חדשות

גישה מומלצת להפסקה זמנית בטיפול בנוגדי-קרישה ישירים לפני ניתוח (מתוך כנס ה-ASH)

06/12/2018

 

בחולים עם פרפור פרוזדורים תחת טיפול בנוגדי-קרישה פומיים ישירים ניתן היה להפסיק בבטחה את הטיפול התרופתי לפני ואחרי ניתוח אלקטיבי ופרוצדורות פולשניות אחרות, כך עולה מתוצאות מחקר פרוספקטיבי, תצפיתי, שהוצגו במהלך כנס ה-American Society of Hematology.

 

במסגרת מחקר PAUSE (Perioperative Anticoagulant Use for Surgery Evaluation) ביקשו החוקרים לפתח גישה בטוחה, סטנדרטית וקלה לביצוע לניהול הטיפול בנוגדי-קרישה ישירים סביב פרוצדורות פולשניות וניתוחים. לצורך כך, הם בחנו באופן פרוספקטיבי 3,007 חולים עם פרפור פרוזדורים מ-23 אתרים ברחבי ארצות הברית, קנדה ואירופה, מהם 1,257 חולים נטלו Apixaban (אליקוויס), 1,082 נטלו Rivaroxaban (קסרלטו) ו-668 נטלו Dabigatran (פרדקסה).

 

הטיפול התרופתי הופסק יום לפני וחודש יום לאחר פרוצדורות בסיכון נמוך לדימום, דוגמת קולונוסקופיה או תיקון בקע, והופסק יומיים לפני וחודש יומיים לאחר ניתוח בסיכון גבוה, דוגמת מחלה ממארת, ניתוח לב או ניתוח אורתופדי, או ניתוחים שדרשו הרדמה ספינאלית.  הפרוטוקול לא כלל טיפול גישור בהפרין ובדיקות תפקודי קרישה לפני הפרוצדורה.

 

החוקרים מדווחים כי שיעור הדימומים המג'וריים במהלך 30 הימים לאחר-ניתוח עמד על 1.35% בקבוצת הטיפול ב-Apixaban, 0.90% עם טיפול ב-Dabigatran ו-1.85% עם טיפול ב-Rivaroxaban. פחות מ-1% מהחולים אובחנו עם קרישה דם, עם שיעורים של -0.16%, 0.6% ו-0.37%, בהתאמה.

 

מבין 2,541 החולים בהם נמדדו רמות נוגדי הקרישה לפני הפרוצדורה, בלמעלה מ-90% תועדה עדות לכמות מינימאלית, אם בכלל, של נוגד הקרישה בדם (פחות מ-50 ננוגרם/מ"ל) בעת הניתוח, כולל 90.5% מאלו תחת Apixaban, 95.1% מאלו תחת Dabigatran ו-96.8% מהחולים תחת טיפול ב-Rivaroxaban.

 

מבין החולים שהשלימו פרוצדורה בסיכון גבוה לדימום בהם הושלמה בדיקת רמת נוגדי הקרישה בדם, ב-98.8% תועד ריכוז מינימאלי, או שלא נותר כלל חומר פעיל בדם בעת הניתוח.

 

החוקרים מסבירים כי זהו המחקר הראשון שהדגים גישה בטוחה לטיפול בתר-ניתוחי בנוגדי-קרישה פומיים ישירים בחולים עם פרפור פרוזדורים והם מקווים כי הדבר יסייע בביסוס הנחיות קליניות בנושא.

 

מתוך כנס ה-ASH

 

לידיעה ב-MedPage Today

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני