חדשות

האם הנזק לדנ''א גדול יותר במטופלים שעברו סריקת CT סטנדרטית לעומת זו הנגרמת בעקבות סריקת CT במינון קרינה נמוך? ( Radiology)

10/04/2020

מאת נעה גנזבורג, Bsc

יותר מ-90 מיליון מטופלים עוברים סריקות CT מדי שנה בארצות הברית. קיימת הנחה כי קרינה מייננת עלולה להיות בעלת השפעה קרצינוגנית, גם במינון נמוך, ועל כן יש לשאוף למינימום סיכון מקרינה במידת האפשר. סריקת CT חזה פולטת קרינה מייננת של עד פי שבעים לעומת בדיקה רדיולוגית X-RAY (מינון קרינה 7 mSv  לעומת 0.1 mSv) . ההשוואה הזו תלויה כמובן בסוג המכשיר, משך זמן הבדיקה, מאפיינים פיזיים של המטופל/ת, ורגישות הרקמה הנבדקת). לקרינה זו פוטנציאל ליצירה של פגמים בדנ"א ומוטציות בתאים.  ממחקר חדש עולה כי פגיעה בדנ"א, כמו גם סטיות כרומוזמליות נפוצות יותר לאחר סריקת CT חזה סטנדרטית. מספר השברים והסטיות שנגרמו לאחר CT חזה במינון  קרינה נמוך היתה נמוכה בכ-30% בהשוואה לפגיעות שנראו לאחר סריקות CT סטנדרטיות.

המחקר הפרוספקטיבי נערך במרכז יחיד ופורסם ב-Radiology.   נכללו בו נתונים מ-519 מטופלים במרפאות חוץ  - מעשנים, מעשנים לשעבר או לא מעשנים- שהופנו למחלקה כירורגית -נשימה  (respiratory surgery department) כדי לעבור סריקות CT לחזה בין 2016-2018. האינדיקציות להפניה לסריקת CT היו מעקב אחר נודולים בריאות או לאחר ניתוח להסרה של non-small cell lung cancer. מהחולים נלקחו בדיקות דם לפני, וכרבע שעה אחרי שעברו סריקות CT.

החוקרים בחנו שברים בסלילים הכפולים של דנ"א (ר"ת- DSBs- DNA double-strand breaks) וסטיות כרומוזומליות בבדיקות הדם של מאה ושניים מטופלים שעברו את סריקת ה-CT במינון קרינה סטנדרטי לחזה (5 mSv/13.3-mGy blood dose) ושל מאה ושבעה מטופלים שעברו סריקת CT לחזה במינון קרינה נמוך (1.5 mSv/3.5-mGy blood dose).  המטופלים חולקו באופן דומה מבחינת גילם, מינם, ומשקל וגודל גופם בין שתי קבוצות הטיפול וכללו 105 גברים ו-104 נשים. גילם הממוצע היה 67.

לדברי הכותבים, DBSs הם המסוכנות מבין הפגיעות בדנ"א, מאחר שמספיק DBSs אחד לא מתוקן כדי לגרום לתהליך של תמותה תאית. אחת התגובות התאיות להיווצרות של שברי DBSs היא פוספורלציה של ה-histone H2A subtype. התצורה הפוספורליטית נקראת gamma-H2AX, ו-DBSs שמצטברים באתרים gamma-H2AX עשויים לגרום לסטיות כרומוזומליות.  מספר המוקדים של gamma-H2AX ושל סטיות כרומוזומליות לא יציבות בלימפוציטים אובחנו על ידי צביעה אימונופלורוסנטית של gamma-H2AX עבור צנטרומטרים, ועל ידי היברידזציה פלורוסנטית in situ באמצעות בדיקת peptide nucleic acid לטלומטרים.

ממצאי המחקר מציעים כי בחולים שעברו סריקות CT במינון קרינה נמוך, לא נראתה עליה מובהקת במספר השברים בדנ"א לפני ואחרי הסריקה (0.15 לעומת 0.17 פר תא, עם P=0.45) או במספר הסטיות הכרומוזומליות (6.7 לעומת 7.2 פר 1000 metaphases, כש-P=0.69) בהתאמה.  עם זאת, בחולים שעברו סריקת CT במינון סטנדרטי, החוקרים מצאו עליה מובהקת במספר ה-DSBs בדנ"א לפני ואחרי הסריקה (0.11 לעומת 0.16 פר תא עם P<0.001) ובסטיות כרומוזומליות (7.6 לעומת 9.7 פר 1000 metaphases, כש-P=0.003).

לדברי החוקרים, היה ניתן לזהות את הפגיעה בדנ"א ואת הסטיות הכרומוזמליות לאחר סריקת CT חזה סטנדרטית, בניגוד לסריקת CT במינון קרינה נמוך-  אז לא נראו השפעות ביולוגיות דומות. מספר השברים והסטיות שנגרמו לאחר CT במינון  קרינה נמוך היה נמוך בכ-30% בהשוואה לפגיעות שנראו לאחר סריקות CT סטנדרטיות. החוקרים מסייגים וכותבים כי לסריקת CT סטנדרטית חשיבות ככלי אבחוני יעיל שהשימוש בו מתאים כאשר התועלת עולה על הסיכון. מגבלות המחקר, מלבד היותו לא אקראי, היא כי הנזק ברקמת הריאה עלולה להיות שונה מאשר זו הנבדקת בלימפוציטים.

במאמר שסיקר את המחקר במדספייג', נכתב כי המינון המומלץ על ידי ה-National Comprehensive Cancer Network בהנחיות הסקר לסרטן ריאות הוא 1.5mSv לסריקת CT במינון קרינה נמוך.  במאמר נסקר גם מאמר המערכת הנלווה ובו נכתב כי המחקר מציג התקדמות משמעותית בשל גודלו, השימוש בשני מינונים שונים, ושתי הדרכים בהן עקבו החוקרים אחר הנזק לדנ"א. עם זאת, במאמר מצוין כי CT במינון קרינה נמוך לא מוריד לאפס את הסיכון לפגיעה בדנ"א: הסיכון עודנו קיים גם בקבוצת ה-CT במינון נמוך - 47% מהחולים בקבוצה זו הציגו פגיעה בדנ"א, לעומת 64% מהחולים שעברו סריקת CT סטנדרטית. במאמר המערכת מציינים גם כי לא נמצא קשר מובהק סיבתי בין שברי DSBs  בדנ"א והסיכון לסרטן עד כה.

לדיווח ב-medpage

 

Radiology; https://pubs.rsna.org/doi/10.1148/radiol.2020190389

Editorial: Radiology https://pubs.rsna.org/doi/10.1148/radiol.2020200212

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני
<