וזהירה בשימוש במכשירים למניעה ראשונית בקשישים הסובלים ממחלות רקע רבות. מטופלים אלה ובעיקר אלה עם היסטוריה של אשפוזים רבים בשל אי ספיקת לב עשויים פחות למות מוות פתאומי שניתן למניעה על ידי ICD בהשוואה למוות מסיבות אחרות, כך שהם לא מרוויחים מהשתלת מכשיר זה.

 

מטופלים מתחת לגיל 65 וקשישים ללא מחלת כליה, דמנציה או גידול ממאיר עשויים יותר ליהנות משימוש מדפיברילטור למניעת מוות פתאומי.

 

המחקרים הקליניים עליהם מבוססים הנחיות השימוש ב-ICD למניעה ראשונית כללו בעיקר מטופלים בשנות ה-60 לחייהם עם מעט מחלות רקע, בעוד שבמציאות, מטופלים אלה עשויים יותר להיות בשנות ה-70 לחייהם ולסבול ממחלה כרונית שלעיתים קרובות אינה קרדיאלית.

 

למרות היתרון בהפחתת השימוש במתן טיפולים יקרים למטופלים שלא זקוקים להם, תוצאות המחקר הנוכחי לא יכולות להמליץ שקבוצות מטופלים מסוימות לא יקבלו ICD. רופאים יכולים להשתמש במידע זה כדי לתקשר עם מטופליהם ולעזור להם לקבל החלטות הקשורות להשתלת ICD במידה והם כשירים טכנית לעבור את הפרוצדורה.

 

במחקר השתתפו 14,374 מטופלים, שאושפזו לראשונה בשל אי ספיקת לב בין השנים 1996 ו-2006. החוקרים עקבו אחר המטופלים ובדקו סיבת תמותה ואשפוזים בשל אי ספיקת לב. תמותה קרדיאלית מחוץ לבית החולים הוגדרה כמוות פתאומי שניתן היה למנוע באמצעות ICD. הגיל הממוצע של המטופלים במחקר היה 77, 11% מהם סבלו ממחלה קרדיווסקולארית ו-21% ממחלת כליה כרונית (CKD).

 

בניגוד למחקרים רבים שם היתרון ההישרדות של ICD בוטא כשיעור במשך תקופת מעקב ספציפית, היתרון במחקר הנוכחי בוטא כשנות הישרדות שנוספו על ידי ה-ICD. היתרון ההישרדותי האפשרי המקסימאלי חושב על ידי החסרת ההישרדות של מטופלי המחקר לאחר כל אשפוז בבית החולים מההישרדות ההיפותטית שבה היה ניתן למנוע את כל מקרי התמותה מחוץ לבית החולים.

 

היתרון האפשרי המקסימאלי של ICD היה תוספת חציונית של 0.63 שנים, שירד לתוספת של 0.37 שנים לאחר אשפוז אחד, ל-0.28 שנים לאחר 3 אשפוזים ול-0.20 לאחר 4 אשפוזים.

 

למטופלים מתחת לגיל 65 ללא מחלת כליה כרונית בנקודת ההתחלה היו שיעורי הישרדות היפותטיים (המתווכים על ידי ICD) לאחר שנתיים גבוהים יותר בעקביות מאלה של מטופלים עם מחלת כליה כרונית (84% לעומת 66% לאחר אשפוז אחד ו-62% לעומת 48% לאחר 3 אשפוזים).

 

בקרב מטופלים בני 65-80 ללא מחלת כליה כרונית או דמנציה, שיעור ההישרדות ההיפותטי לאחר שנתיים בהשוואה לאלה ללא מחלת כליה כרונית או דמנציה היה 69% לעומת 50% לאחר האשפוז הראשון ו-49% לעומת 34% לאחר האשפוז השלישי.

 

בקרב מטופלים בני 80-90 ללא מחלת כליה כרונית, דמנציה או גידול ממאיר, השיעורים המתאימים היו 53% לעומת 35% ו-36% לעומת 28% בהתאמה בהשוואה לאלה ללא מחלת כליה כרונית, דמנציה או גידול ממאיר. למטופלים מעיל גיל 90 הייתה פרוגנוזה רעה ללא תלות בנוכחות מחלות רקע אחרות.

 

ממאמר מערכת נלווה הדן במחקר עולה כי המחקר הנוכחי מדגים כי במטופלים מסוימים, יש לקבל בזהירות את ההחלטה להשתיל דפיברילטור למניעה ראשונית. בחלק מהמטופלים עם ליקוי בתפקוד חדר שמאל, הדפיברילטור פשוט לא מאריך הישרדות.

 

 

CMAJ 2009; 180:611-616

 

לידיעה במדסקייפ

מידע נוסף לעיונך

© e-Med 2021 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני
<