מאמרי מערכת

זכיתי להיות שם עבור החולים, אבל רציתי לתת להם יותר/מאמר אורח מאת יבגני זוסמנוביץ, לרגל יום הרופא

09/01/2020

הטיפול באנשים זו האהבה הגדולה שלו, אך המערכת הציבורית הכזיבה אותו והוא החליט שהוא רוצה לשנות את הדרך שבה דברים נעשים ולהעביר את החולים ממסדרונות המחלקה למיטתם החמה בבית. יבגני זוסמנוביץ', אח מוסמך ומנהל קשרי קהילה בצבר רפואה, מספר על הדרך שלו להעניק יותר לחולים בישראל.

את דרכי בעולמות הטיפול התחלתי כמו רבים בשירותי הצבאי. כחובש קרבי הבנתי כמה אני אוהב לטפל באנשים, וכשהשתחררתי ידעתי שזה הכיוון המקצועי שלי. נרשמתי ללימודי סיעוד באוניברסיטת חיפה ובמהלך הזמן הכרתי את המחלקות השונות ואת אנשי המקצוע והמערכת כולה התגלתה לעיני, על צדדיה הטובים והטובים פחות. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד כאח מוסמך במחלקה אונקולוגית בבית חולים.

במהלך השנים במערכת הציבורית הרגשתי שיש לי זכות להיות שם עבור החולים, שרבים מהם הגיעו למחלקה כשהם ברגעיהם האחרונים. אני זכיתי ללוות אותם, להרגיע את הכאב ולהפוך את אותם רגעים אחרונים לנעימים ככל האפשר, אך לעתים זו הייתה משימה לא פשוטה. המראות שנחשפתי אליהם לא נותנים לי מנוח עד היום, כמו כל אותן פעמים שנדרשתי לטפל בחולה סופני השוכב במיטה במסדרון המחלקה כשהוא מחובר למחוללי חמצן וצינורות כימותרפיה, לבוש בחיתול לעיני כול. ראיתי את הזעזוע בעיניהם של הסטודנטים שהדרכתי באותן שנים, כשהם יצאו מכיתות הלימוד ונחשפו לראשונה למציאות ולדרך שבה הדברים מתנהלים ונראים בשטח. מציאות שבה אנשי הצוות המסורים עושים ימים כלילות, מתמודדים עם העייפות, מצוקת האשפוז והמשמרות הארוכות, ובכל זאת מצליחים להגיע להישגים אדירים, אך נאלצים לעשות זאת בתוך מערכת שנמצאת בשחיקה, שמשקיעה מעט מדי בכל מטופל.

עם הזמן התעוררה בי התחושה שאני לא יכול לקחת חלק במערכת הציבורית. הבנתי שבמקום להיות חלק מהמציאות העגומה הזו עלי לנסות לשנות אותה. חיפשתי את המקום שבו אוכל לעשות זאת ולהמשיך לעסוק באהבה הגדולה מכל – הטיפול באנשים. עזבתי את בית החולים ואת המערכת הציבורית ובחיפושי אחר מקום שבו אוכל להשפיע הגעתי למערך אשפוז הבית של צבר רפואה, שירות רפואי שניתן למעשה ללא עלות למבוטחי קופות החולים, אבל בבית. הבנתי שבמקום הזה ישנה אפשרות אחרת. אפשרות שבה במקום שהחולה ישכב במסדרון בית החולים, חשוף לכל עובר ושב, חשוף לזיהומים של החיידקים האמידים ששורצים בבתי החולים, הוא יכול לשכב בחדר השינה הפרטי שלו, במיטתו שלו, היכן שהוא מרגיש הכי בנוח. במקום הניכור בבית החולים, בבית הוא יוכל ליהנות מהקרבה המשפחתית ומהאוכל הביתי כשהרופא וכל הצוות המלווה מגיעים עד אליו וזמינים עבורו סביב השעון. ובמקום שקרובי המשפחה יאלצו להתרוצץ ולשהות שעות ארוכות במחלקה הרועשת והעמוסה, הם יוכלו לבלות את הזמן עם החולה באינטימיות בבית המוכר והנעים.

הבנתי שבמקום הזה אני יכול לקיים את השליחות שלי, להמשיך לטפל במטופלים כשאני יודע שאני מעניק להם לא רק טיפול טוב אלא גם מאפשר להם תנאים טובים יותר. בתפקידי בצבר רפואה אני מנהל קשרי קהילה בצפון, ומבלה שעות רבות מול בתי החולים וקופות החולים. תגובת הרופאים חיובית וטובה, גם הם מבינים שזהו פתרון טוב יותר ונכון יותר גם למטופלים אבל גם למערכת שיכולה לנתב את העומס למקומות אחרים.

אנשים רבים וטובים מנסים למצוא את הפתרון למצוקה הגדולה שממנה סובלת מערכת הבריאות, אם זה בהקמת בתי חולים חדשים, בהוספת מיטות אשפוז ובשיפור שירותי הבריאות בפריפריה – אך בסופו של דבר צריך לחשוב איך אפשר לתת לחולים טיפול טוב יותר, במיוחד ברגעיהם הקשים ביותר.

הכותב הוא יבגני זוסמנוביץ'(בתמונה, באדיבות צבר רפואה) , מנהל קשרי קהילה במיקוד אקוטי מחוז צפון, בצבר רפואה - מערך אשפוז בבית

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני