פרופ’ שרון עינב, מנהלת טיפול נמרץ ב”שערי צדק” העלתה אמש לפייסבוק שלה פוסט נוקב על התייחסות הציבור ומומחים שונים למגיפת הקורונה. להלן הפוסט :
מי שמכיר אותי יודע שתמיד יש לי מה לומר. אלא שעם השנים למדתי לא תמיד לתת דרור למילים. היום, ביום ב’ ד’ראש השנה, איני יכולה עוד לשתוק. הבוקר, מעל עין כרם והרי יהודה הדהד צליל תקיעת השופר ואת הצליל הזה שמעתי מהבית. השמיים לא ייפתחו רבותיי, אם על הקרקע אוזניכם לא תהיה כרויה. אם אתם לא תקשיבו. כולם. תקשיבו כולם.
היום, בבתי הכנסת קוראים את סיפור העקידה. אני מבית “חילוני”, נשארתי “חילונית” ואהיה תמיד “חילונית”. ולכן, אין דבר ציני מכך שדווקא אני רואה את משמעות העקידה היום, פה ועכשיו. העקידה הוא סיפור על הקרבה. ויש בארץ הזו כרגע שתי קבוצות של אנשים שהעליתם כולכם על המזבח, אך בשונה מאברהם אינכם מסירים מגרונם את הסכין.
בואו נדבר תחילה על הזקנים והחולים. אז אתם חושבים שלהקריב אותם זה בסדר. כן, שמעתי על דרוויניזם. האמת שקראתי את כל כתביו. דרווין כתב על survival of the fittest אבל התהליך שהוא תיאר הוא שנים של דילול גנטי טבעי ופסיבי. לא תהליך של השמדה אקטיבית, ביודעין. הגישה הזו של “אני ובלתי אין” לא מתוארת בספרים של דרווין. לא סתם חברות אנושיות נמנעו מלהשמיד את הקשישים למרות שדבר זה תיאורטית היה מאפשר לצעירים “לחיות יותר טוב”. זה מעולם לא קרה כי זה לא באמת יותר טוב. זקני השבט היו והם גם היום הגוף הממתן, המלמד והמוביל. לא הזקנים המתלהמים על המסכים אלא אלו שיושבים בבית וחוששים לדבר. הם חוששים מכם, מהצעירים. אם קשיש התנדב למות (כמו בקרב האסקימוסים) זו בחירתו. אבל מי שמכם להחליט עבורו?
רבותיי, תאמינו לי שקשה לשבת מול משפחות שבחרו (ביודעין או שלא) להקריב את זקני שבטם ואח”כ שואלות ממה הם מתו. וזה יכול לקרות לכל אחד. גם לכם. גם לאמא/סבתא שלכם וגם לאבא/סבא שלכם. זה קורה כאן ועכשיו. מה באמת יותר חשוב אחריות כלפי החלש ממך או בילוי בבית קפה?
יש בארץ כרגע משפחות מתאבלות בגלל מוות של בן משפחה מקורונה. לא עם קורונה. מקורונה. לא משלמים לנו לכתוב על תעודת הפטירה קורונה. אם זה הולך על 4 רגליים ויש לזה פסים זה זברה. גם אם זה מחרבן, גם אם זה לועס. קשה לטעות. התמונה של מוות מקורונה ברורה. רק מי שלא ראה את זה יכול להעלות על דעתו שלא.
אז בואו נדבר על המספרים: יותר מ- 1000 משפחות. בשל”ג מתו כ 660 איש. במלחמת לבנון השנייה מתו כ 200 איש. במלחמת יום כיפור מתו כ 2700 איש. על כל הרוג היו בין 3-5 פצועים. יש בארץ כרגע יותר משפחות מתאבלות מאשר מספר המשפחות המתאבלות בגלל של”ג ומלחמת לבנון השניה גם יחד, ואנחנו בדרך ליום כיפור. גם מספר החולים לא יותר קטן ממספר הפצועים במלחמות. יש למעלה מ 4000 אנשים סימפטומטיים. לא כולם “היו צריכים” למות. יש אנשים צעירים ממני מונשמים ועל מכונת לב ריאה. יש גם בריאים ממני. ואני די חושבת שיש לי עדיין תרומה לחברה ולכם.
אל תבנו על כך שאם אביכם יחלה – תשלמו שר”פ והוא לא ימות. מי שמטפל בחולים הללו הם צוותי המחלקות של מיון, פנימיות וטיפול נמרץ. הצוות הזה לא קיבל ולא מקבל, לא לקח ולא ייקח כספי שר”פ. אלו הרופאים, האחיות וטכנאי ההנשמה שלא דופקים שעות כדי לצאת מוקדם לקיצורי תורים, לססיות ולמרפאות פרטיות. אלו אנשי הצוות שחיים משכר של 80 עד 100 ש”ח לשעה ברוטו ועובדים יותר מ -100 שעות בחודש כי יש תקנים ריקים (כי מי רוצה ללמוד רפואה ולעבוד כך? רק צדיקים…). אלו הרופאים שלא שילמתם להם מעולם כי לא הבנתם כמה שהם חשובים שהם באמת מצילים חיי אדם. והם גם לא יבקשו כי לא בשביל הכסף שלכם הם למדו רפואה. אחרי ניתוח של שעתיים עבורו שלימתם 40000 לכירורג ולמרדים, הם יטפלו באהוב שלכם חודשים ללא שקל של שר”פ. יותר ויותר מהם חולים ונכנסים לבידוד. כן, יש מכונות הנשמה. אין צוות שיפעיל אותם. נגמרים הצדיקים. אלא אם אתם מחשיבים סטאג’רים (ולא, אני לא מגזימה).
