משפחה

ירידה במשקל: כיצד להתמודד עם תקיעות בטיפול, בתנאים של שיתוף פעולה ואמון. יששכר עשת, פסיכולוג קליני

“על פרשת דרכים” – מאת יששכר עשת, המחלקה לרפואת משפחה, טכניון חיפה.

שואלת דיאטנית קלינית מנוסה שאלות לגבי רגעי תקיעות, כאשר יש קשר טוב ואמון. כיצד להתמודד עם רגעים קשים אלו? אלו הן שאלות שיכולות להעסיק כל מטפל באשר הוא: רופא, פסיכולוג, עו”ס, אחות ואפילו מוסכניק.

1. איך לגרום למוטיבציה אצל המטופל?
2. כיצד לסיים את הפגישה בשיא כדי שהמטופלת תרצה לחזור ולהמשיך בטיפול קשה?
3. על אף קשר אישי חם איך לעזור למטופלות תקועות? אולי הן פשוט אינן רוצות לבצע את השינוי גם אם הצהרתית הן טוענות שכן?
4. לדוגמא, מטופלת מזה כחצי שנה. אם צעירה. אף פעם לא הייתה רזה. כעת יש תהליך השמנה חמורה. האישה לא חזרה עדיין לעבודה. הבעל עובד שעות רבות, כולל משמרות לילה, נעדר הרבה מן הבית. בתחילת הטיפול ירדה מעט במשקל, אך לא למשקל היעד. מאז תקועה. לאחרונה החלה לעלות במשקל, מאד מתוסכלת. המטפלת מרגישה שהמטופלת משדרת “תעזרי לי, אך לא אתן לך לעזור לי.” ניכר שהיא מזניחה את בריאותה גם בתחומים אחרים. כיצד ניתן לסייע למטופלת זו? מהי הגישה למטופלת זו ולדומים לה?

במקרה המתואר המטופלת המעונינת בירידה במשקל.
מגיעה בקביעות לפגישות, ובתחילת הטיפול אף ירדה במשקל.
הקשר עם המטפלת אישי וחם. כל התנאים בשלים להגשים את מטרת הטיפול.
והנה תקיעות, התהליך החיובי נעצר, מתחילה נסיגה, המטופלת אף עולה במשקל. ההישגים מתמוססים. סביר שהמטפלת מרגישה בתקופה זו אי נוחות ותסכול. גם המטופלת מתוסכלת. זהו רגע קשה לשניהם. עוד פגישה ועוד פגישה והמצב נעשה גרוע יותר.
האם יש כאן בעיית רצון? כלל לא בטוח. הקשר החם והאישי נשמר עם המטפלת. אמנם יש מטופלות אשר מטרתן הסמויה בטיפול, לא ממש לרדת במשקל אלא יותר להכהות את רגשי האשמה, על חוסר התמודדות, ולהשתיק דמויות משמעותיות בסביבה הלוחצות לרדת במשקל. נראה שכאן מדובר בעניין אחר.
כיצד לסיים פגישות בתקופה שבהן יש נסיגה והרעה במצב? אין ספק שחשובה תקווה בסיום פגישה. הבעיה היא שככל שהמצב ממשיך להיות תקוע, המטפלת מאבדת חלק מן התקווה ומן האמון בעצמה ובמטופלת. יש גם חשש שההבטחה להצליח, אין לה עוד על מה להתבסס, והיא הופכת להבטחת שווא. לא אחת במצבים הללו, סיום פגישה שמבטיח המשכיות, עשוי להיות כזה שמבטיח למשל שגם אם לא תהיה הצלחה קרובה, עצם תהליך ההתמודדות יש בו למידה והתפתחות אישית שיסייע במשימות קשות ומורכבות אחרות בחיים. לכן חשיבות ההמשכיות בטיפול היא למידה על העצמי המתמודד עם רגשות ייאוש ותסכול, ועל אסטרטגיות התמודדות. אינגלדיו ומקדונה (1995)
ניתן להגדיר את המטופלת במצב ה”תקיעות” כנמצאת “על פרשת דרכים”. על רבי זושא מסופר כי פעם כשהגיע לפרשת דרכים ולא ידע באיזו דרך ילך, הוא נשא את עיניו וראה שהשכינה לפניו…! בובר (1940). ניתן לראות את המטופלת כנמצאת ברגע של פרשת דרכים בחייה ועליה לקבל החלטות לגבי המשך דרכה בחיים. לפעמים זהו רגע קטן, לפעמים רגע משמעותי. אל מי תפנה? מי היא ה”שכינה” אליה תפנה שתאיר לה את דרכה? המטפל? הרופא? הבעל? ערכיה המוסריים האומרים לה לשמור על בריאותה? אלוהים? באופן מעשי יכולה המטפלת להיות עמה בפרשת דרכים זו ולסייע לה לגלות את תשובתה של המטופלת לדרך שבה תמשיך. המטפלת אינה יכולה לדעת מה היא דרך זו, האם זו תהיה דרך הבריאות או דרך ההרס? היא רק יכולה להיות עמה בפרשת הדרכים, לשוחח עמה בפתיחות על ההתלבטויות ובמידה ותבחר בדרך הירידה במשקל, היא המטפלת המומחית בתחומה, תוכל להנחות אותה. נבון (1998)
דרך ההרס והפגיעה בעצמי היא דרך מסוכנת שלא אחת אנו רואים אנשים שבוחרים בה לתקופות מסויימות בחייהם. אלו הם המעשנים לפני שהפסיקו, הסוכרתיים הבלתי מאוזנים שאינם שומרים על תזונה נכונה וכו’. מדוע הם הולכים בדרך זו? מדובר בשאלה חשובה שיש לתת לה מקום, ולא אחת מתגלים למטופלת תוך כדי שאלה זו, רבדים משמעותיים וחשובים שלא היו מודעים לה. וכך גם יכולה המטפלת, להפנותה לפסיכולוג, עו”ס, או רופא משפחה וכו’ שילווה את המטופלת בשאלות הללו ולעבוד עמו בשיתוף פעולה, או ללוותה בעצמה. עשת וחברים (1997), מקדניאל וחברים (1995). השאלות שניתן לשאול בדרך אמפטית הן: במצבך היום, כאשר משקלך אף עולה, איזה הנאות יש לך, איזה סיפוקים, מה את מרוויחה? מה תפסידי אם תרדי במשקל, מה יהיו הקשיים, מה יחסר לך? דרך אחרת להתמודד עם תקופה קשה זו היא להציע למטופלת לראות את עצמה כמנהלת מאבק פנימי עם הרצון להרס עצמי “שיש לו חיים משלו”. המטפלת מצטרפת למאבק, ושתיהן מנהלות את המאבק יחדיו נגד כוחות ההרס. השיחות הן על הכישלונות וההצלחות של שתיהן במאבק הממושך והקשה. השיחות מתנהלות בלשון אנחנו: האם השבוע התקדמנו? האם הצלחנו מעט לנצח את כוחות ההרס? האם אנו בדרך להשתלט על כוחות אלו? בואי נבדוק מה עוד ניתן לעשות? יש עוד משהו שאת רוצה ממני שאולי אוכל לתרום למאבק המשותף שלנו? במצב זה ניתן לשאול האם כדאי לצרף עוד דמויות למאבק, למשל רופא, או איש בריאות הנפש, למשל את הבעל או חברה, למשל קבוצת תמיכה. הצטרפות נוספים למאבק לפעמים מסייעת.
מסיפורה של המטופלת עולה שבשלב זה חייה קשים. היא אחרי לידה, אינה עובדת, אולי חסרת סיפוק, אולי מרגישה ריקנות. בעלה נמצא מעט בבית, אולי מרגישה בודדה. במצב זה, אם השערות אלו נכונות, הטיפול בירידה במשקל, אמור לכלול גם חיפוש משמעות בחיים והפגת בדידות, בנוסף לגידול הילד. במצבים הללו יתכן אפילו לגלות סימני דיכאון קלים ואף יותר מכך. יתכן גם שמדובר בעליה במשקל שמבטאת קול זעקה לכאב ותסכול הצובעים את חייה בתקופה זו בצבעים כהים. ירידה במשקל תשתיק את קול הזעקה ומי ישמע אותה? המטפלת יכולה לגעת בעדינות בנושאים הללו באמצעות שאלות כגון, מה קורה לך בחיים? מהן תוכניותיך לעתיד הקרוב, בעבודה, עם חברות? מה את רוצה לעצמך להמשך דרכך? וכן שאלות לגבי המינון המתאים לה של היותה אם מסורה מצד אחד ואישה המעוניינית בהתפתחות אישית מצד שני. פרנקל (1982).
יתכן אף שהטיפול הגיע לרגע קשה שבו מתברר לנו שאין ביכולתנו לסייע. המבחן לקשר הטוב הוא השיחה שבה תבקש המטפלת מן המטופלת משוב על חלקה בשותפות ותזמין את המטופלת, להראות לה את דרכה בשותפות הזו. בביקורת של המטופלת יש גם מרכיב של רצון להראות את הדרך למטפלת בה היא בוטחת ומאמינה. המבחן לקשר הטוב הוא גם יכולתה של המטפלת לבקש סיוע ממומחה אחר, כפי שהיא אכן עשתה באמצעות שאלותיה. ווצלביק וחברים (1979).
ואם מגיע הרגע שבו יש להיפרד, חשוב שתהיה זו פרידה שיש בה מקום למטופלת להביע אכזבה ולמטפלת להכיל רגשות אלו, לקבלן, ולהציע תקווה וסיכוי אצל משהו אחר, מומחה אחר, כיוון אחר. הכישלון הוא של השותפות שלא צלחה על אף הקשר הטוב. יש רגעים שבהם איננו יעילים עוד ולפעמים דווקא בגלל מעורבות יתר. זהו רגע שיש לחתור לסיום מבלי להאשים, מבלי להטיל אחריות על המטופלת. זה הרגע שבו יש להדגיש את מאמציה של המטופלת ואת מאבקה. להראות שהיא עדיין בפרשת הדרכים, אך לומדת על עצמה ועל חייה ושאל לה להרפות מדרך הבריאות ודרך המאבק נגד ההרס העצמי. חשוב להציע לפנות לעזרה אחרת, או לנסות לבד, אך לא להרפות. אפשר להציע מנוחה ממאבק ואחרי זמן מה לשוב אליו בכוחות מחודשים, אל המטפלת או למשהו אחר.
לא נוכל לנצח בכל המאבקים שלנו ביחד עם המטופלים, אך נוכל לכבד את דרך המאבק, את ההישגים החלקיים, את הסיכוי שבסיום מאבק יהיה גם הישג משמעותי ובעיקר את הערך שלנו כבני אדם כאשר אנו רואים עצמנו מחוייבים לצעוד בדרך של משמעות גם אם לרגעים אנו בפרשת דרכים ומבקשים את “השכינה” כפי שכל אחד מבין אותה שתאיר לנו את דרכנו.