לא, אני גם לא “מקבלת” כלום כדי לספר לכם את זה. מה שאני וחבריי בחזית כן מקבלים זה זלזול מכם. כל שעה, כל יום. זלזול בחיי אדם. זלזול כלפי ערך החיים. זלזול כלפי הזולת. ויותר מכך – זלזול כלפי הצוותים הרפואיים המשקיעים ימים כלילות, מתפרקים חדשות לבקרים ובוכים בפינות חשוכות. צוותים המתחננים שתקשיבו להם. אנשים הנמצאים בחזית המלחמה הזו. כי זו מלחמה -שלא תטעו לחשוב אחרת.
אין לנו דוברים כי אנחנו עובדים ולא מדברים. אין לנו תקציב לדוברים כי אין לנו שר”פ ואנחנו לא עובדים תחת “חוזים אישיים”. אין לנו גם זמן לאולפנים ולראיונות כמו אלו ממחוזותינו המוצאים זמן להתראיין במדיה בשעה שאנו כורעים תחת הנטל. המדינה הזו כולה היא קורבן של מדיה בלתי אחראית הנותנת במה לאנשים המכחישים את אשר עיני כולנו, כל מי שנמצא בחזית, רואה. את האמת.
דמיינו מצב בו אתה נמצא בחזית בלבנון ובבית מתראיינים באולפן ומודעים ש”אין מלחמה”. דמיינו מצב בו אתה מטפל בפצועי פיגוע ובאולפן מסבירים ש “זה לא שונה מניתוח אלקטיבי”. כך נשמעים לנו הקולות המושמעים על ידי המדיה ועל ידי הציבור. אתם בוגדים בנו ובחולים. החל ממי שמראיין רופאים “מומחים” שמעולם לא למדו אפידמיולוגיה ולא יודעים איך נראה מודל, וזוכי פרס הנובל שמעולם לא ראו חולה, המשך במובילי המדיניות שמעולם לא שמעו יד ראשונה ולא מול מצלמות את הצוותים המטפלים במונשם על מכונת לב ריאה, מעולם לא מצאו לנכון לזמן אנשי צוות מהשטח כדי לשמוע מה קורה בחזית ואינם מחשבים איפה קצה גבול היכולת של אנשים שמצאו את עצמם בחזית באמצע החיים. גם כל המתראיינים שמעולם לא נכנסו לאוהל קורונה ולא חיבקו את בני המשפחה המיבבבים על יקיריהם – מוטב להם לשתוק. מדינאי גנרל שלוחץ ידבמסדרון מול מצלמה עם רופא המטפל בקורונה הוא בדיחה. תתלכלכו. אחר-כך נדבר. לגנרלים אסור להוביל קרב מאולפן. ואפילו מדינאי באולפן ומראיין צריכים להתבטא באחריות ומתוך ידע בעת מלחמה. כן, בין המראיינים/מתראיינים יש יחידי סגולה שאינם רואים בראיון במה שנועדה לקדם את העתיד העיתונאי/פוליטי שלהם אלא מקום ללמד את הציבור אחריות מהי. אלו הם המתונים, השקטים. ודווקא על אלו המדיה התנפלה, אותם היא סירסה. את מי שאתם אמורים לשמוע אתם לא שומעים. ובעיקר אינכם שומעים או רואים את מי שבשטח.
אז, מה דעתי על הסגר? האמת מעט מידי מאוחד מידי. ובזה לא רק הממשלה אשמה. די עם ההאשמות. ובעיקר די להאשים את האחר. מי שרוצה לשפר חייב להסתכל על עצמו בראש ובראשונה. זה אשמת כולנו. כל מי שלא הבין שאנחנו עכשיו בקרב הישרדות. שיש לנו מטרה משותפת לא להיות מדינה שחיה עם אות קין על כך שהקריבה את זקניה. מדינה שהפכה למלאה בנכים צעירים – חולים שיסבלו ממחלת ריאות כרונית אולי במשך שנים – שאותם כולנו נממן. מדינה מלאה בחולים שאנחנו אפילו לא יודעים מהם – הסיבוכים הנוספים לטווח ארוך שאותם נגלה בעתיד. למחלות זיהומיות רבות (ובעיקר לוירוסים) סיבוכים קשים מאוחרים סרטן של הכבד המופיע 20 שנים אחרי הפטיטיס, לימפומה שנים אחרי זיהום בוירוס HTLV-1, עקרות בקרב גברים בוגרים שסבלו בילדות מחזרת. אל לנו להיות קצרי רואי. קחו אחריות. זו מלחמה. לא פחות מלבנון, לא פחות מיום כיפור. מתים אולי פחות צעירים. אבל אין מוות אחד “מוצדק” יותר מאחר. מוות הוא מוות. נכות היא נכות. סבל הוא סבל.
היום, ביום ד’ראש השנה יום תפילה על העקדה – אני מבקשת, הסירו את הסכין מצווארנו. תנהגו באחריות. דתיים, חילוניים, עצמאים, אמנים, אנטי-ביביסטים ואלו שבעדו. היו כל ישראל ערבים זה לזה.
הערת המערכת: זה פוסט חשוב ואותנטי שחשוב שיישמע ויקבל תהודה בתקשורת, בקהל וגם אצל מקבלי ההחלטות. זה לא אומר שלא צריך לאפשר הצגת דעות אחרות על מדיניות הסגר, בדיקות, ועוד, אבל הקריאה, היישר מחדר הטיפול נמרץ, לנהוג באחריות, ראוי שתקבל את הבמה וההכרה.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!