ספרות רקע
-Ingledew D.K., Mcdonagh G., What Coping Functions are Served When Health Behaviors are Used as Coping Strategies. Journal of Health Psychology, 1995, Vol 3 (2), pp. 195-213.
-בובר מ. אור הגנוז, שוקן, ירושלים, תש”ז, 1940.

-ווצלוויק פ., וויקלנד ג’., פיש ר., שינוי, עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן. ספרית פועלים, תל אביב, 1979.

-McDaniel S. H., Campbell T. L., Seaburn D.B., Principles for Collaboration between Health and Mental Health Providers in Primary care. Family Systems Medicine, Vol. 13 No. ¾, 1995, pp. 283-298.
-נבון ש., מודל אי מחלה: פסיכותרפיה לחולים במחלה גופנית ולמשפחותיהם, שיחות, י”ג, מס. 1. נובמבר, 1998, עמ. 40-48.

-עשת י., מרגלית א., לבקוביץ ר., טיפול משפחתי רפואי כבסיס ידע לאנשי מדעי ההתנהגות בעבודה במרפאה ראשונית. שיחות, כרך י”ב, מס.1. נובמבר, 1997, 21-31.

-פרנקל ו., הזעקה הלא נשמעת למשמעות, דביר, ירושלים, 1982.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים